Skip to content
קובץ גליונות

זבל פרדותיו

  • Toldos
  • 5784
  • Hebrew
View printout

האדם נוטה להסתנוור מביטחון גשמי מבוצר, לדעת שביתו יציב ופרנסתו קבועה, נדמה לו כי בזה תכלית חייו. ומסתבר כי חיי התלות במי שאמר והיה העולם, עדיפים מכל חיי עושר ושלווה מנותקים.

פרשת עושרו הגדול של יצחק אבינו, צריכה לימוד.

התורה מאריכה מאוד בתיאור עושרו של יצחק, שלושה פסוקים רצופים המתארים איך מצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'. הבריות העריכו את הצפי לעושרו בסכום מסוים, אך הוא גדל פי מאה ממה שאמדוהו. איננו יודעים מה היה הבסיס שלפיו העריכו פי מאה, ממילא אין כאן מספר אבסולוטי שיכול ללמד כמה היה עשיר אלא מספר יחסי.

התורה גם מעידה שהיה לו מקנה צאן ומקנה בקר ועֲבֻדָּה רבה, ובין לבין מוסיפה עוד פסוק הנראה לכאורה סתום וכפול בלשונו 'ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד' (כו, יב-יד).

לעת עתה איננו מבינים מה מוסיף פסוק זה על קודמו ועל הבא אחריו, ולשם מה נצרכה התורה לחזור שלוש פעמים על שורש הגדילה.

ועל זאת צריכים אנו לדברי רש״י 'שהיו אומרים: זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך'.

שהיו אומרים

על זבל הפרדות הללו, אנחנו רוצים להבין.

ראשית, מה שבח יש בפרדות? הלא פרדה היא בריה מסוכנת, פרי של הרכבת כלאיים, שחז״ל אמרו עליה (יומא מט.) כי מעולם לא ראה אדם מכה של פרדה לבנה וחי.

שנית, בהלכות הענקה (קידושין יז.) שנינו שפרדה אינה נחשבת בכלל ברכה, שכן פרד אינו פרה ורווה. אין לו המשכיות, הוא עקר מטבעו, וכל מציאותו מקרה בלבד. מדוע אם כן בחרו חז״ל לתאר את עושרו של יצחק דווקא באמצעות הזבל של אותה בהמה עקרה שאין בה המשכיות?

יתרה מזאת, על פי פשוטו של מקרא עדיין לא היו פרדים בעולם בזמן יצחק, ענה הוא זה שמצא את הימים במדבר והרכיב סוס וחמור, והוא נמנה עם בני בניו של שעיר החורי בתקופה מאוחרת יותר; כיצד אפוא מצינו פרדות בימי יצחק?

והעולה על כולנה, מי הם אותם בריות 'שהיו אומרים'? מדוע מצאה תורת אמת לנכון להנציח שיחת חולין של עוברי דרכים, אנשים סתמיים המדברים סתם, מפטפטים בלי מחשבה, ולהעמיד שיחה זו כחלק מתיאור גדלותו של יצחק אבינו, האמנם לפי ארחי פרחי שאין אנו יודעים מי הם ומה שמם, נאמוד ונעריך את גדולת יצחק?!

פלא.

עשירות מול מלוכה

לא בהכרח שנשיב כעת על כל השאלות, אולם כיוון מבט יש כאן.

אצל אומות העולם, ואף אצל המתפעלים מאומות העולם, קיימת 'תעשייה' שלמה של דירוג עשירי תבל. עיתותיהם בידיהם לעסוק ללא הרף במימדיו של הממון, לבדוק מי עלה ומי ירד, מי הנפיק ומי קנה, מי משך ומי הפסיד, ולתלות את עיניהם בצבירת הון שאין לו קיום, וגם לא יהיה להם שייכות עם הממון הזה, גם אם יתעסקו בנפחו ומידותיו ארבעים שנה.

עושר הוא דבר לא יציב, לא במותו ייקח הכל ואין דור רביעי עשיר, אכן כאדם תמותון. אלא שעיני האדם נכספות אליו, ואליו הוא נושא את נפשו.

כנגד זאת, מלכות ביסודה מגלמת שלטון וכוח שאינם מוגבלים. מלך פורץ גדר ואין מוחין בידו, חוקי הארץ כפופים לרצונו, אי אמר עקרנא טורא, עקר טורא, והאוצרות העומדים לרשותו מעניקים לו תחושת יציבות מוחלטת.

במושגים אנושיים, מי שיש לו כספו וזהבו של מלך אינו חסר דבר; עתידו מובטח, שולחנו ערוך, ואין מעצור לכל אשר יחפוץ.

