נושאי הלימוד ב׳דף היומי בהלכה׳ ובפרשת השבוע
מדוע ר וי לשתות תמיד לשני ברכת המזון? וב יזה מקרה ין לשתות ל חר ברכת המזון?
בפרשת השבוע, אומר אברהם אבינו ע"ה לאורחיו: "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו". וכותב המשך חכמה: "על דרך הלצה, דשיטת ה'יראים' דאכילה בלא שתיה אינו חייב בברכת המזון, לכן אמר ואקחה פת לחם, שלא אתן לכם רק לחם לאכול בלא שתיה, ולכן אַחַר, סמוך, תיכף, תעבורו, שלא תצטרכו לברך". [ואגב, זהו המקום היחיד בו משתמש המשך חכמה בביטוי "דרך הלצה"].
שיטת רבי אליעזר ממיץ, בעל ה'יראים', מבוססת על דברי הגמרא על הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת", שהוא המקור בתורה לברכת המזון: "ואכלת – זו אכילה, ושבעת – זו שתיה", וכיון שרק לאחר מכן נאמר "וברכת", הרי שרק לאחר האכילה והשתיה יחד ישנה חובת ברכה מן התורה. אולם, אף ה'יראים' עצמו מודה שאם אינו תאב לשתות, אף אם היה צמא מעט - חייב מן התורה לברך ברכת המזון אף על האכילה לבדה. ברם, לדעת רוב הפוסקים דברי הגמרא הללו הם 'אסמכתא' בעלמא, ואין כוונת חז"ל שרק לאחר השתייה מתחייב האוכל בברכת המזון, אלא המקרא כפשוטו – שלאחר שאכל ושבע מתחייב מן התורה בברכת המזון, ואף אם היה צמא לפני ברכת המזון ולא שתה. ועיקר ההלכה כדעה זו, ולפיכך, אם אכל ושבע ולאחר מכן הסתפק אם ברך ברכת המזון, "ספקא דאורייתא לחומרא", ועליו לברך מספק, אף במקרה שהיה צמא לאחר אכילתו ולא שתה. ומאידך, אם אכל ושתה, אך לא שבע, אינו מברך מספק, אם כי גם במקרה כזה ראוי ליטול ידים ולאכול לחם בשנית, כדי לברך ברכת המזון.
אולם, לכתחילה ראוי לשתות תמיד לפני ברכת המזון, משתי סיבות: האחת – כדי לקיים את מצות ברכת המזון מן התורה אף לשיטת ה'יראים'; והשניה – שאם היה צמא לפני ברכת המזון ולא שתה, וישתה מיד לאחריה, יתכן שלדעת ה'יראים' יתחייב שוב בברכת המזון, כיון שלדעתו רק עתה חל עליו החיוב מן התורה. ואף מי שאין ברשותו משקה לשתות כי אם כוס אחת של יין, עדיף שישתה אותה לפני ברכת המזון, מאשר שיברך עליה ברכת המזון; אולם, אם שלשה אנשים אוכלים יחד ואין ברשותם כל משקה מלבד כוס אחת יין, עדיף ש'יזַמנו' ויברכו ברכת המזון על כוס יין, מאשר שישתו לפני ברכת המזון.
[שו"ע קצז, ד, משנ"ב כה, כו ו־כח, ושעה"צ יח; ביאורים ומוספים דרשו, 26-27; משנ"ב קפד, טו ו־כב, ושם קעד, ה, ושעה"צ יא]
מרק ירקות שעירבו בו גבינה צהובה – ב יזה מקרה מותר ל כול רק ת הירקות? ומה שירוש המושג 'נַ"ט בַר נַ"ט'?
מאכל פרווה שהתבשל בסיר בשרי, טעם הבשר שנפלט מהסיר ונבלע במאכל הפרווה, מכונֶה 'נותן טעם בַר נותן טעם', ובקיצור: 'נ"ט בר נ"ט'. והיינו, שהטעם שהכלי בלע מהמאכלים הבשריים שהתבשלו בו הוא 'טעם ראשון', והטעם שהכלי פולט למאכל הפרווה הוא 'טעם שני', וטעם זה קלוש הוא ואין בכוחו להפוך את מאכל הפרווה לבשרי, ולכן מותר לאוכלו ביחד עם חלב [וראה במקורות]. ובמאכל שֶכולו או רובו חריף לא נאמר היתר זה של נ"ט בר נ"ט, משום שבכוח החריפות יוצא הטעם הבלוע בכלי במידה כזו שנחשב כאילו הוא עומד בעֵינו בתוך המאכל, כך הטעם הבלוע במאכל הוא 'טעם ראשון' ולא 'טעם שני'. אולם, אם המאכל החריף מתבשל במים המהווים רוב לעומתו, או שהוא מתבשל עם דברים נוספים וחלקֵי התבשיל האחרים יחד עם המים מהווים רוב לעומתו – דינ ו ככל מאכל אחר. וכן אם בישלוהו בדבש, פעמים שהדבש מבטל את חריפותו ואזי אין הבדל בינו לבין מאכל אחר.
