Skip to content
קובץ גליונות

תורת אביגדור - פרשת תולדות: האמת האמיתית

  • Toldos
  • 5784
  • עברית
View printout

א' - האמת העקומה - 1 | ב' - האמת האמיתית - 3 | ג' - האמת הכואבת - 5

א' - האמת העקומה

הפירוש ה'עקום' של עשיו

כאשר נודע לעשיו שיעקב אחיו לקח את ברכותיו במרמה, הוא צעק "צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה". ומה הוא צעק? "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (בראשית כז, לו). "שמו של יעקב מתאים לו בדיוק", אמר עשיו. "הוא רמאי, בדיוק כמו השם שלו".

והנה, כשעשיו אמר את הדברים, לא היתה כאן איזו פרשנות מצוצה מהאצבע. אנחנו הרי יודעים שהשם 'יעקב' נובעת מהמילה 'עקב'. יעקב נולד "וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו". עקב הוא אבר שאינו ישר, אלא מעוקם כמו קרס, כך שהשם 'יעקב' פירושו 'אדם שאינו ישר'. עשיו פירש כך את המילה; עקב הוא מעוקם, ו'יעקב' הוא 'אדם שאינו נוהג בישרות'.

אכן, לנו נראה שדיבורים אלו של עשיו הם סוג של לשון הרע, שנבע מתוך כעסו. כי לנו יש פירוש אחר בשמו של יעקב; אנחנו יודעים שהוא נקרא כך משום שהוא עתיד לבוא בעקבות, בסוף; על אף שעשיו הוא ראשון בעולם הזה, אולם בסוף יגיע יעקב, הוא זה שיוותר - כמו העקב שבא בעקבות האדם ההולך.

כך שלפי הפשט הפשוט, יעקב נקרא כך משום שהוא יהיה המנצח בסוף. למרות שכרגע יש לגויים אימפריות גדולות ונדמה שהם הכובשים, אבל אחרי ככלות הכל הם יעלמו כאבק פורח, ויעקב יצא כשידו על העליונה. כך אומרת התורה: "וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל" (במדבר כד, יח).

השווער הבעייתי

אבל כדאי לנו לתת את הדעת לפירושו של עשיו. אחרי הכל, עשיו לא היה כלומניק, וכשהוא אמר פירוש בביאור שמו של יעקב, הוא ידע על מה הוא מדבר. ולמען האמת, יעקב אכן היה איש של תחכום וערמה.

יעקב אבינו היה ללא ספק אדם מתוחכם. לכן הוא ידע איך להתנהל מול לבן. להסתדר עם לבן זו משימה לא קלה. במשך עשרים שנה הוא חי עם מאפיונר! כל חתן אחר היה מעניק לשווער כזה אגרוף בעין. כל חתן אחר! אחרי שהשווער רימה אותך כל כך הרבה פעמים! בהחלט! זה נקרא להיות ישיר וחזיתי – "די, נמאס לי ממך! הרי לך סטירת לחי מצלצלת". אבל לא כך נהג יעקב. לא, הוא השתמש בשיטות אחרות, שיטות חכמות וערמומיות יותר.

וגם כשהוא רצה לעזוב סוף סוף, הוא נהג בערמה. בדיוק כפי שהוא הערים על אביו כדי לקבל את הברכות, כך הוא חמק בערמה. הוא ברח.

כיצד מגיב הטיפש להתנהגות כזו? "זה לא נכון לנהוג כך. שיגיע ללבן וידבר איתו בצורה ישירה". שיהיה כנה. "תראה, שווער. אני נאלץ לעזוב. אני חייב לחזור הביתה".

"בשום פנים ואופן לא!" היה מגיב לבן. "הבנות בנותי! אלו הבנות שלי, המשפחה שלי! אתה לא הולך לשום מקום". ואז כבר היה הרבה יותר קשה לעזוב, כי כעת לבן כבר עומד על המשמר.

ולכן הוא לא סיפר לו דבר, אלא חמק בעורמה.

"הו", אמר לבן. "איזה רמאי! הוא רימה אותי! הוא ברח יחד עם בנותי!"

האומה הישרה

כך תמיד טוענים הגויים, שהיהודי שומר התורה הוא רמאי. זו אחת הטעויות החמורות ביותר של העולם, אולי הגדולה ביותר – לחשוב שיהודי שומר תורה הוא רמאי. אם היו אומרים כך על האיטלקים – אולי. על השחורים – אולי. על הפולנים, מי שזה לא יהיה – אולי. אבל על עם ה'?

עם ה' הם הישרים מבין כל האומות. מי ידמה לנו? איזו אומה מלמדת את בניה הקטנים שאסור להזיק לממון הזולת? בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא עוסקות כולן בממון אחרים, כמה חשוב לשמור על ממון אחרים, על השבת אבידה, על אונאה, לא לרמות את השני.

ככה זה כשלומדים תורה. אבל גוי? איפה הוא לומד יושר? ברחוב? וכי הוא לומד את הערך הגדול של זהירות בממון הזולת תוך כדי משחק בייסבול ולעיסת מסטיק? האם צפייה בטלוויזיה וסרטים הופכת אותו לאדם ישר? ברצינות. זה מגוחך! אף אחד לא משתווה לאומה היהודית.

