Skip to content
קובץ גליונות

שיעור חומש - פרשת תולדות

  • Toldos
  • 5784
  • Hebrew
View printout

מרבינו הגאון הגדול רבי ישראל יעקב שמואלביץ שליט״א
ראש ישיבת 'מגדל עוז'
פרשת תולדות ה'תשפ"ז | גליון 37

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם" (כה, יט)

יש להעיר בשם של הפרשה, דהלא פרשת נח מתחילה במילים "אלה תולדות נח" ושם הפרשה נקרא 'נח', וכאן כתיב 'ואלה תולדות יצחק' ושם הפרשה נקרא 'תולדות', ולכאו' היה צריך להיות שהשם של פרשת 'נח' יהיה פרשת 'תולדות' דהא היא המילה הקודמת בפרשה, ופרשה זו תיקרא פרשת 'יצחק'.

וב'תוספת ברכה' (כאן) העיר כעי״ז, דכמו דהתם שם הפרשה הוא 'נח' א״כ ה״נ ששם הפרשה יהיה 'יצחק'.

אך לכאו' כיון שבכל התורה שם הפרשה נקבע לפי המילה המוקדמת בפרשה ששייך לקרוא עליה את שם הפרשה, א"כ נוסח השאלה צריך להיות דשם יקראו לפרשה 'תולדות', ומכיון שכן כאן לא יקראו לפרשה תולדות אלא 'יצחק'.

"ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר אם כן למה זה אנכי, ותלך לדרוש את ה'" (כה, כב)

פירש״י: רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עכו״ם, עשו מפרכס לצאת. ע״כ.

ויש מפרשים שפירשו, דלפי״ז ה״ותאמר אם כן למה זה אנכי", היינו שאמרה רבקה דכיון שיש כאן בן רשע שרוצה לצאת לע״ז, א"כ איני רוצה את ההריון, וע״ז ענו לה ש״שני גויים בבטנך" ואחד מהם צדיק, ובזה התנחמה [1].

וברש״י נראה דלא פירש כן, דפירש: ותאמר אם כן - גדול צער העיבור, למה זה אנכי - מתאווה ומתפללת על הריון. ע״כ. ובפשוטו היינו שאמרה שכיון שהבנים מתרוצצים בבטנה וקשה לה צער העיבור אינו שווה לה ההריון, וא"כ התחרטה מהבקשה להריון.

וצ"ב, הא מה שרצתה הריון היה בשביל להעמיד המשך הדורות, וא"כ למה שהצער ימנע את זה. ועוד צ״ב, דמה ענו לה "שני גויים בבטנך" וגו', הרי כיון שלמעשה לא רצתה את ההריון מפני הצער לא תתנחם בזה שיש לה תאומים.

[ולפרש בכוונתו על דרך המפרשים הנ״ל, היינו דכוונת רש״י דלא שווה לה צער העיבור עבור בן רשע, הוא דחוק, ואף אי נימא כן מ"מ זה רק בפירוש הא' שפירש רש״י 'ויתרוצצו' שעשו רצה לצאת על פתחי ע״ז והיה רשע, אך לפירוש הב' שפירש רש״י ש'ויתרוצצו' הוא שהיו 'מתרוצצים ומריבים בנחלת שני עולמות', אין את הדרש שרצו לצאת בפתחי תורה וע"ז, וא"כ מה הפירוש שאמרה ש'גדול צער העיבור'].

ושמעתי מאאמו״ר זצ״ל, ובהקדם, דהנה איתא בגמ' ביומא (ע״ה סוע״א): 'ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול, ולחם בבקר לשבוע' (שמות טז, ח). תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה, לחם ששאלו כהוגן ניתן להם כהוגן, בשר ששאלו שלא כהוגן, ניתן להם שלא כהוגן [2]. ע"כ. וחזינן מכאן דיש דבר כזה שאדם יכול לשאול שלא כהוגן, ואעפ״כ הקב״ה נענה לזה.

וכעי״ז מצינו אצל משה רבינו, שהתפלל הרבה תפילות ואמר לו הקב״ה 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה' (דברים ג, כו), שהקב״ה לא רצה שמשה יכנס לארץ, אך אם משה היה מתפלל עוד היה הקב״ה נענה אף שלא רצה [3].

