פניני הפרשה
ויעתר לו ה' (כ״ה כ״א)
ופרש״י לו ולא לה לפי שאינה דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע. ובפשוטו ההסבר בזה הוא מכיון שלצדיק בן צדיק ישנם יותר זכויות. ועוד יש לפרש שבצדיק בן צדיק יש מעליותא מיוחדת שאע״פ שהוא רגיל לתפילה בכל זאת אין התפילה נעשית אצלו כמצות אנשים מלומדה.
שם.
ואמרו חז״ל לו ולא לה, ועי' ברש״י מש״כ בזה. ונראה בעוד אופן שהנה הגרי״ח זוננפלד ביאר מה שנצרך כ״כ הרבה תפילות ע״מ שיהיו ליצחק ילדים הוא מכיון שאברהם מת לפני שעשיו יצא לתרבות רעה, וא״כ נמצא שככל שעשיו יולד מוקדם יותר כך אברהם אבינו ימות מוקדם יותר, ולכן היו צריכים תפילות מיוחדות כדי שיולד עשיו.
והנה לקמן בפס' כ״ב כתיב ותאמר א״כ למה זה אנכי, ודקדק הגרי״ז שדוקא רבקה לא רצתה בזה ולא יצחק, וביאר בזה שמכיון שיצחק מצווה על פריה ורביה הרי מה שיצא ממנו בן רשע אי״ז מענינו, וכמו שאמר ישעיה לחזקיהו בהדי כבשי דרחמנא למה לך, ורק רבקה שאיננה מצווה אמרה שהיא לא רוצה בן רשע.
ועפי״ז י״ל מה שהקב״ה נענה דוקא לתפילתו של יצחק, כי לרבקה לא היתה זכות להתפלל על כך מכיון שהיא גורמת למותו המוקדם של אברהם, אך ליצחק שמצווה על פריה ורביה אין הוא צריך לעשות את החשבונות הללו ויש לו זכות להתפלל על כך, ולכן נענה דוקא יצחק.
ותאמר אם כן למה זה אנכי (כ״ה כ״ב)
ודקדק הגרי״ז שדוקא לרבקה זה הפריע ולא ליצחק. ויש לבאר דהנה כתיב במשלי (פרק י' פס' א') בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אימו, והביאור מכיון שבן חכם הולך לבית המדרש ונמצא ליד אביו, והאב נהנה ממנו ביותר. אך בן כסיל יושב כל היום בבית והאם היא זו שרואה ובוכה, ועל כן אמרה רבקה למה זה אנכי בדוקא, כי לה זה מפריע יותר.
ויבא עשיו מן השדה והוא עיף (כ״ה כ״ט)
ודרשו חז״ל בב״ב ט״ז: חמש עבירות חמורות עבר עשיו באותו היום. והנה בתהילים פרק ק״ט המשורר מקלל את עשיו, ובפס' י״ד מבואר הסיבה שבאו עליו כל הקללות האלו ״יזכר עוון אבותיו וחטאת אימו אל תימח״, ופרש״י עוון אבותיו שקיצר ה' שנים מחייו של אברהם, ולאביו גרם כהיון עיניים, וחטאת אימו שגרם לה להעלים יום קבורתה כדי שלא יקללו הבריות את הרחם שיצא ממנו עשיו, וכן שהשחית את רחמה, וצ״ע מדוע לא הוזכרו כל העבירות החמורות שעשה עשיו.
וביאר בזה הגר״ח כץ שליט״א דהנה אע״ג שעשיו היה רשע, מ״מ הלא הוא היה מקפיד ביותר על כיבוד אב ואם, ועל כן המצוה הזו היתה מצילה אותו, וזהו שאמר הכתוב בתהילים שגם כיבוד אב ואם הוא לא עשה בשלימות לפי שגרם רעה לאברהם יצחק ורבקה, וממילא יבואו עליו כל הקללות הללו.