נשנושים של גזל

אני הולך ברחוב מדי יום ומביט באנשים, בלקוחות הנוכרים, המסתובבים בדוכני הפירות. הם עוצרים וטועמים דובדבנים. הם לא קונים. רק טועמים וממשיכים הלאה. הם לוקחים כמה ענבים, אוכלים, ולא קונים. הם לוקחים בוטנים ולא קונים. וגם משמשים! בעל החנות הקוריאני יוצא החוצה ומביט בהם בפרצוף חמוץ. הוא לא אומר מילה; הוא לא רוצה להפסיד לקוחות.

פעם ניסיתי לדבר איתם. הרי גם אם מדובר בפחות משווה פרוטה, הגוי לא מוחל על זה. "אתם גוזלים", אמרתי להם. אבל זה כמו לדבר אל ראש מעץ. לכו תנסו לדבר אל בובת עץ – שום דבר לא נכנס להם לראש. ליהודי שומר תורה יש רגישות, יש לו אמונה בקב"ה, וכך לומדים להיות מענטש.

העולם שמחוץ לעולם התורה הוא עולם של נוכלים. גנבים של ממש. שלא תטעו בזה. אין כל ספק שעם ישראל הם האומה הישרה מבין כל האומות. אלא שלפעמים, כדי להוציא את האמת אל הפועל – יש צורך לרמות.

איך מתפטרים מהפושע?

אבל שלא תחזרו הביתה ותגידו לחברים שלכם שהרב מילר אמר שצריכים לרמות. קודם כל צריך להקשיב למה שהתורה אומרת; ללמוד את הפרטים, מה, איך ומתי.

לדוגמא – הגמרא מספרת סיפור על רמאות של יהודי, מתי יש לרמות. נניח ואתה פוסע בשדרות 'אושען פארקוויי' לבדך בשעת לילה – את ה'אושען פארקוויי' אני הוספתי; זה לא כתוב בגמרא – מבורו פארק לכיוון הזה, ופתאום צץ לו טיפוס מוזר וחשוד, ומתחיל לפסוע לידך.

ואז פונה אליך הטיפוס. "ערב טוב אדוני. לאן מועדות פניך?"

"אני ממשיך עד ברייטון", אתה עונה לו.

כעת שכנך החדש חושב לעצמו: "יופי, יש לי זמן לצאת לפעולה. בהמשך יש איזה קטע שקט, ליד אווניו V ואושען פארקוויי, ושם אני אוכל לשדוד אותו". והוא ממשיך ללכת איתך. אך כשאתם מגיעים לאווניו U אתה פונה פנימה בחדות, באזור החנויות, אזור מואר.

"הי! לאן אתה הולך? חשבתי ש-"

ואתה מנופף לו "שלום ולא להתראות".

כך אומרת הגמרא, זו עצתם של חז"ל. לפעמים צריך להונות את הפושע.

מיעקב למדנו

אתם יודעים ממי למדנו את הטריק הזה? מיעקב אבינו! כשעשיו הגיע לקבל את פניו כשחזר לארץ כנען, הוא אמר ליעקב: "נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ" (שם לג, יב). 'בא, אני אתלווה אליך'.

אבל זה היה הדבר האחרון שיעקב רצה. הוא רצה להתפייס עם אחיו – אבל מרחוק. זו תהיה סכנה למשפחתו אם יתערבו עם משפחת עשיו. וכאן פעל יעקב בעורמה, במרמה. הוא מצא תירוץ: "תראה, עשיו, מאוד הייתי רוצה ללכת איתך אבל זה בלתי אפשרי כי אנחנו הולכים מדי לאט". "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן" – אתה הרי רוכב על סוס, ואם אלחץ על הצאן והבקר לעמוד בקצב, הם ימותו. זה לא טוב לנו. ככה אדם מתוחכם מדבר אל אדם כמו עשיו; הוא קורא לו 'אדוני' – "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה". 'אתה תמשיך להתקדם, ואני כבר אפגוש אותך בשעיר'.

הפגישה שלא התקיימה

אלא שהפגישה הזו מעולם לא התקיימה. יעקב קבע פגישה בהר שעיר, אבל הוא התחמק מלהופיע בה.

ושואלים חז"ל: איך יתכן שיעקב קבע פגישה ולא הגיע אליה? האם זו אינה רמאות? אומרים חז"ל, שיעקב עוד יגיע לפגישה. "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו" (עובדיה א, כא). אנחנו עוד נופיע לפגישה. בימי דוד הגיעו ישראל לאדום וכבשו אותה. וכך עשו בשנית בימי בית שני, כשיוחנן הורקנוס כבש שוב את אדום. ולעתיד לבוא אנחנו נכבוש את עשיו כולו. אנחנו נקיים את הפגישה הזו בזמן שמתאים לנו. אבל זה על דרך הדרש – זה לא מה שיעקב אמר, וזה בהחלט לא מה שעשיו הבין.

