וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (י"ח, ג)
בפרש"י לגדול שבהם אמר, והקשה במשך חכמה דאין ראוי להזכיר מלכות שמים ומלכות בשר ודם כאחת (ברכות מט.), ולמה השתמש אברהם אע"ה בלשון אדנות כלפי בשר ודם.
והנה בגמ' סנהדרין (קג:) גבי פסל מיכה שהי' עשנו מתערב בעשן המערכה, וביקשו מלאכי השרת לדוחפו ואמר להם הקב"ה הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים. וצ"ע מה כח יש לה לאותה פת לעמוד כנגד חטא נורא של ע"ז.
אכן שורש ענין הכנסת אורחים אינו מצד דרך ארץ ונימוס הטבע בלבד, אלא בחינת ביטול הגמור להשי"ת, שהמארח משים עצמו כעבד לשרת ולזון את רעהו בבחינת 'מה אני אף אתה' (שבת קלג:). וז"ש אברהם "אדני" לגדול שבאורחים, דאין לשון זו מבטאת אדנות בשר ודם כנגד אדנותו של מקום ח"ו, אלא היא עצמה תוקף הביטול שמשעבד כוחותיו לשמש האורח ובזה נעשה מרכבה לשכינה, ודווקא מתוך שקרא לאורח אדני זכה להיקרא מפי הגבורה "עבדי", שכל חסדו אינו אלא לקיום רצון קונו בלא שום נגיעה ופני' עצמית.
וזהו ענין פתו של מיכה, דאף שהי' שם חטא ופגם ע"ז אבל פתו מצוי' לעוברי דרכים, ומזה לימוד גדול דכל כבוד והטבה שעושה לחברו מתוך כוונת המצווה ומידת החסד, אינו גורע מכבוד שמים, אלא אדרבה הוא עצמו גילוי מלכותו ואדנותו ית' בעולם.