הלעיטני נא מן האדום האדום הזה (כ״ה ל׳)
שמעתי שמעירים מהו הלשון הלעיטני נא, וכי עשיו הרשע היה רגיל לדבר בלשון בקשה. וביארו, שעדשים הם אדומים רק קודם בישולם, אך לאחר בישולם הם נהיים חומים, וא״כ בקשת עשיו הלעיטני נא היינו אף שאינו מבושל, וכלשון הפסוק ״אל תאכלו ממנו נא״ (שמות י״ב ט') גבי קרבן פסח [ומטו כן משמיה דהחוות יאיר].
אכן לכאורה יל״ע, דלשון הקרא הוא ויזד יעקב נזיד ותרגומו ובשיל יעקב תבשילא, ובפשטות משמע שכבר בישל יעקב את העדשים, ועי' לשון רש״י שכתב ובישל יעקב עדשים, וכן לשון הפסוק לקמן ויעקב נתן לעשיו לחם ונזיד עדשים, ועי'.
וימכור את בכורתו ליעקב (כ״ה ל״ג)
הראשונים דנו מדוע לא היה במכירת הבכורה אונאה, והמכירה אינה חלה. ובספורנו כתב שכיון שעשיו גילה לאחר המכירה שהבכורה אינה שווה לו [ויבז עשיו את הבכורה (כ״ה ל״ד)], ממילא שוב לא היה זה שו״פ ואין בזה אונאה. וכשיטת הריטב״א קדושין ח׳: שע״י גילוי דעת פוסק מהמקח דיני אונאה.
ובעיקר שיטת הריטב״א הקשה בקצוה״ח סי' רל״ג סק״א מהא דפליגי תנאי בב״מ בפרק הזהב (נ״ו:) אי יש אונאה במכירת ס״ת ומרגלית, וסברת ר' יהודה היא שאין אונאה מכיון שאדם הנצרך להם מוכן לשלם יותר מכפי שווים לפי צורכו, ואין הלכה כר' יהודה, ולמד מכאן הקצוה״ח שאין השווי לענין אונאה נמדד כפי מה שהאדם מוכן לשלם אלא כפי שוויו האמיתי של החפץ, והניח את הריטב״א בצ״ע.
וצ״ל שחלוק אופן שיש סיבה הגורמת שמחמתה אצל פלוני החפץ יהיה שווה יותר שבזה גם לרבנן דר' יהודה אין אונאה, לאופן שמוכן לשלם יותר מחמת צורכו הרב בחפץ, וכגון מרגלית שמשלימה לו יופי הכתר, ומחמת רצונו בה הרי הוא משלם יותר מכפי שוויה.
שם.
כתב הרמב״ן (בפס' ל״ד) דמלפנים היה ענין הבכורה לנחול את כבודו של האב ושררתו, שיהיה לגדול מעלה על הצעיר, ולכך יעקב אמר אנכי עשיו בכורך לפי שהוא היה הראוי להתברך.
ומבואר דע״י מכירת הבכורה הגיע הכבוד שהיה אמור להיות לעשיו ליעקב. וצ״ב דהן אמנם שהכבוד של הבכורה עבר ליעקב, מ״מ עדיין יהיה יעקב מחויב לכבד את עשיו מדין אחיו הגדול אף שאינו בכור.
ובהלכות קטנות ח״ב סי' קע״ד דן באשה שילדה תאומים, והראשון נולד בכ״ט אדר א' והשני נולד בא' באדר ב', ובשנה שאינה מעוברת הרי האח האחרון הינו גדול מן האח הראשון. וכתב דגזירת מלך היא שיהיה כבוד לאח הגדול, ועל כן אפילו שהאח הקטן נולד קודם מ״מ דין כבוד יהיה לאח הגדול, [היינו גדול ע״פ דין], ולכאו' כוונתו שאזלינן בתר השנה שנכנסים להיות בני דעת [וזה דלא כשבו״י ח״א סי' ט' והבנין ציון סי' ק״נ שכתבו דתלוי בקדימת הלידה]. וכתב שם ומי יודע אם לידת יעקב ועשיו לא היה כעין זה, ואע״ג דאיפליגו אי בניסן או בתשרי נולדו אבות יתכן דקאי רק על אברהם ויצחק ולא על יעקב.
