וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַד' וַאֲדַבֵּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה (י"ח, ל"ב)
ברמב"ם (פ"ג מהל' תשובה ה"ב) מדינה שעוונותיה מרובין מיד היא אובדת, שנא' זעקת סדום ועמורה כי רבה, וכן כל העולם כולו אם היו עוונותיהם מרובין על זכויותיהם מיד הן נשחתין. והקשה הלח"מ דאם סדום נידונית לפי רוב עוונותיה, מדוע הי' הקב"ה מוכן לוותר בשביל חמישים צדיקים, ותירץ מפני תפילת אברהם אף שאין הדין כן. וצ"ב דאם תפילת אברהם הועילה לשם מה נצרכו נ' צדיקים, ואם הצדיקים בכוחם להציל, הרי אין העיר נידונית לפי רוב עוונותיה בלבד.
וי"ל דכל עיר נידונית לפי רוב יושביה, אלא כשיש בעיר י' צדיקים חשיבי ציבור לעצמם, וכעין מ"ש בסנהדרין (יז:) שכל עיר שאין בה י' בטלנים אינה נחשבת עיר. ונמצא דעשרה צדיקים אין דנים אותם כחלק מן הרוב אלא נחשבים ציבור בפ"ע, וממילא כל העיר תלוי' בהם וניצולת בזכותם, אבל לפחות מעשרה אין שם ציבור, ואז העיר כולה נידונית לפי הכלל והרוב מכריע לאבדון. וכעי"ז במד"ר (מט, יג) כשאמר אברהם אולי ימצאון שם עשרה, א"ל דור המבול היו ח', נח ובניו ונשותיהם, ולא הצילו על דורם, פי' דפחות מעשרה אינם בגדר ציבור השייך לבני אותו דור להציל העולם, ומכאן למד הרמב"ם דין העולם כולו, דכשעוונות העולם מרובין נידון לכליה דכתיב 'אמחה את האדם'.
ואכן י"ל עוד עפ"י מ"ש הלח"מ דגם שם נא' 'ונח מצא חן בעיני השם' וענין ה'חן' הוא מדת הרחמים המתעוררת ע"י תפילה, כדארז"ל ואתחנן לשון תפילה, ובגי' 'תפלה', וברמב"ן (עה"פ ותלך לדרוש) לא מצאתי דרישה אצל ה' רק להתפלל, והוא נוסח מוסף של ר"ה "וגם את נח באהבה זכרת", שזכרונו בא מתוך תפילתו שנא' ויזכר אלוקים את נח ונהפכה מדת הדין לרחמים.
אך כאן נרמז בד' בעל הטורים עה"פ 'קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס', ו'חמ"ס' בגימטריא 'מ"י נ"ח', וי"ל דנח אמנם ניצל בתפילתו על עצמו, אך הי"ל להתפלל גם על דורו. ואף שלא היו י' צדיקים להציל מצד הדין, הרי תפילה אינה תלויה בזכות מצד הדין אלא היא פתיחת שער לרחמים. וכעין תפילת ר"מ על שכניו הרשעים (ברכות י.) שהתפלל שיחזרו בתשובה ואמר יתמו חטאים ולא חוטאים, דתפילה מביאה לידי תשובה אף במקום שאין זכות מצד המעשים.
ומעתה נתבארו דברי הרמב"ם דבדין הציבור הרוב מכריע, ובעשרה צדיקים נעשים ציבור להציל הכלל, אבל תפילה היא למעלה מחשבון זה שמביאה אף החוטא לידי תשובה. וזהו 'חמ"ס' בגימטריא 'מ"י נ"ח', דכמ"ש (ברכות ו:) כל שאינו נותן שלום לחברו נקרא גזלן, כך יש לזולת תביעה על חברו שיתפלל עליו, וכשאדם מונע תפילה זו הר"ז חומס ממנו, ועל כן בדור החמס נתבע נח על שלא נשא בני דורו בתפילה לעורר רחמים למעלה מן הדין כדרך שאחז בה אברהם ודו"ק.