וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו (כ"ב, ח)
בסנהדרין (פט:) הקשו איך שמע יצחק לאברהם בלא ציווי מפורש, ותירצו דהיכא דמוחזק שאני, שחייב לשמוע לנביא אמת (רש"י).
ויש להקשות, דהרמב"ם פסק (פ"י מיסודי התורה) שנביא שהבטיח טובה ולא נתקיימה הרי הוא נביא שקר, ואיך נשאר אברהם מוחזק אחר שנתבטלה הבטחת 'כי ביצחק יקרא לך זרע'.
ובערוך השולחן (דרוש יז) ביאר עומק מסירותם, שלא עשו מתוך צער אלא בשמחה עצומה, עד שחבש חמורו בעצמו ונתבטלו אצלם כל חמודות העולם נגד רצון הבורא. ומרוב דבקותם לא הי' בהם התפעלות, וכשהחליפו באיל נעשה אצלם כביכול מתחילה העלו את האיל. ומזה מיושב, דגזירה טובה אינה חוזרת אלא לטובה גדולה ממנה. ובעיניהם קיום הציווי הי' טובה נעלה מקיום הזרע, ולא ראו בזה ביטול אלא מעבר לטובה גדולה יותר, וממילא לא נפגמה חזקתו של אאע"ה בנבואה.
ובבית יוסף (סי' רצ"ב בשם שבה"ל) בביאור 'יצחק ירנן', דכששמע יצחק 'השה לעולה בני' מיד אמר שיר של קרבן. למדנו שאין קיום רצון ה' רק מכוח הכרח אלא מתוך שירה ואהבה.
וזהו עומק מאמרם (פסחים נ.) לעתיד לבוא כולו הטוב והמטיב ויהיה ה' אחד. שעל ידי ביטול ישות האדם לרצון העליון, שוב אינו מודד הטוב לפי רצונותיו ומכיר שרצון הבורא הוא הטוב האמיתי. וזהו 'והחכמה מאין תמצא' (סוטה כא:) שאין התכלית אלא במי שמשים עצמו כאין.
וזו תביעת העבודה 'אברהם יגל יצחק ירנן', לא רק לקבל בשתיקה אלא לשמוח ולשיר בעצם עשיית רצון ה', שהיא השמחה הגדולה מכל טובות העולם.