וממילא י״ל דבאמת אע״פ שיעקב נולד מאוחר מ״מ מדין גדול הרי כבר היה מגיע לו, אלא שהיה צריך לכבד את עשיו מדין בכור, וכלפי דין בכור שפיר הועילה המכירה ושוב לא היה דין כבוד כלל לעשיו.
עי״ל דהנה עי' בחשק שלמה ביבמות (ל״ט.) שחקר מה הדין בשני אחים תאומים מי מהם מייבם, ולכאורה האח הגדול היה אמור לייבם שהלא יש דין קדימה בייבום לאח הגדול, ומבואר בדברי החשק שלמה ששני תאומים שנולדו יחד הגם שאחד מהם יצא קודם מ״מ אין הוא נקרא גדול, ויתכן שגם אין בו דין כבוד.
ויעקב נתן לעשיו לחם ונזיד עדשים (כ״ה ל״ד)
וצ״ב מדוע יעקב נתן לעשיו לחם, הלא עשיו ביקש רק נזיד עדשים.
וי״ל דמבואר בגמרא (יבמות ק״ו, ב״ק קט״ז.) שכאשר אדם מבקש דבר שנצרך לו להצלת נפשו, והמוכר מגזים במחיר החפץ, יכול הקונה לומר משטה אני בך ואינו חייב לשלם לו את המחיר שנקבע.
ולכן יעקב רצה שלא יהיה כאן מצב של פיקוח נפש שיאמר עשיו משטה אני בך ולכן נתן לו לחם קודם.
פניני הלכה
א. מעשה באחת הישיבות המפורסמות שבחור אחד זרק אל חבירו דרך צחוק צעיף, וחבירו תפס את הצעיף, וחשש הזורק שחבירו ישאיר את הצעיף אצלו והתחיל מושך את הצעיף לכיוונו, ואחזו שניהם בצעיף זה מושך לכאן וזה לכאן. תוך כדי הדברים נסתבכו ציציותיו של התופס בצעיף באחד המסמרים שבספסל בו ישב, וכיון שחבירו המשיך למשוך בצעיף עמו נמשכו חוטי הציצית ונקרעו. ורצו לדון האם יש מקום כאן לחייב בדין אדם המזיק או לא.
ונראה דיש לפטור את המושך בצעיף, דאמנם משיכתו גרמה לקריעת חוטי הציצית של חבירו, אך חבירו יכל לשחרר את אחיזתו בצעיף ואז היה נמלט לחיים ולשלום, וכיון שלא עשה כן הרי ההפסד על ראשו.
ב. סיפר יהודי אחד, שביום שישי הלך לקנות בחנות שעל יד ביתו גליון הנמכר שם, ואחר שבא לביתו הבחין ביום השבת שבטעות לקח ב' גליונות, שכן גליון נוסף היה דבוק וצמוד לגליון שלקח עמו. ובא ביום ראשון להשיב את הגליון המיותר למוכר, והשיב לו המוכר שאחר השבת כבר אין לו מה לעשות בגליון הישן, ובאמת באו אליו לקנות גליון זה ואמר שנגמר, אבל עכשיו כבר אין מה לעשות, ויחזיר את הגליון לחברה המשווקת אותו. ויל״ד האם יש לחייב את הקונה בתשלום לחברה על הפסד הגליון או לא.
ויש לדון כאן מכמה צדדים: א'. עי' פתחי תשובה (חו״מ סי' שסג סק״א) שחילק בין הגונב חמץ ועבר עליו הפסח שפטור כשמשיבו כמות שהוא לאחר מכן, משום שאין ניכר עליו שהוא אסור, למשיב אתרוג הגזול אחר סוכות שניכר עליו שהוא נפסד. ועי' בשם אבותי (ב״ק) שהארכנו לבאר דתלוי הענין בהיראות החפץ האם ניכר בו ההפסד או לא. ולפי״ז יל״ד דכאן ניכר על הגליון שהוא ישן וכבר אינו שווה, ויש לחייב עליו בתשלומין ולא די בהשבת גופו. ב'. יל״ע כיצד הוא נידון, האם כגזלן בשוגג מהחברה, או רק כמבטל כיסו של חבירו, וצ״ע.