אך מבואר עוד דבכה״ג שהבקשה שלא כהוגן, זה יכול לבוא בצורה קשה יותר, וכמו שרואים שהשליו ניתן להם בלילה שזה שלא כהוגן.

א"כ י״ל דמתחילה סברה רבקה שעיכוב הילדים הוא מפני ש'הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים', ולכך התפללה להריון, אך כשהיה 'ויתרוצצו' שהוא צער יותר מהרגילות הבינה רבקה שזה בקשה שלא כהוגן, שאף שנתקבלה אי״ז בצורה הרגילה ככל הנשים, אלא עם צער רב, וא"כ 'למה זה אנכי', שכלל לא רוצה את ההריון, ולא היתה מתפללת. ואת"ש מה שהתנחמה כשאמרו לה ש'שני גויים בבטנך', היינו שאמרו לה שהצער הגדול שיש לה הוא מפני שזה תאומים, ובאמת זה צער רגיל לתאומים ולכך הוא כהוגן והתנחמה.

"ויתרוצצו" (שם)

פירש״י: כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודת כוכבים, עשו מפרכס לצאת. ע"כ.

מקשים העולם, דהא אמרינן בנדה (ל' ע״ב): דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו, ונר וכו' דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו וכו', ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים וכו', ומלמדין אותו כל התורה כולה וכו', וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה וכו', עיי״ש. וא"כ מה ראה יעקב לפרכס בפתחי תורה הא עתה לומד הוא תורה עם המלאך.

א. וידוע ליישב בזה, דהיגיעה בתורה שיהיה ליעקב בפתחי תורה של שם ועבר, עדיפה מהלימוד עם המלאך, ולכך רצה יעקב לצאת. ויש להוסיף בזה, דהנה הגר״א פירש (מובא להלן בדברי הגר״ב רנשבורג זצ״ל), דמה שמבואר בגמ' שקודם שבא לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו ומשכחו כל התורה כולה הוא בעבור שיוכל להתייגע בלימוד התורה, א"כ חזינן דעדיף הלימוד ביגיעה מהלימוד המלאך, ולכך רצה יעקב לצאת.

ב. ובשם הגר״ח ידוע ליישב באופנ״א, דהנה איתא באבות (א, ז): 'הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע', ואמר הגר״ח דדין זה גובר אף על לימוד תורה מהמלאך, ולכך יעקב רצה לצאת כדי שלא להיות יחד עם עשו, אף שיפסיד את הלימוד עם המלאך. ובנוסחא אחריתא (עיין ב'שפתי צדיק' כאן) דאי״ז מפני הדין של 'אל תתחבר לרשע', אלא שיעקב לא יכל לסבול את הריח הרע של עשו.

ויש להקשות על תירוצים אלה, דאמאי יעקב רצה לצאת רק כשעברה על פתח בית מדרשם של שם ועבר, ולא רצה לצאת כל הזמן וילך לביהמ״ד של שם ועבר. וצ״ל בזה דיעקב חשש דאם לא יצא ליד הביהמ״ד אולי ימשך וישאר ברחוב ולא ילך לביהמ״ד, וזה גובר אף על המעלה של היגיעה, ואף על השהייה עם עשו [4].

[ואכתי יש להקשות כן על עשו, למה פירכס לצאת רק ליד פתחי ע״ז, הא אם ישאר בבטן בוודאי לא יהיה לו ע״ז [5]].

ג. ובגוף קושית העולם אמאי רצה יעקב לצאת דהלא לימדוהו שם את כל התורה כולה י״ל, דהנה יש לדון האם קודם מתן תורה נמי היה 'מלמדין אותו את כל התורה כולה', ואי נימא דקודם מתן תורה לא לימדו את התורה, לק״מ.

ובאמת יש לדון אף כלפי עכו״ם האם מלמדים אותם את התורה. [ואי נימא שלא מלמדין אותם י״ל, דהנה בהגדה של פסח בפיוט 'אחד מי יודע' אמרינן 'תשעה ירחי לידה', וצ״ב דהלא שאר דברים הם מספרים התלויים בתורה ומצוות דווקא. אך י״ל דהכוונה תשעה ירחי לידה כלפי לימוד התורה של המלאך, ודו״ק [6]].

