וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה וגו' (י"ח, י"ז)
בפירש"י המכסה אני וכו' לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו וכו' ואברהם היו יהי' וכו' וכי ממנו אני מעלים, והרי הוא חביב לפני וכו' עי"ש. ויש להבין, דבשאר נביאים לא מצינו שהוצרך הקב"ה כביכול להתבונן אם לגלות להם, ובס' חת"ס פי' דשאר נביאים השיגו הנבואה ע"י פרישות והכנה, אבל אברהם אבינו ע"ה הי' טרוד תמיד בקירוב הבריות והכנסתם תחת כנפי השכינה, ולא הי' לו פנאי להכנת עצמו וע"ז אמר הכתוב 'כי ידעתיו', שזה גופא שבחו ושלימותו שביטל נגיעת עצמו ושלימותו הרוחנית בשביל לעשות רצון הבורא ית' ומי שמפקיר שלימותו בשביל רצון העליון, זוכה להשראה יתרה.
ובגמ' חגיגה ד"ג א' גבי מצות הקהל שאמר שם ראב"ע 'טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן', ואמרו ע"ז בגמ' ומדרשים 'אשריך אברהם אבינו שיצא ממך ראב"ע', ויובן עפ"י מ"ש התוס' דע"ז סמכו להביא הקטנים לבית הכנסת אף שמבלבלים את הגדולים וממעטים בהבנתם, וי"ל דזהו השורש שהנחיל אברהם לבניו, שאין לאדם לחוש לשלימות התפילה והלימוד של עצמו כשצריך לעסוק בקירוב הדורות הבאים, וזהו עיקר השכר.
ועוד מצינו באברהם, שסבל הסתלקות הדיבור כל זמן שלוט עמו, כמארז"ל כל זמן שהרשע עמו היה הדיבור פורש ממנו, ואף שגילוי השכינה הי' חביב עליו ביותר, שהקריב עליו קרבן תודה (כרמב"ן עה"פ לה' הנראה אליו) מ"מ לא פירש מלוט כיון שרצה לקרבו. וזהו עומק המאמר 'גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה' שאין התכלית השגת עצמו והתענגות על זיו השכינה, אלא ביטול הגמור לעשות האמת מפני שהוא אמת, כל' רמב"ם (פ"י מתשובה) שאברהם נקרא 'אוהבי' שעבד מאהבה גמורה, לבטל כל השגותיו בשביל לעשות נח"ר ליוצרו.