ג. התעורר נידון במעשה שהיה, שרעיתו של ראובן ילדה בשעטו״מ ולרגל הלידה נתנו לה שתי הגיסות מתנה של כרטיס 'גיפט כארד' ע״ס ארבע מאות ש״ח, וסיפרו שהכרטיס היה שייך לאחת ושילמה לה השניה מאתים ש״ח, ומעתה המתנה היא משתיהן. ולבסוף הוברר שתוקפו של הכרטיס כבר פג זמן רב קודם נתינתו, וכעת השאלה היא אם יש חיוב של השבת אבידה על מקבלי הכרטיס לגלות לנותנת בעלת הכרטיס שקיבלה מאתים ש״ח מהשניה בטעות ועליה להשיב לה אותם.
ועורר מו״ח הגר״י רוזן שליט״א סברא, שהרי כשיוודע לנותני המתנה שבעצם לא נתנו שום דבר שוב יתנו ארבע מאות ש״ח, וא״כ י״ל שאין כאן חיוב השבת אבידה, כיון שעל ידי הידיעה מהנתינה בטעות תהיה נתינה נוספת של אותו סכום.
פניני אגדה ודרוש בפרשת השבוע מאת מורינו שליט״א
ויאמר הנני מי אתה בני (כ״ז י״ח)
יש לבאר מדוע לא ידע יצחק ברוח הקודש כי העומד לפניו הינו בעל מעשים טובים ולא עשיו הרשע, וכפי שמסופר על גדולי הדורות לדורותיהם שידעו להבחין האם העומד מולם הינו בעל עבירות.
ויש לבאר ע״פ מעשה שהיה בעיירה מסוימת שהיה בה 'מוסר', והלכו החסידים אל החוזה מלובלין על מנת שיקלל את המוסר, וכאשר אמרו החסידים לחוזה את שמו של המוסר קם החוזה ואמר שאותו יהודי מאיר כעת בכל העולמות ואיני יכול לקללו, והחסידים נבוכו ושבו לביתם. אך המוסר לא הפסיק ממעשיו, והחסידים שבו אל החוזה, וכעת הסכים החוזה לקללו ואכן המוסר מת. ולאחר הבירור נתברר שבאותה השעה שהיו החסידים בפעם הראשונה אצל החוזה הדליק אותו מוסר נרות חנוכה. ומבואר כי בשעה שהאדם מתעסק במצוה אין הצדיקים מבחינים בכך שהוא רשע, וה״נ בכל פעם שהיה עשיו נכנס אצל יצחק היה מקיים בזה כיבוד אב ואם, ועל כן היה רגיל יצחק לראותו כבעל מעשים טובים.
ויאמר עשיו בליבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי (כ״ז מ״א)
ופירש הכלי יקר מכיון שבימי האבל יעקב יהיה אסור בתלמוד תורה, ואזי התורה שלו לא תגן עליו. ויל״ע דהרי אבל מותר בלימוד הלכות אבילות. ולכאורה יש להוכיח מכאן שאבל מופקע מעצם החפצא של תלמוד תורה, והגם שמותר לו ללמוד הלכות אבילות כי זה לא משמח מ״מ אין זה שם של ת״ת, כי לימוד התורה הוא רק בשמחה וחדוה וגיל, ועיין בהקדמת האגלי טל, ודו״ק.
עד אשר תשוב חמת אחיך עד שוב אף אחיך ממך (כ״ז מ״ד - מ״ה)
ויל״ע מהי הכפילות. וי״ל דהרי כמים הפנים לפנים, וזהו מה שרבקה אמרה לו עד אשר תרגיש שאתה כבר אינך כועס על אחיך, ואז תדע שגם הוא כבר שכח את אשר עשית לו.