ויש להוכיח לזה, דהנה במה שמלמדים את התינוק במעי אמו לכאו' צ״ב מה העניין בזה, כיון דאח״כ משכיחים ממנו הכל. והגאון ר' בצלאל רנשבורג זצוק״ל ב'פתחי נדה' (בנדה שם) הביא בשם הגר״א דאדם לא היה מצליח לקלוט תורה שהיא רוחנית בעולם השפל, ולכך מלמדין אותו את התורה קודם שנולד שאכתי אינו מלוכלך בחטא, וכשלומד נזכר במה שכבר למד [7], ע״כ.

ולפי״ז יש לדון איך גרים מצליחים בלימוד התורה, וכמו שמצינו בשמעיה ואבטליון שלמדו תורה והשיגוה. ואולי מי שעתיד להתגייר לימדוהו, וכן י״ל כלפי עם ישראל בהר סיני. אך אכתי צ״ב איך למדו האבות תורה. וע״כ צ״ל דלפי הגר״א הנ״ל ודאי אף את הגויים מלמדים תורה, ואף קודם מתן תורה, ולכך שפיר הק' העולם אמאי יעקב אבינו רצה לצאת, הא למד עם המלאך את כל התורה כולה.

ד. אלא דלכאו' אדרבה, להגר״א כלל לא מתחילה הך קו', דלהגר״א יש להקשות איך רצה יעקב לצאת ולוותר על לימוד עם המלאך, הלא אם יצא קודם זמנו ויוותר על הלימוד עם המלאך לא יוכל ללמוד כלל בעולם השפל את מה שלא למד עם המלאך. ובע״כ צ״ל שאין הכוונה שמלמדו כל משך ימי העיבור והנולד לז' לומד בכל יום בכמות יותר מהנולד לט', אלא הכוונה שמלמדים אותו במשך ימי העיבור באחד מהזמנים, ומה שיעקב רצה לצאת היה לאחר שלימדו המלאך. וממילא לק״מ, דהיה זה לאחר שכבר למד את כל התורה.

ובעיקר מה שפירש״י שכשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודת כוכבים, עשו מפרכס לצאת, צ״ב למה רק היו מפרכסים לצאת, ואמאי לא יצאו. ובגמ' מוכח שהעובר יכול לצאת לכשירצה, דאמרי' בסנהדרין (צ״א ע״ב) דלתינוק במעי אמו אין יצה״ר, דאם היה לו יצה״ר היה מבעט במעי אמו ויוצא [8], וא״כ אמאי רק פירכסו לצאת ולא יצאו.

ובכלי יקר כתב וז״ל: 'ויתרוצצו - רציצה זו היה שבעברה על פתח ביהמ״ד של שם ועבר יעקב מפרכס לצאת ועשו מעכב ע״י, ובעברה על פתח ע״ז עשו מפרכס לצאת ויעקב מעכב על ידו'. היינו שבאמת כל אחד מהם היה מנסה לצאת, ורק השני היה מעכב על ידו. ומה שעשו עיכב את יעקב י״ל בפשטות שהוא מפני שעשו היה חיצוני יותר בבטן, אך מה שיעקב עיכב על ידו, [והיינו ע״י שאחזו בעקב] י״ל דהוא מפני שרצה למונעו מללכת לע״ז, או י״ל דעיכבו מפני שרצה להיות בכור כמו שמצינו שבזמן הלידה ניסה לעכבו.

אך להגר״ח שיש לו דין 'אל תתחבר לרשע' איך הותר לו למנעו מלצאת, ואדרבה אם עשו יצא הוא יוכל ללמוד עם המלאך ללא הבעיה של 'אל תתחבר לרשע' [9], וצ״ב.

"ויבז עשו את הבכורה" (כה, לד)

כתב הספורנו וז״ל: גם אחר מעשה היתה הבכורה בעיניו בלתי ראויה לאותו המחיר שפסקו, ובכן התבאר שלא נתאנה המוכר, כי לא היה הממכר שווה אצלו כל כך. ע״כ.