לעומתו, חייו של יצחק בארץ פלשתים היו רצופים מריבות וחרדות. יצחק יושב בארץ גזירה, עובד אדמה, תלוי במטר השמיים, ורואה כיצד פלשתים סותמים את בארותיו ומקנאים בהצלחתתו.

אפילו הבהמות ששימשו אותו – אותן פרדות – גילמו את שיא הארעיות, יצור שאינו מעמיד תולדות, שאין עושרו מתרבה מאליו, ושכל מהותו אינה אלא כלי שרת זמני.

והיו הבריות אומרות, טוב לנו את זבלן של אלה שאין להם המשך, אבל באו מעדרו של יצחק, יותר מכספו וזהבו של אבימלך.

הבריות אומרות

'היו אומרים' – אין אלו דברי הבל בעלמא, אלא הכרה פנימית וטבעית של הבריות בעת שהן מתבוננות במציאות בעין מפוכחת.

האנשים שחיו באותה תקופה ראו מול עיניהם שתי צורות קיום:

מצד אחד עמד אבימלך, שקוע בשלוות ארמונו, מוקף בעושר סטטי ומוגן, נדמה לו כי הגלגל תקע את סיבובו על גפי מרומי קרת. ועם כל זאת, רווחה הדעה גם אצל האנשים הפשוטים, עושרו ושלוותו לא משתווים לזבל פרדותיו של יצחק.

כי אצל יצחק, הגם שהיה עושרו נתון למטר השמים מעל, ולבארות הנרדפים מתחת, כל רגב אדמה היה חדור בקשר ישיר עם נותן החיים, והיה הקשר הזה כל כך חי, כל כך פרה ורבה, עד שנתקנאו הבריות להידבק בשרידי שרידיו של יצחק.

גם אם המציאות אצל יצחק נראתה כלפי חוץ כפרדה עקרה שאין לה עתיד טבעי, שרתה עליה השגחה עליונה. הפסולת של יצחק, הזבל שנועד לזבל בו את השדות ולהצמיח פירות, נשא עמו כוח של חיים ושל פריון; ואילו הזהב של אבימלך היה עקר מכל תוכן פנימי.

סיפור ההשוואה בין אבימלך ליצחק הוא לא בכסף, כי אם במהות. באותה הרגשה של 'כל הנוטל פרוטה מאיוב היה מתברך' (ב״ב טו:), כך הרגישו הבריות ביחס ליצחק, העדיפו לחיות בתוך מציאות שיש בה עמל, קושי ותלות תמידית בחסדי ה' – מאשר לשבת על כיסא המלכות של אבימלך.

וילך הלוך וגדל

המביט בעין פקוחה על החיים, רואה כי מתוך שגרת החיים, מגיעות מדי פעם תופעות שאינן ניתנות לחיזוי והתמודדות טבעית, התמודדויות שאינן מוכרות לאדם המצוי.

אין הקדוש ברוך הוא רוצה, אלא שדעתנו תהיה מקושרת בו, שלא נסמוך על ההרגל. שלא נחשוב כי אם נצליח לקנות דירה הגענו אל הנחלה, ולא נחשוב כי אם קיבלנו משרה שחשקנו בה, הרי שמיצינו את תכלית חיינו. הלא הנפש לא תמלא וגם לאחר הדירה, ירצה דירה נוספת להשקעה וגם לילדיו שיגורו סמוך לשולחנו. וגם לאחר שיקבל את המשרה ההיא, הלא ירצה להתקדם הלאה וכל עמל אדם לפיהו.

כל זמן שנשען אדם על תחזיות מזג האוויר, ועל פיתוחי התרופה הניסיונית החדשה, יותירו ה' להתמודד לבדו.

אבל אם קם האדם בבוקר ואינו יודע מה ילד יום, עיניו אל קדוש ישראל תראינה, התפילה אינה עליו לעול אלא צורך קיומי כי מבין אשר ממנו תקוותו.

יש ימים של קושי, יש שעות שבהן נדמה שהעמל עקר כפרדה, והמציאות תובעת התמודדות מפרכת ללא הבטחה של רווח מידי.

והתורה מעידה שיצחק 'וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד', כי אין הכוונה כאן לאוצרות זהב וכסף, כי אם לגדילת הנפש התלויה באלוקיה, זו שנצרפה בניסיונותיה.

טובים קשייו, מאבקיו ועמלו של מי שחי את חייו מתוך תלות בקונו, מכל השקט המזויף של מי שבוטח בכוחו ובממונו.

וזאת יודעות הבריות: מוטב לו לאדם להיות סמוך על שולחן האמונה, גם אם ילקט מן הפסולת, מלהיות שבע ושאנן באוהלי ניכור.

More in this printout

View the whole printout