אין ספק אפוא שעשיו ראה ביעקב דמות של רמאי אמיתי. "הנה, אחי הרמאי עשה זאת שוב". הוא הביט בו במבט מלא ביקורת. שהרי עשיו, זאת עליכם לדעת, היה איש 'ישר'. אצלו אין דברים כאלה.

אותו פושע שמגלה שלא עמדת במילתך ללכת איתו עד לברייטון, אלא ברחת לו באווניו U שבו הוא לא יוכל לשדוד אותך, בוודאי אומר לעצמו: "איכס! תראו את היהודים הנוכלים האלה. איזה רמאים!"

אבל אנחנו כמובן מבינים שהם הופכים את היוצרות. יעקב הוא האיש הישר – וכל עקמימותו לא היתה אלא חלק מישרות זו. כדי להיות ישר צריך לדעת מתי להיות עקום – כי מי שיהיה 'אמיתי' כל הזמן, אמת זו לא תצליח.

מצדיקים את פירושו של עשיו

נמצא ש"הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" – שמו של יעקב ראוי לו, כי הוא אדם מתוחכם, לא אדם ישיר וחזיתי. אנשים חושבים ש"יַעֲקֹב אִישׁ תָּם" משמעותו אדם תמים ומרובע. אך זו טעות – "תָּם" פירושו אדם שלם, וכדי להיות שלם אי אפשר להיות מרובע. כדי להיות שלם צריך לפעמים צריך להתעקם. זהו היסוד שאנו לומדים כאן. "וַיַּעְקְבֵנִי" – יעקב אכן היה אדם עקום – לכן הוא נקרא יעקב, כי הוא לא עשה דברים בצורה ישירה וחזיתית. טיפש עושה דברים בצורה ישירה, אבל עובד ה' נוהג בעורמה. הוא חייב ללמוד איך לסובב דברים.

לפעמים ככה צריך לנהוג מול אנשים; וזהו רצון ה'. צריך לנהוג עם כולם בדיפלומטיות. רב חייב להיות דיפלומטי עם תלמידיו. אבא ואמא חייבים לנהוג בתחכום עם ילדיהם – וכל ילד עם תחכום מסוג אחר. צריך להיות דיפלומטיים עם השכנים – לא תמיד אפשר לומר מה שמרגישים. צריך לנהוג בתחכום עם האשה ועם הבעל. וזהו רצון ה'. נמצא שיעקב באמת לא היה ישר. אדם ישיר וחזיתי לא יכול להיות עובד ה'. לא תמיד אפשר להיות אמיתי.

ב' - האמת האמיתית

הגדרת המושג 'אמת'

בסלבודקה היתה 'הסתדרות המוסר'. אברכי הכולל ובוגרי הישיבה היו מתכנסים יחד כל חצי שנה, לפני תחילת הזמן, ובוחרים מידה כדי לעבוד עליה.

אני זוכר שפעם ישבנו יחד, ועלתה השאלה, על מה לעבוד בזמן הבא עלינו לטובה?

היה שם יהודי זקן, שלא היה בעל מוסר, אלא יהודי כשר, שנעמד כדי לדבר. הוא הציע: "לאמיר אַרבעטן אויף אמת – הבה נעבוד על אמת".

אך מו"ר הגאון רבי אברהם גרודזינסקי זצ"ל הי"ד, המשגיח דסלבודקה, לא אהב את הרעיון. "לא", הוא אמר. "לעבוד על אמת זה לעבוד על שטות". ר' אברהם לא היה מרוצה. "מי שיציב לעצמו עיקרון לומר רק את האמת, יאמר דברי שטות. אפשר לעבוד על חסד, לא על אמת".

לאחר מכן הסבירו לי את כוונתו. אנשים חושבים ש'אמת' פירושה לומר את העובדות, אבל זה לא נכון. 'אמת' היא מה שראוי לומר, מה שמביא תועלת. לומר את העובדות זה שטות – אלא אם כן למדת איך לומר אותן. עלינו מוטל לשמח אנשים – ומי שיציב לעצמו מטרה לומר רק את האמת העובדתית, יפגע בהרבה אנשים ויגרום להם נזק. 'אמת' פירושה לומר מה שנכון, ומי שאומר תמיד את העובדות – טועה לחלוטין!

וכך נפלה הצעתו של אותו יהודי לעבוד על מידת האמת. זהו סיפור מיוחד במינו. לעבוד על חסד – טוב מאוד, אבל אמת – זהו נושא הרבה יותר מורכב. כי יהודי, עובד ה', צריך לדעת מתי כן ומתי לא. הוא צריך לדעת את הגדרתו האמיתית של 'אמת'.

כיצד מרקדין?

יסוד זה מבואר בגמרא בכתובות (יז, א). זו גמרא מפורשת. "תנו רבנן, כיצד מרקדין לפני הכלה?"

כיצד מרקדין?! מה השאלה? רוקדים עם הרגליים, כל אחד כפי הריקוד שהוא יכול.

מסביר רש"י ששאלת הגמרא היא "מה אומרים לפניה?" – המילים שאומרים בזמן שרוקדים, זה הדבר החשוב ביותר.

