יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ (בראשית יח, ד').
ראיתי פעם מעשה נפלא במרן הג"ר ישראל סלנטר זי"ע, בעת שהתארח בביתו של א' מתלמידיו בקובנא. פעם הבחינו בני הבית שרבי ישראל נוטל את ידיו לסעודה בשיעור מועט של מים, אף שדלי מלא מים עמד לפניו. תמהו על הדבר וסיפרו לבעל הבית. כשישבו לאחר מכן לסעודה, שאל בעל הבית את רבי ישראל: 'סלח לי רבנו, תורה היא וללמוד אני צריך. מה טעם נוטל ידיו בשיעור מועט של מים, ומפורש בשו"ע שאעפ"י שאדם יוצא יד"ח ברביעית, מ"מ מן המובחר ליטול ידיו בשפע?'
השיב לו מרן הגרי"ס: הן המשרתת שמביאה את המים שואבת אותם במקום רחוק, והבית עומד במדרון ההר. אותה אשה כורעת תחת משא המים כשהיא נושאת את האסל על כתפיה. וכי ראוי שאדם יהדר במצוה על חשבון כתפיו של אדם אחר?
והתבוננתי, שאין כאן רק הנהגה פרטית של רגישות לזולת, אלא מרן הגרי"ס למד זאת מהנהגתו של אברהם אבינו. שהרי מצאנו דבר תמוה כי בכל הנוגע לסעודה עצמה לא קימץ אברהם אבינו במאומה 'מהרי שלוש סאים קמח', 'ובן בקר רך וטוב', הכל בריבוי ובשפע. אבל כשמגיע למים, אמר אברהם 'יוקח נא מעט מים'. מדוע דווקא במים הוא מדגיש 'מעט'?
אלא שפירש"י "יוקח נא" ע"י שליח, וכאן טמון היסוד: הידורו של האדם אינו יכול להיבנות על טרחתו של זולתו. אברהם מוכן להרבות בכל מה שהוא עצמו מעניק ועמל עבורו, אך בדבר שצריך לבוא על ידי שליח, הוא מבקש רק 'מעט' כדי שלא להעמיס טורח על מי שמביא את המים.