[והיינו, שבא ליישב למה לא היה כאן דין 'אונאה', כיון שלא היה המכר שווה]. והיה אפש״ל בכוונת דבריו, דאשמועינן התורה דלא נימא דהסכמת עשו למכירת הבכורה אף ששווה יותר מהנזיד עדשים היתה משום שהיה רעב, אלא 'ויבז עשו' היינו שהבכורה היתה שווה לו פחות מהנזיד עדשים, ולכך לא היה כאן אונאה. אך לכאו' אין זה כוונת הספורנו, דהא הוסיף הדגשה בלשונו: 'גם אחר מעשה', ולכאו' להינ״ל הצד היה שאף קודם העיסקה ידע שהבכורה שווה יותר, ורק הסכים למכירה משום שהיה רעב.

ואפש״ל בכוונת דבריו, דיש יסוד בעבודת ה' שחשוב לדעת, שלפעמים יש לאדם 'נגיעה' לעשות דבר שאינו ראוי, ולא רק שהיא גורמת לו לעשות את הרע, אלא אף גורמת לו לחשוב שהוא פועל טוב. וזה היה אצל עשו, דוודאי בשעת מעשה חשב עשו שהמכירה שווה, מפני שהיה לו נגיעה מחמת תאוות האכילה, אך שלא נימא שאחרי שאכל וירדה לו הנגיעה כבר התחרט וכבר לא היה שווה לו את המכירה, וא״כ שוב הויא אונאה, לכך הדגישה התורה, שעשו ביזה את הבכורה אף אחרי שירדה לו הנגיעה ולכך לא הויא אונאה [10].

וכן מצינו בחטא עץ הדעת, דהנה כתיב: ״ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו', ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל״ (לעיל ג, ו). ופירש״י: 'ותתן גם לאישה - שלא תמות היא ויחיה הוא וישא אחרת'. וצ״ב, דהלא י״ל דאף מה שנתנה מפרי העץ לאדם היה מחמת תחילת הפסוק דראתה 'כי טוב העץ למאכל', וא״כ מנלן לפרש טעם חדש דזה היה מפני שחששה 'שמא תמות היא וישא אחרת'.

ויש במפרשים שפירשו בזה, דבתחילה היה לה תאוות אכילה וזה היה הנגיעה שגרמה לה לראות ש'טוב העץ למאכל', אף שבאמת זה לא היה טוב למאכל משום שהיה זה עבירה, ולאחר שאכלה וירד הנגיעה באמת כבר לא היה נראה בעיניה 'טוב העץ למאכל', ולכך כלפי מה שנתנה לאדם הוצרכו לומר טעם אחר דנתנה משום 'שלא תמות היא וישא אחרת'.

וקצת י״ל באופנ״א, דבאמת כוונת הכתוב: 'כי טוב העץ למאכל' זה אף כלפי נתינתה לאדם, אלא דהוקשה לרש״י דבשלמא כלפי עצמה היה לה נגיעה מחמת התאווה שגרמה לה לראות ש'טוב העץ למאכל', אך כלפי הנתינה לאדם איזה נגיעה היה לה ש'טוב העץ למאכל', ולכך פירש דהיה לה נגיעה 'שמא תמות היא וישא אחרת' וזה גרם לה שאף אחרי שאכלה ונסתלקה תאוותה נשאר בעיניה ש'טוב העץ למאכל'.

וכן שמעתי לבאר כלפי העורב בפרשת נח, דהנה כתוב: ״ויצא יצוא ושוב״ (ח, ז). ופירש״י: הולך ומקיף סביבות התיבה. ולא הלך בשליחותו, שהיה חושדו על בת זוגו. ע״כ. ויש להקשות דכיון שהעורב חשד לנח על בת זוגו ומחמת כן לא עשה את שליחותו, א״כ היה לו להישאר בתיבה ולא לצאת ולהסתובב סביבה.

אך התירוץ כנ״ל דהעורב רצה לראות האם מה שחשד את נח זה היה מחמת נגיעה שלא רצה לטרוח, ולכך הוריד את הנגיעה ע״י שיצא מהתיבה והסתובב ולא היה במנוחה, אך מ״מ נשאר שם טעם מפני שחשדו על בת זוגו. וזה יסוד גדול שצריך לזכור, שפעמים שהאדם נמנע מעשיית דברים טובים מחמת 'נגיעות', ופעמים אף לא שם ליבו שהוא מחמת הנגיעה [11].