אז מה באמת אומרים? "בית שמאי אומרים, כלה כמות שהיא" – איך שהיא, זה מה שאומרים.

אבל בית הלל אומרים שאי אפשר לומר לכך. אי אפשר פשוט לומר את האמת; לפעמים האמת היא לא כך מחמיאה. ולכן "בית הלל אומרים כלה נאה וחסודה" – ככה צריכים לומר.

בית שמאי הזדעזעו כששמעו זאת. איך אפשר לומר כך? ואם היא עיוורת או חיגרת? הרי התורה אומרת: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז).

קניה מושלמת

אך בית הלל אוחזים שזו טעות גדולה ביותר. והם מסבירים זאת כך: "לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו?"

אגב, חשוב מאוד לנשים ללמוד את המשל הזה, אז שימנה לב. נניח והבעל חוזר הביתה, ומתוך רצון לעזור הוא ערך קניות בלי שביקשת ממנו. הוא עבר ליד דוכן פירות וקנה ענבים. אומרת האשה: "בשביל מה אני צריכה ענבים?" או: "אוי ויי, איזה מחיר! אני קונה את זה בהרבה יותר זול כאן בפינה".

לא. אשה חכמה אומרת: "הו, מושלם. ענבים! טוב מאוד! איזה מחיר מציאה!"

כך נוהג כל אדם חכם. אם פלוני קנה משהו, אמור לו כמה זה טוב, איזו עסקה טובה הוא עשה. "הוי אומר ישבחנו בעיניו" (גמרא שם). הרי הוא לא יכול להחזיר את המוצר, ועל כן אתה מחויב לתת לו הרגשה טובה.

ובדומה לכך אומרים בית הלל שאדם שקנה כלה – ההזמנות כבר נשלחו; הוא כבר הגיע לאולם. כעת הוא כבר לא יכול לחזור בו. ולכן אתה מחויב לומר לו: "כלה נאה וחסודה".

האמת המעולה

ומה עם אמת? "אין דבר", אומרים בית הלל.

אין דבר?! מה זאת אומרת "אין דבר"? לבית שמאי יש טענה טובה!

התשובה היא שבית הלל מלמדים אותנו מה ההגדרה של אמת. יבוא איש האמת ויטען שלפעמים האמת כואבת. למי אכפת מרגשות? צריך לומר את האמת. אך בית הלל אומרים שאם זה כואב, זה לא אמת. תקשיבו טוב לדברים הנ"ל! אם זה כואב, זה לא אמת! כל דבר שפוגע בשני, אינו אמת. זה שקר. חובה לומר מילים שגורמות לשני הרגשה טובה.

אז מהי האמת? כשאתה אומר לחתן שכלתו נאה. אם את אשה בעזרת הנשים, אמרי לכלה: "יש לך חתן נהדר". למרות שהיא לא נאה והוא לא נהדר – כך צריך לומר אף על פי כן.

זהו היסוד שלימדו אותנו בית הלל. אמת – זה מה שהקב"ה רוצה שנאמר. אחרת, 'איש האמת' מגיע לחתונה, מסתכל על הכלה, ואומר: "זו הכלה? אני מתפלא עליך שלקחת אותה. היא הרי פוזלת". זה איש ישר. אבל האיש הישר הזה אינו ישר בעיני ה' – הוא עקום בעיני ה'. עליו לומר: "איזו כלה יפה! משהו מיוחד!"

אתה נוהג בעקמומיות? כשזה נוגע לדברים טובים, הקב"ה רוצה שתהיה עקמומי.

אמת שהיא שקר

זהו יסוד עצום. ומה שאמרו "חותמו של הקב"ה אמת" – כעת אנחנו מבינים שאמת אין פירושה העובדות כפי שהן. אמת פירושה מה שהקב"ה רוצה שתאמר.

אני רוצה לספר לכם סיפור קצר. אני מכיר יהודי שהתחתן, ואחרי זמן-מה הוא התחיל להרגיש שאשתו היא לא 'הזיווג שלו'; מילים שאיני מבין את פירושן.

והנה, יתכן שאדם ירגיש כך – מן הסתם זה שטויות בעלמא, אבל ככה הוא הרגיש. אלא שהוא עשה שטות עוד יותר גדולה מאשר רק להרגיש את זה. הוא סיפר את זה לאשתו! והוא הסביר לי שהוא יודע שעל פי הפסיכולוגיה הכי טוב לומר את מה שמרגישים. הוא יודע. אגב, מדובר ביהודי שומר תורה ומצוות, אבל את הנושא הוא למד באופן לא נכון; הוא הקשיב לאנשים הלא נכונים. הפסיכולוגים אמרו שצריך להיות פתוחים עם האשה, פתוחים עם הבעל. לא להשאיר דברים בפנים. צריך לספר אחד לשני את האמת, ולא להסתיר שום דבר.

"זה שקר!" אמרתי לו. זה היפך מאמת. הוא אמר שקר גדול ואיום. הוא היה צריך לומר הפוך: "רעייתי, אני כל כך שמח שהתחתנתי איתך. בשבילי את האחת והיחידה בעולם". ככה הוא היה צריך לומר את זה. אם הוא רוצה לומר משהו, ככה מדברים.

