כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וגו' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (י"ח, י"ט)
בגמ' ב"ב (ח.) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו מלמדי תינוקות, וברש"י שמחנכין אותם בדרך טובה. ויש להבין מהי דרך זו ומדוע נקראת צדקה ומשפט.
ובגמ' ב"מ (פה:) במעשה דרבי חייא שעסק מתחילה בזריעת כיתנא וצידת טבי להאכיל יתומים ולכתוב חומשים, וציווה לתינוקות אקרו אהדדי דלא תשתכח תורה. וצ"ע גודל הטורח מתחילת הגידול, ולמה לימד כל אחד חומש אחד וסדר אחד. אמנם ביאר המהרש"א דהכל היה מתחילתו לש"ש גמור בלא שום שיתוף נגיעה ופני', דזהו יסוד קיום התורה בתינוקות. והגר"א קוטלר ז"ל פי' דהכל הי' להטביע בהם מידת החסד ולכן גם הי' מאכיל הבשר ליתמי, דאין תורה מתקיימת אלא אם כן היא תורה של חסד (סוכה מט.) שלומד ע"מ ללמד ולהשפיע לאחרים.
וזה הי' שורש דרכו של אברהם אע"ה, דכ' הרמב"ם (פ"א מע"ז) שהי' קורא בקול גדול ומקהיל אלפים, ותמה הראב"ד למה לא עשו כן גם שם ועבר שהיו לפניו. אך במד"ר (מט) לכתחילה צדקה ולבסוף משפט, דאברהם הי' מקבל עוברי דרכים באכילה ושתי', ומתוך החסד (צדקה) הביאם לברך, ורק אם סירבו עשה עמהם דין (משפט). ונמצא שרק אברהם הי' יכול להוכיח, כיון שתחילת חינוכו הי' ע"י עשיית חסד והטבת הבריות, ופתח לבם לקבלת עומ"ש. וזוהי הדרך הטובה של מלמדי תינוקות, שמחנכים אותם מתחילה לש"ש ובמדת החסד, ועי"ז נעשים מצדיקי הרבים ומאירים ככוכבים לעולם ועד.