וַּתִָֽהְיֶָּ֖ין מֵ֣רַת רָּ֑וחַ לְיִצְחָ֖ק ולְרִבְקָֽה. (כו,לה') מֵ֣רַת רָּ֑וח פירש רש''י לשון המראת רוח כמו [דברים ט'] מַמְרִֹ֥ים הֱיִיתֶָּ֖ם. כל מעשיהן היו להכעיס ולעצבון. עד כאן לפשוטו של מקרא. ויש לשאול מדוע רש''י לא הביא את כל הפסוק מַמְרִֹ֥ים הֱיִיתֶָּ֖ם עִם- יְהו'ה.
ולעומקו של מקרא יש לומר ששם בחומש דברים נאמר ממרים הייתם עם השם לשבח. שכך ניתן לדרשו שאע"פ שממרים הייתם, הייתם עם השם. אבל כאן המורת רוח בפני עצמה היא, והן לא היו עם יצחק, ורבקה, ויצחק ורבקה לא היו עמהן. ולכן רש"י לא הביא את המשך הפסוק "עם השם". אלא רק מַמְרִֹ֥ים הֱיִיתֶָּ֖ם.
וַּתִָֽהְיֶָּ֖ין. בשני יו''דים. שבשתיהן נהג ברמאות לאביו ולאמו. האחת קראה יהודית ואינה כן, והשניה קראה בשמת על שם הבושם הטוב, ואינה כן. ורמאות זו היתה למורת רוח. ואדרבה היתה בהם עזות של ממזרות וכפי שהוכיח משה את הממרים בעניין המעפילים
ועוד יש לומר מאי [דברים א,מא'] וַָּ֔ת הִָ֖ינּו לֶֽעֹלִּ֥ת ההֶֽרה. ופירש רש''י שם: לשון הננו ועלינו אל המקום (במדבר יד, מ.), זה הלשון שאמרתם לשון הן, כלומר נזדמנתם:
ולעומקו של מקרא יאֵ מר, כי המזדמן לדבר מצוה ואומר הנני, כמשה רבנו, הרי גילה בזה מידת הענווה. והמזדמן לדבר עבירה לעבור במזיד על דברי ה' ואומר הנני, הרי הוא היפך הענוה והוא עזות וגאווה. וזה שהעיד הכתוב על נשות עשו, לשון וַָּ֔ת הִָ֖ינּו לֶֽעֹלִּ֥ת ההֶֽרה: וַּתִָֽהְיֶָּ֖ין מֵ֣רַת רָּ֑וחַ לְיִצְחָ֖ק ולְרִבְקָֽה. שהמרו את דבריהם בעזות ובגאווה.