אתם הצעירים, תקשיבו טוב למה שאני אומר. ככה מדברים לאשה. אשתך היא האשה הטובה ביותר. צריך ללמוד מה לומר. "מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקְךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ" (מיכה ז, ה). אי אפשר להיות 'כנה ופתוח' עם האשה. צריך לומר את מה שהקב"ה רוצה שתאמר. רק מחמאות! תחמיא לה.

שוטה ושקרן

היה פעם אדם טיפש. אשתו התלוננה בפני. איזה שוטה שבעולם. אגב, מדובר ביהודי נחמד, אבל טיפש גדול. "את יודעת, אני רואה ברחוב נשים שנאות יותר ממך". ויי איז מיר, חשבתי לעצמי. איזה משוגינער! שוטה שבעולם. קודם כל, זה אפילו לא נכון. "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ" (משלי ט, יז) – רק בגלל שמדובר באשה של מישהו אחר, היא נאה בעיניו. אשתו הולכת ברחוב, ואנשים אחרים אומרים שהיא נאה. כך שזה שקר!

וגם אם זה היה נכון, היתכן לומר לאשה כאלה מילים?! זה לא אמת. ולא רק שהוא שקרן, אלא הוא גם רוצח! הוא אדם נחמד, יהודי איכותי. שומר תורה וכל השאר. אבל הוא שומר תורה משוגע! למה? הוא לא למד. הוא מעולם לא למד את הסוגיא של אמת. חייבים ללמוד מה לומר.

אז כשאתה חוזר הביתה בערב ורואה שאשתך מותשת לאחר יום ארוך עם הילדים ועם מטלות הבית – עליך לומר: "הו, אתה נראית ממש יפה הערב!" זו אמת. אתה תקבל על זה עולם הבא.

או אם היא מגישה לך ארוחת ערב – זו לא באמת ארוחת ערב; זה אפילו לא שאריות מאתמול. זו חתיכת דג משבוע שעבר, ואתה ציפית לחתיכת עוף חמה. עליך לומר לה: "זה בדיוק מה שהייתי צריך היום. אני עדיין שבע מארוחת צהרים, וזה ממש מושלם".

חיים של הערמה

תמשיך להערים עליה! אם תצליח להערים עליה בשבעים השנים הקרובות, שתחשוב שאתה אדם נחמד, עשה זאת. תעשה מה שתוכל כדי לגרום לה לחשוב שאתה אדם זהב. אמנם אתה לא כזה, אבל אתה למדת מה זה אמת, כך שהיא חושבת שאתה כזה.

ואל תחשוש מכך שאתה מרמה אותה. כשתגיע לעולם הבא היא תאמר: "הו, הוא היה בעל כל כך טוב".

ויגידו לה: "הוא לא היה כזה אדם טוב".

והיא תגיד: "הוא כן! הוא היה נפלא! אני מעידה שהוא היה בעל נפלא!"

וה' יקבל את עדותה. הוא יקבל.

אגב, אתה יכול לרמות גם את עצמך. לאט, לאט, אתה תהפוך לאדם טוב. תתרגל לומר מילים נעימות, מילים של חסד. תדבר יפה גם על האחים והאחיות שלה. תדבר יפה על אבא ואמא שלה. כך אתה תרמה לא רק את אשתך אלא גם את עצמך, ותהפוך לאדם טוב.

רב חסד ואמת

ולא רק עם האשה – כך צריך לנהוג מול כולם. עם האשה והבעל זה יותר חשוב כי האינטראקציה בין בני הזוג היא יותר מעם כל אחד אחר – זה כמו מאה בני אדם ביום אחד – ולכן האדם נשפט על זה יותר. אבל זה נוגע לכל אדם. שכנים, חברים, הבוס, אבא ואמא. תגיד לאנשים: "הו, אני כל כך שמח לראות אותך!" למרות שאתה לא שמח – אבל אתה אומר את האמת כפי שה' רוצה שתאמר אותה.

והנה, כמובן שאסור להיות שקרן. זהו עוון גדול! יש אנשים שמגזימים ומספרים סיפורים שלא היו ולא נבראו. או שכשהם מספרים על משהו שראו ברחוב, הם מוסיפים פרטים ומגזמים את הסיפור מעבר למה שהיה שם. זו מידה רעה מאוד, להתרגל לדבר כזבים ללא סיבה מוצדקת. על האדם להרגיל את עצמו כמה שיותר לא להגזים ולא לעקם את האמת. כל אחד צריך לחנך את עצמו להיות כמה שיותר אמיתי. אלא שאם האמת כואבת, אל תגיד אותה. אי אפשר תמיד לומר את האמת המרובעת – זה צריך להיות חסד ואמת. אנחנו הולכים בדרכי הקב"ה, שהוא "רַב חֶסֶד וֶאֱמֶת".

ג' - האמת הכואבת

דרוש רופא

והנה, לאחר שלמדנו מהי אמת, כמה עלינו להיזהר עם המילים שיוצאות לנו מהפה – כמה עלינו לעקם ולפתל כדי שה'אמת' לא תכאיב – כעת אנחנו באים לבעיה גדולה. אם כן, איך נתרפא מהעבירות שבידינו?

