וַיבֹ֥א עשֵ֛ו מִן- הַשדֶָּ֖ה וְהֹּ֥וא עיַָֽֽף [כ''ה, כט'] וַיַּ֨אמֶּר עשָ֜ו אֶָּֽל- יַָֽעֲקֹ֗ב הַלְעִיטִ֤נִי נ א מִן-הָֽאדִ֤ם הָֽאדם֙ הַזֶָּ֔ה כִֹ֥י עיַָֽ֖ף אנָ֑כִי עַל-כֹ֥ן קָֽרא- שְמ ו אֱדָֹֽום. [כ''ה, ל]
פירש רש''י לפשוטו של מקרא: והוא עיף. ברציחה, כמה דתימא כִי עיְפה נַפְשִי לְהרְגִים (ירמיה ד, לא.)
ולעומקו של מקרא יש לומר שדברי ירמיהו מוסבות אל הקב''ה. כביכול הקב''ה אומר עיְפה נַפְשִי לְהרְגִים. שהקב''ה מחכה לאדם עד יום מותו, אבל משהגדיש את הסאה הרי האדם כביכול מעיֵף את הקב''ה מלחכות לו.
וכמו שמצינו במדרש רבה פרשת בא ואמרו שם שאין יגיעה לפני הקב''ה שֶּנֶּאמ ר (ישעיה מ, כח): לא ייעף ולא ייגע, [אומר הקב''ה] במֶּה אני יגֵע בְמִי שֶּהּוא מַכְעִיס לְפנַי ב דב רים בטֵלים, כמה דא תאמ ר (מלאכי ג, יז): ה' בְדִבְריכֶּם וק''ו בדברים אלו שהכעיס לפניו עשו הרשע באותו היום שעבר חמש עבירות חמורות.
הֹוגַעְּתֶּם
ולכן נאמר וְהֹּ֥וא עיַָֽֽף. לכאורה המלה וְהֹּ֥וא מיותרת. שהיה יכול לומר וַיבֹ֥א עשֵ֛ו מִן-הַשדֶָּ֖ה עיַָֽֽף. מאי והוא.
אלא שכביכול עִיף להקב''ה, הנקרא הוא. ולכן נתן לו הקב''ה מקום להכשל בו ולמכור את בכורתו ליעקב. שעד עתה האריך לו אפו, ומעתה סייע הקב''ה ביד יעקב שימכור לו עשו את בכורתו וגם את ברכתו.
והקב''ה כביכול הוא שאומר עיְפה נַפְשִי מעשו, להורגים כעשו.
ועל דרך הרמז, נאמר כִּ֥י עיֵַֹֽ֖ף אנָ֑כִי. והמלה אנָ֑כִי תורֶּה על הקב''ה שנקרא אנָ֑כִי, והיא מוטעמת באתנחתא, כלומר שאין הקב''ה עוד מצפה לו לעשו שישוב מדרכו הרעה, אלא הוא באתנחתא כלפיו. והוא כביכול עיף מלעזור לו.
וכן עשו התיאש מלהטיב את דרכיו כי אמר עיֵַֹֽ֖ף אנָ֑כִי שאם הקב''ה עיף מלעזור לי למה זה לי בכורה. והוא אינו יודע כי תמיד יצפה לחוזרים בתשובה.
וכן יובן המשך הפסוקַ על-כֹ֥ן קָֽרא- שְמָֹ֖ו אֱדָֹֽום. מאי על כן, משום דעיף אנכי קרא שמו אדום? אלא לומר לך, שהקב''ה אומר כן. על כן שעיפה נפשו של הקב''ה כביכול מרציחותיו של עשיו, קראו הקב''ה אדום. אדום ולא אדם. ואילו ביעקב נאמר אדם אתם, [יחזקאל לד,לא]
ואּתֵן צאני צאן מ רעיתי א דם אּתֶּם, ודרשו חז''ל אתם קרויים אדם ואין אומות העולם [עובדי כוכבים] קרויים אדם.