"אחות נביות" (כח, ט)

פירש״י: ולמדנו מכאן שנטמן בבית עבר י״ד שנה. ע״כ.

הנה, מה דכאן כתיב שנטמן בבית 'עבר' ולא הוזכר 'שם', ואילו בתחילת הפרשה כתיב ש'היתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר', ביארו המפרשים דכאן כבר יעקב בן ס״ג כבר הלך שם לבית עולמו.

ובעיקר החשבון שהביא רש״י כאן להוכיח דיעקב נטמן בבית עבר י״ד שנה, צ״ב מנלן דהיה בבית עבר דהא אלו השנים לא הוזכר כלל היכן היה. וכתב המהרש״א במגילה (סו' ט״ז ע״ב) וז״ל: ומסברא קאמרינן שבאותן י״ד שנין שאין מפורש בקרא מה היה עסקו של יעקב מסתמא בבית עבר היה, דעל כן קראו הכתוב 'יושב אהלים' - באהלה של תורה בבית עבר, ע״כ. היינו שאדם שהוא יושב אהלים הסתמא שלו, כל זמן שאין ידיעה אחרת, זה שהוא בביהמ״ד.

ולול״ד המהרש״א היה אפש״ל, שעיקר הראיה היתה, שאם יעקב היה במקום אחר היתה התורה מספרת היכן היה, ומדלא אמרי' כן ע״כ שהיה בביהמ״ד של עבר ולכך לא הוצרכו לכתוב כן. אך במהרש״א נראה דהוא יותר מזה, כיון דהוא יושב אהלים, בסתמא ודאי הוא בביהמ״ד.

הערות:

[1] ידוע בשם ר' שלום שבדרון זצ"ל דמוכח מכאן ד'רשע גמור' יותר טוב מ'הפוסח על שני הסעיפים', דהא כשחשבה בתחילה שזה בן אחד שרוצה גם ללמוד תורה וגם ח"ו לצאת לע"ז לא היה לה ניחא בזה, וכששמעה שאינו 'פוסח על שני הסעיפים' אלא 'שני גויים בבטנך' התנחמה, וע"כ ש'רשע גמור' טוב מ'הפוסח על שני הסעיפים'. אך לכאו' צ"ב ראייתו, דהא כאן י"ל דרק משום שיש בן אחד 'צדיק גמור' התנחמה, אך לולא זה לא היתה מתנחמת בבן ה'רשע' יותר מ'הפוסח על שני הסעיפים'.

[2] והיינו ד'לחם' שאלו כהוגן, משום שא"א להיות בלא לחם - 'ניתן להם כהוגן', בבוקר, שיש שהות להכינו. אולם 'בשר' שלא כהוגן שאלו, דהא מקנה רב היה להם - 'לכך ניתן להם שלא כהוגן', שירד להם עם חשיכה, שעה שאינה ראויה לתקן אותה עד שעת סעודה. עפ"י רש"י שם.

[3] וידוע שהיה אנשים שהגיעו לח"ח וביקשו שיתפלל עבורם לש"ק, ואמר להם הח"ח 'לא צריך למשוך ילדים בכח'. היינו שפעמים הקב"ה לא רוצה, אך אם האדם יתפלל עוד, הוא יצליח.

[4] ולהגר"ח דזה הלכה של 'אל תתחבר לרשע' יש לדון בתירוץ זה, דאולי החשש שמא לא ילך לביהמ"ד לא מתיר לעבור על הדין ד'אל תתחבר לרשע'.

[5] ויש שהקשו, דלפי המפרשים דרבקה שמה שהפריע לרבקה ב'ויתרוצצו' היה שזה בן 'פוסח על שני הסעיפים', מנין לרבקה שמה שפירכס על פתחי ע"ז היה בשביל לצאת לעבוד ע"ז ח"ו, אולי היה זה כדי לעשות מחאה ולהפריע לעובדי ע"ז, דמי ששקוע בתורה לא הולך למחות בעובדי ע"ז דיש חשש שמא יכנס, ולכך ע"כ דאיז בן תורה.