הרי אנחנו חולים וזקוקים לרופא. אנחנו צריכים לאבחונים – לא רק אבחון אחד, אלא אבחונים – בלשון רבים. כולנו צריכים לשמוע את העובדות כמו שהן.

אתם יודעים למה? כי יום אחד אנחנו נעמוד לדין, ו"אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה... לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא" (בראשית רבה צג, י) – יום הדין יהיה יום אימתני ביותר, כי כשהקב"ה יוכיח אותנו, אנחנו נעמוד מוכי-הלם, מאימה ופחד. אנחנו נעמוד לפניו והוא יגיד לנו: "זה מי שאתה! עשית כך וכך! היית כך וכך!" ופתאום נגלה מי אנחנו באמת. אנחנו נהיה המומים. אני?! כל חיי חשבתי שאני הרבה יותר טוב.

הכנה ליום הדין הגדול

והשאלה היא, כיצד נכין את עצמנו לאותו היום? אם כל החיים נשמע רק קשקושי מחמאות, הרי שלעולם לא נחשוף שום דבר על עצמנו. נחיה את חיינו בטעות. כך שעלינו לרצות שאנשים יבואו ויגידו לנו את האמת הכואבת; אנחנו רוצים לדעת את החסרונות שלנו עכשיו, לא כשיהיה מאוחר מדי.

אבל למען האמת – מי רוצה לשמוע את זה? כמעט אף אחד. הדברים אמורים לגבינו – אלה שיושבים פה; אנחנו לא רוצים לשמוע את האמת. אנחנו רוצים שילטפו אותנו ויגידו לנו כמה אנחנו נחמדים וטובים. זה מה שאנחנו מעוניינים לשמוע כל הזמן. זה ערב לאוזנינו. ברגע שמישהו מותח עלינו ביקורת, אנחנו מסמנים אותו כאויב.

אדם שמבקש אמת, מוכן לשמוע את האמת האמיתית. הוא ניגש לרבו ואומר: "אני מבקש שהרב יגיד לי את האמת בכל פעם שהוא רואה בי משהו לא טוב".

וזה יקרה, אולי, פעם באלף שנה. פעם אחת בלבד בחיי ניגש אלי בחור בישיבה שבה שימשתי כמשגיח וביקש שאומר לו את החסרונות שלו בכל פעם שאשים לב לאחת כזו. כמעט נפלתי מהכסא מרוב תדהמה. אגב, לא קיימתי את בקשתו, כי הוא לא היה בשל לזה. אבל עצם הבקשה היא דבר טוב. לפחות שהדבר הזה יחדור לתודעתנו, שבכל הנוגע לעצמנו, אנחנו אמורים לרצות לשמוע את האמת האמיתית, האמת הכואבת.

אומנות התוכחה

וכאן אנחנו מגיעים לנושא חשוב ביותר. כי הדברים אמורים לגבינו – אנחנו צריכים לרצות את הדבר הזה. וגם אם בזמננו פסקה אומנות התוכחה (ראה ערכין טז, ב) – אין מה לעשות, כי כדי לתקן את עצמנו, עלינו לקבל תוכחה גם ממוכיחים חובבנים. לכן מי שיש לו אבא או אמא שמוכיחים אותו, עליו לשמוח בגורלו הטוב. אם זכית לאשה שמוכיחה אותך – עליך לראות זאת כזכות גדולה ביותר. וגם אם הם מוכיחים בצורה חובבנית, והתוכחה שלהם כואבת, זה בסדר. לפחות יש מישהו שיאמר לך את האמת.

אבל מה עם אחרים? מה עם מצות תוכחה? הרי לפי מה שאנחנו אומרים כעת, החסד הגדול ביותר הוא להודיע לשני את האמת על עצמו. כמה עבירות עוד נשאר לו לתקן בעולם הזה לפני שיהיה מאוחר מדי? כמה מידות עליו לתקן? כמה השקפות מוטעות, השקפות שהן נגד התורה, יש לו? האם הוא מצדיק את עצמו כל הזמן?

כמה טוב אם יוכל לעצב את ראשו כראש של תורה בעולם הזה. כי יום יבוא שבו האמת תוצג בפניו, והאמת הזו תכאב יותר מעונש הגיהנם הכבד ביותר! האמת שתתגלה אליו אז, היא היא תהיה הגיהנם הגדול ביותר שלו. לפתע הוא יעומת עם האמת, שתכה בו בעוצמה אדירה! אך אז כבר יהיה מאוחר מדי! אח! אז אנחנו נצעק צעקה גדולה ומרה – גדולה ומרה יותר משל עשיו!

אך למרות שזה חסד גדול לומר לאחרים את האמת שהם צריכים לשמוע, עלינו לשוב להגדרה של המושג 'אמת'. 'אמת' פירושה לומר דברים באופן שהם יתקבלו, באופן שהשני יהיה מוכן להקשיב לך.

