וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ד' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר (כ"א, א)
בגמ' מגילה (לא.) ביום א' קורין וה' פקד וביום ב' פרשת העקידה. וער"ן להזכיר אילו של יצחק בשביל שתוקעין בשופר של איל. וצ"ע דהעקידה היא יסוד היום ומעיקר תפילות ר"ה, משא"כ עניין ישמעאל. ויציבא בארעא, לידחות ליום ב' שאינו אלא מדברי סופרים. ובני הגראי"ש העיר דבזמן המקדש שהי' רק יום א', לא קראו כלל את העקידה, וצ"ב.
ובמד"ר 'שני חיי שרה' כולן שוין לטובה בלא חטא. וצ"ע למ"ש רמב"ן שחטאה אמנו בעינוי הגר ובעבור זה נענשו בגלות ישמעאל. והענין דארז"ל (ברכות סג.) בכל דרכיך דעהו ואפי' לדבר עבירה, ואברהם ושרה נביאים היו וכל מעשיהם לש"ש בחי' עבירה לשמה, לטהרת החינוך של יצחק, והסכים הקב"ה "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". ודאי אין כאן שמץ חטא כלל, אך יסוד הדבר, דאף בציווי ה' אבל מציאות צער הזולת פוגמת בדקות בצלם אלוקים שיש באדם שנעשה בדמות המלך, ואפי' חסיד גדול כבועז שלא זימן למנוח, וכן מצינו ביעקב אבינו שנענש על צעקת עשיו וגם שהי' אנוס עפ"י נבואה מ"מ מציאות צערו של עשו בגרמתו זוקק לכפרה.
ובזה יובן סתירת ד' רש"י (ברכות ה.) דבע"א פירש יסורים של אהבה בלא שום עוון, ובע"ב פירש שהאבלות מכפרת על עוונותיו, אלא דבאמת אין כאן עוון של חטא, ומ"מ עצם הפגם והצער שנעשה בעולם נקרא 'עוון' לענין שצריך זיכוך ותיקון הנפש ע"י יסורים.
ולפ"ז ביום א' דר"ה קורין וה' פקד, לפי ששם מצינו עיקר בחינת העקידה, דהנה בעקידת יצחק לא נשלם המעשה, אך כאן עקדו אברהם ושרה את זרעם לסבול יסורים ושעבוד בגלות ישמעאל ואדום לדורי דורות למען טהרת כרם בית ישראל, וזכות מסירות נפשם עומדת לנו ביום הדין.