וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה (י"ח, ב)
ברמב"ם (פי"ד מהל' אבל ה"ב) גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שנא' וירא והנה שלשה אנשים כו'. ויש להבין ששינה מלשון הגמרא בשבת (קכז.) ושבועות (לה:) שלמדו מקרא ד'אל נא תעבור מעל עבדך', שביקש אאע"ה מהקב"ה להמתין לו. אך הנה איתא במד"ר (וירא מח) עד שלא מלת היו עוברין ושבים באים אצלך עכשיו אני ובני פמליא שלי נגלים עליך, הה"ד וירא והנה שלשה אנשים, וירא בשכינה וירא במלאכים. וכפל הלשון "וירא" ו"וירא", דבאותה ראיית השכינה עצמה ראה המלאכים, ופנה מהקבלת פני שכינה לרוץ לקראתם, ומוכח דגדולה יותר, וזהו מקור הרמב"ם.
וזהו שדרשו (כי תשא מא) עה"פ וענותך תרבני שהוא עניין ענוותנותו של השי"ת שמתגלה לאדם במקום הכנסת אורחים, דשמעתי ממו"ח מרן זצוק"ל דהמקבל פני שכינה עומד לחוץ לפני השכינה, אבל המכניס אורחים מקיים בחינת מה אני אף אתה (שבת קלג ב'), ונעשה בעצמו כביכול מרכבה ואכסני' להשכינה השוכנת בקרבו, שהשי"ת זן ומפרנס לכל והאדם נדמה לו במעשיו. והיינו 'וענותך תרבני' שהקב"ה מתגדל כביכול על ידי ענוותנותו, שמשפיל שכינתו להתגלות באדם במקום שעוסק בהטבת הבריות.