עם עקש תתפתל

נניח ואתה מתעסק עם מישהו בעל ראש עקום. ולמען האמת, הראש הוא הדבר העקום ביותר. כך אומר ירמיהו הנביא: "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל" (ירמיהו יז, ט) – השכל הוא הדבר העקום ביותר שיש. אז איך אפשר להכניס מחשבה ישרה לתוך האיש העקום הזה? אם אתה רוצה להכניס ברזל ישר לתוך מקום בלתי-ישר – מה עושים? איך שהוא עכשיו, הוא לא יכנס. צריך לעקם אותו כדי שיכנס לתוך ראשו העקום. זה מה שאפשר לעשות. "עִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל" (תהילים יח, כז).

אם מישהו יבוא ויוכיח אותנו בצורה ישירה, משהו שאנחנו לא מסוגלים לקבל, אנחנו לעולם לא נקשיב לו. אז מה אומר הקב"ה? "אני לא רוצה שתגיד את זה ככה. זה לא אמת". צריך לעקם מעט את התוכחה, וככה להכניס אותה.

אז כשרוצים לשוחח עם מישהו – נניח ויש יהודי עם טלוויזיה בבית. אי אפשר לומר לו: "טלוויזיה?! זה מושב לצים! בית של רשעות! כל יושבי בית כזה הם יורדי גיהנם! אין כל ספק בכך".

למרות שזו האמת. בית שבו מאזינים מדי ערב לגויים לצים ורשעים – הבית כולו נהיה ספוג ברשעות. אין שום ספק שזה מה שהולך לקרות בבית כזה. יתכן והם יאבדו את חלקם בעולם הבא. אבל אי אפשר לומר את זה. ברגע שתאמר דברים כאלה, אתה לעולם לא תראה יותר את הבן אדם הזה. כי יש לו ראש עקום.

תוכחה מפותלת

אז מה עושים עם אדם כזה? צריך לדבר אליו בצורה שהוא מבין, עם אמת מסוג אחר: "אני חייב לומר לך", אתה אומר לו, "שאתה יהודי איכותי. יש לך בית איכותי. אתה שומר שבת. יש לך כשרות. בבית כמו שלך אפשר להגיע לדברים גדולים. זהו כלי קיבול לגדלות. בבית כזה יש לשאוף להשיג עוד יותר השקפות של תורה".

הו, כעת יש בו מוכנות. אחרי כאלה דיבורים, הוא מוכן לשמוע. אבל אל תאמר מילה אחת על הטלוויזיה. את זה תשמור לעוד חצי שנה. צריך להיות 'יעקב'! עשיו היה אדם כנה וישיר; לכן הוא הפך לכישלון.

כמובן שתלוי איפה מדברים, יש שכונות שבהן תצטרך לעקם קצת יותר מאשר אחרות. אבל איך שלא יהיה, הדרך להתנהל – פחות או יותר עם כולם – הוא "עִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל". ברזל ישר זה לא דבר שמתאים לראש העקום שלנו. ולכן בימינו הדרך צריכה להיות כפי הראש שלנו – בצורה מפותלת.

ובימינו – זו האמת. אין הכוונה שלא צריך לומר שום דבר. חובה לומר! חובה עליך לעזור לאחיך היהודי. אבל אם אמירת האמת לא תהיה אפקטיבית – תאמר חצי-אמת. תאמר שקר. מותר לשנות מפני דרכי שלום (יבמות סה, ב). מותר לומר דבר שקר כל עוד הדברים ישפיעו בצורה טובה ויובילו אנשים לשינוי איטי והדרגתי אל האמת.

וידוי אישי

מעתה נבין את הפתיחה של ספר משלי. למה נועד הספר? "לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה" (א, ד). המטרה של ספר משלי היא ללמד עורמה. צריך ללמוד כיצד להתנהל בדיפלומטיות. צריכים להיות דיפלומט, צריכים להיות 'עקב', צריכים להיות מתוחכמים בהתנהלות מול בני אדם. בימינו כל אחד זקוק לדיפלומטיות. איש אינו מסוגל לקבל ביקורת ישירה וכואבת. ברגע שעושים את זה, המשחק נגמר. לעולם לא תראה אותו יותר.

במבט לאחור על חיי, גם אני טעיתי בזה. היה יהודי צעיר, בעל תשובה עם זקן, יהודי איכותי. הוא היה מגיע לכאן מדי שבוע, והתקדם מאד. פעם, הגיע יחד עם אביו החילוני.

האבא אמר לי: "יש לי טענה על הבן שלי".

"מה הטענה?"

אז הוא מספר לי שבנו מסרב לנשק קרובות משפחה.

"כמובן", אמרתי לאב. "זה אסור על פי התורה".

ומה אומר לי האב? "מה אכפת לי מה אומרת התורה?!"

"הו", אמרתי. "אם כך – צא מכאן".

זו היתה טעות. טעות גדולה. הבן מעולם לא חזר. הוא היה מגיע מדי שבוע, והוא התקדם מאוד. אך מאז הוא לא חזר.

אי אפשר לדבר בצורה כזו. חובה לנקוט בדיפלומטיות. זהו רצון ה'. "עִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל".