[6] [ולפי מה שיתבאר להלן בסמוך, שאינו לומד בכל התשעה חדשים, לכאו' א"א לפרש כן].

[7] ז"ל הגר"ב רנשבורג שם: יש לתת טעם וסברא לזה, מה ראה ה' הטוב על ככה, ללמד לאדם בתחילה כל התורה כולה טרם צאתו לאור עולם, ולהשכיחה ממנו שוב כשבא לאוויר העולם, והלא דבר הוא. ושמעתי בזה בשם הגאון רבן של כל בני הגולה התנא האלוקי מוהר"א זללה"ה, כי טוב מאד עשה ה' יתברך ללמד לאדם טרם יצאו לעולם השפל המלא הבל וריק ותוהו כל התורה כולה, דאילולא כן אין כל בריה ולשון היתה יכולה להשיג רוחניות התורה קדושתה ואצילותה, והיה מהנמנע להכיר עמקי סודותיה. ולפיכך מלמדין אותו כל התורה כולה טרם צאתו לאור העולם, שעדיין אינו מלוכלך בחטא, ויכול להשיגה, ואח"כ כשמלומדין עמו בעולם הזה, נשמתו נזכרת מה שלמדה כבר, ונקל לה להשיגה, כי נזכר האדם מה שלמד כבר. וזהו אמרם במסכת מגילה (ו, ע"א) 'יגעתי ומצאתי תאמין', והיינו רק על דבר הנאבד שייך ד'מציאה', והיינו שהתורה שלמד האדם ושכחה כשסטרוהו על פיו, ואחרי היגיעה שוב הוא משיג חלקו, והיינו 'יגעתי ומצאתי' את הנאבד. ומה שהוצרך לסטור על פיו ולשכחו גם הוא לטובת האדם ומחסדי הקל יתברך, כי אילו בא האדם לאור עולם ותלמודו בידו והיה יודע כל התורה כולה מבלי עמל ויגיעה, לא היה מקבל שכר עליה, אבל עתה שהוא צריך לחזור אחריה ולטרוח בה ולהגות בה יומם ולילה, הוא מקבל שכרו משלם בזה ובבא. עד כאן דברי הגאון הנ"ל זלל"ה, ודברי פי חכם חן, ושפתיים ישק. ע"כ. ועי' מה שכתב הגר"א במשלי (טז, כו) ומה שהביא ר' אברהם אחי הגר"א משמו ב'מעלות התורה'.

[8] הכי איתא התם: אמר ליה אנטונינוס לרבי, מאימתי יצה"ר שולט באדם משעת יצירה או משעת יציאה, א"ל משעת יצירה. א"ל א"כ בועט במעי אמו ויוצא, אלא משעת יציאה. ע"כ. ובעיקר דברי הגמ' דאין לתינוק במעי אמו יצה"ר העירו המפרשים, דכאן אצל עשו מוכח דאף במעי אמו נמשך לע"ז, והאריכו בזה.

[9] ואולי משום דיעקב חשש דאם יפתח הפתח ועשו ייצא, הוא ייצא גם בפתח הע"ז, ויש חשש שימשך.

[10] [ולפי"ז י"ל דכוונת ה'ספורנו' היתה אף ליישב את סדר הפסוקים, דלכאו' את המילים: 'ויבז עשו את הבכורה' היה מתאים יותר לכתוב קודם המכירה ולא אחרי', (ועיין ב'מזרחי' שהק' על סדר הפסוקים), וע"ז יישב דבדווקא כתבוהו אחרי המכירה, לומר שלא היה אונאה, ודו"ק].

[11] ומספרים על אחד מגדולי הדורות, שסבר מאיזה סיבה שפטור הוא מתפילה בציבור, ומ"מ הלך לפתח ביהכ"נ וחזר לביתו והתפלל, וביאר דנהג כן משום שחשש שמה שסבור שהוא פטור הוא מפני הנגיעה של הטירחה ללכת לביהכנ"ס, ולכך טרח להוריד הנגיעה.

More in this printout

View the whole printout