הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם בַּדָּבָר הַזֶּה וגו' (י"ט, כ)
וביאר המשגיח מרן רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, דאברהם אע"ה התפלל על הצלת סדום ולא עלה בידו לבטל הגזירה, ואילו לוט בתפילה אחת פעל להציל את צוער, לפי שלוט הי' בתוך הצרה וסכנת האבדון עמדה עליו ממש, ויצאה תפילתו מעומק הלב, שיפה תפילת החולה על עצמו.
אכן קשה לומר שלאברהם אע"ה, שכל חייו היו מסירות נפש ונשיאה בעול, לא הי' אותו עומק הלב של לוט, והלא מעשה קטן של אברהם גדול לאין ערוך ממעשהו הגדול של לוט.
ונראה לבאר עפ"י מ"ש בגמ' ברכות (לד:) דריב"ז דומה כשר לפני המלך, ור"ח בן דוסא דומה כעבד לפני המלך, וע"כ חיה בנו של ריב"ז בתפילת ר"ח. והענין, דהשר הבא לבטל גזירה מכיר בצדקת גזירת המלך וטעמה, אלא שמבקש לפנים משורת הדין וממילא בתוך בקשתו ישנה הכרה בצד שכנגד. וזה הי' ההבדל, דאברהם עמד מבחוץ כשר לפני המלך, שהכיר ברשעתם של אנשי סדום והבין חומרת מעשיהם וחיובם בעונש, ומ"מ נשא בעול עמהם וניסה למצוא להם זכות, אך בתוך תפילתו הייתה ידיעה ברורה של הצד שכנגד, שהיא גזירה שיש לה מקום ואמת.
אבל לוט הי' בתוך הצרה, ולא עמד כשר המבין גזירת המלך אלא כעבד הנמצא בסכנה שכל עולמו מצטמצם לנקודה א' להציל את נפשו. ואינו רואה אלא את הצד שלו, ולכן תפילתו יוצאת ממקום פנימי של בקשה בלי שום מחיצות וידיעת הצד שכנגד. ואין כאן סתירה לגדלותו של אברהם, דאדרבה, דווקא גדלותו היא שאפשרה לו להבין צדקת הדין ואעפ"כ לרחם ולבקש. אלא שמבחינת כח התפילה, יש מעלה מיוחדת לתפילה שאינה רואה אלא את הצדרה עצמה, ולכן תפילתו של לוט על עצמו יכלה לפעול במקום שבו תפילתו של אברהם על סדום לא פעלה, שזועק מתוכה בבחינת עבד.
וזהו שאמרו במד"ר (פרשה נג) עה"פ "כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם" יפה תפילת החולה לעצמו יותר מכל, דאין זה מפני שהחולה גדול בצדקתו, אלא שהצרה מסלקת מן האדם את כל הצדדים האחרים ומשאירה אותו עם נקודה יחידה של בקשת הצלה מתוך המיצר, וממקום ביטול זה התפילה בוקעת ונשמעת, ודו"ק.