אמת ליעקב

וזו המחשבה שצריכה ללוות אותנו בכל נושא שאליו אנחנו ניגשים, כי כל אחד הוא עיקש. בפרט אנחנו, אבל גם חברינו, ילדינו, בן\בת הזוג שלנו, שכנינו. אמנם לא תמיד אפשר להבליג. לפעמים חובה לקום ולדבר בעד האמת. אבל חובה להיזהר – יתכן שתאלצו לומר מילים שאינם אמיתיות.

ילדים, תלמידים, כולם זקוקים לחינוך. "עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא, יב) – ואם כן הוא חייב לשמוע את האמת. אבל אמת היא מה שהקב"ה רוצה שתגיד. לומר מילים שכואבות, מבלי להפיק את התועלת הרצויה, אינה הדרך. לומר כל מה שמרגישים בלב – זה אי-שפיות. צריך לומר מה שמביא תועלת, מה שאפקטיבי.

לעולם לא נצליח להשיג את מבוקשנו באמצעות התנגשות חזיתית. "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים" – רק מילים שנאמרות בנחת, בעדינות – נשמעות. אבל אין הכוונה רק לטון שבו מדברים, אלא גם למילים עצמן. חובה לראות את הנולד, ולהפעיל מנה בריאה של שיקול דעת.

וזו נקראת אמת. זוהי "אֱמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז, כ) – דרכי האמת שלמדנו מיעקב אבינו. ערכי הנצח של התורה, הערכים של תורה, מצוות ומידות טובות – הן האמת הגדולה ביותר.

וזהו אחד העקרונות החשובים של חיים מוצלחים. זוהי אמת אמיתית! הקב"ה אומר: "אני רוצה שתהיו אמיתיים על פי האמת שלי, ואצלי האמת חייבת להיות אמת של חסד – אמת שמולידה חסד ומולידה תוצאות".

שבת שלום ומבורך

בואו נהיה מעשיים

מדברים אמת

עשיו האשים את יעקב בכך שהוא נוכל, שהוא מדבר ברמאות. אולם אנחנו יודעים שלפעמים האמת דורשת מאיתנו לא להיצמד לעובדות – כי אמת אמיתית, היא מה שה' רוצה שנגיד. השבוע נשתדל כמיטב יכולתנו להיות ממוקדים ביסוד הזה. פעם אחת ביום לפחות, לפני שנפתח את הפה כדי לדבר עם מישהו, נעצור בלי נדר ונתבונן במילים שאנו עומדים לומר. האם הן אמת? האם אלו מילים של חסד? ניזהר לדבר רק מילים חיוביות ובונות, מילים שמוסיפות אור בעולם.

שאלה:

כיצד עלי להתמודד עם חמותי, אותה אני מגדירה כחמות קשה?

תשובה:

התשובה הטובה ביותר עבור שאלה זו היא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". הלא אין ספק שאם אכן חמותך היא קשה כעת, הרי שחלק מהקושי הזה נובע מקשיים הקשורים אליך – ובכל זאת את אוהבת את עצמך.

עליך לגרום אפוא לחמותך להרגיש תמיד שאת מחבבת אותה – כי כך את תרצי שכלתך תנהג כלפיך בעתיד. "מַה דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַעֲבֵיד" (שבת לא, א). עליך לזכור שיום אחד גם את תהיי חמות, והכלה שלך תשאל את אותן השאלות לגביך...

לכן עליך להתחיל לנצל את ההזדמנות שניתנה לך, ביחסיך עם חמותך. להיות כלה זה בית ספר עבורך, כי כך תלמדי כיצד להיות חמות. אם תתני את ליבך לענין, תוכלי להכין את עצמך וללמוד מה לא לעשות לכלה שלך.

באופן כללי, צריך להתייחס לחמות בדרך ארץ רבה ביותר. כמובן שצריך להתייחס לכל אדם בדרך ארץ, אבל ביחס לחמותך עליך להשקיע מחשבה רבה. בכל פעם שהיא מעניקה לך עצות ללא שהתבקשה לעשות זאת, אל תתמרמרי על כך. אני לא אומר שעליך לעודד את זה; אל תלכי ותבקשי ממנה עצות – גם לא לשם נימוסין בעלמא – אלא אם כן אינך חוששת שזה יגיע רחוק מדי. אבל אם היא מעצמה בחרה לייעץ לך, העמידי פנים שאת מקבלת את דבריה; אחר כך את יכולה לשכוח כליל מכל מה שהיא אמרה.

ואם היא מתרעמת על העובדה שאינך מתקשרת כדי להתייעץ עמה, אמצי לעצמך הנהגה לשלוח לה מתנות קטנות, לעתים קרובות. זכרי תמיד את יום הנישואין שלה, ומצאי הזדמנויות נוספות להעניק לה מתנות. ומדי פעם את יכולה לשאול את עצתה בנוגע לעניינים שאינם חשובים כל כך – כיצד לבשל מנה פלונית ואיך מכבסים בגד אלמוני. אבל אל תאפשרי לה להתערב יותר מדי בענייניך.

More in this printout

View the whole printout