ויש אומרים, שהיתר 'נ"ט בר נ"ט' אמּור רק בנוגע למאכל פרווה חם שהונח בכלי בשרי, או מאכל פרווה צונן שהונח בכלי בשרי חם, שבאופן זה הפליטה קלושה ולכן הקֵלו בה. אבל מאכל פרווה שהתבשל בכלי בשרי – על ידי הבישול נפלט טעם חזק מהכלי ונבלע במאכל והוא נחשב כ'טעם ראשון'. ולכתחילה מחמירים כדעה זו, דהיינו שאין מערבים מאכל פרווה זה בחלב, אך בדיעבד אם עֵרבוהו בחלב מותר לאוכלו.
ודעת אחרונים רבים שאין להקל בדיעבד אלא במאכל שהתבשל – כגון ירקות שהתבשלו במרק – שמֵי הבישול מקבלים את הטעם מהכלי והם מעבירים אותו למאכל. אבל במרק וברוטב שבתבשיל, וכן במאכל שנאפה או נצלה, שמקבלים את הטעם ישירות מהכלי, אין להקל אף בדיעבד. ופעמים שאף במאכל שהתבשל הדין כך – כאשר בסוף תהליך הבישול מתאדים מֵי הבישול, כמו בבישול אורז או פסטה, והמאכל מקבל את הטעם ישירות מהכלי.
ועוד בענין זה: ההיתר של 'נ"ט בר נ"ט' אינו אמּור אלא בטעם של היתר, דהיינו טעם של בשר או חלב, שאין בו כל איסור לכשעצמו ורק בעירבוב שני המינים חל עליהם איסור; שבאופן זה 'טעם שני' אינו 'חזק' דיו בשביל ליצור איסור חדש. אבל טעם שיש בו איסור מצד עצמו והוא בלוע בכלי, אוסר את המאכל הבולע ממנו אף באופן של נ"ט בר נ"ט. ולדוגמה: כלי שהתבשל בו בשר בחלב – הטעם הבלוע בו הוא טעם של איסור, והוא אוסר כל מאכל שבלע ממנו כדין בשר בחלב. וכך הדין בנוגע לאכילת מאכל שהתבשל בפסח בכלי שבלוע בו חמץ, שהרי חמץ הוא איסור מצד עצמו. ולדעת רוב הפוסקים, כך הדין גם כשטעם החמץ נבלע בכלי לפני הפסח; ויש חולקים, משום שבשעת בליעת הכלי לא היה החמץ אסור, ופעמים שמצרפים שעה זו להקל. וכל האמּור לעיל וכאן לאיסור, הוא בנוגע לכלי 'בן יומו', דהיינו שלא חלפו עשרים וארבע שעות מעת שנבלע בו הטעם; ולענין כלי שאינו בן יומו, ראה במקורות. וכמו כן, כל האמּור לאיסור, הוא רק באופן שכמּות הטעם הנפלט מהכלי למאכל אינה 'בטֵלה' בתערובת על פי כללי דין 'ביטול ברוב'.
שו"ע תמז, ה, מג"א כד, משנ"ב ס ו־סה, ושעה"צ עט, פא ו־פב; וראה משנ"ב סא; בו"מ דרשו, 89 ,88 ו־.96 פ"ת יו"ד צה, ב; וראה שו"ע שם צה, ב, ש"ך יו"ד צה, ג, ובא"ח שנה ב פר' קורח יג. וראה עוד בכל הנ"ל]
מדוע נהגו בני שכנז של ל כול בשסח דג מלוח?
מוצרי חלב, דגים מלוחים, ירקות כבושים, וכיוצא בהם, שנמלחו במלח שלא נבדק כראוי מחמץ – מנהג בני אשכנז שלא לאוכלם בפסח, למעֵט ביום טוב אחרון בחוץ לארץ. אולם, אֵלו מתוך המאכלים הנ"ל אשר נהוג לשוטפם במים לפני אכילתם בכל ימות השנה, נהגו לאוכלם בפסח לאחר שטיפתם שלוש פעמים במים תוך כדי שפשוף. ולכתחילה יש לשוטפם לפני הפסח. ונהגו גם להשרותם במים למשך שלוש שעות, כולל החלפת המים בין שטיפה לשטיפה, ובדיעבד דַי בהשרייה למשך מחצית השעה. ובפסח עצמו אין לבצע השרייה זו בכלֵי מאכל. ומאכלים שמעורב בהם מלח שלא נבדק מחמץ כראוי, אשר לא נהוג לשוטפם במים לפני אכילתם בשאר ימות השנה, כגון ירקות כבושים – מנהג בני אשכנז שלא לאוכלם בפסח אף לאחר שטיפתם, משום שיש לחשוש שאם יתירו לאוכלם לאחר שטיפה, ישכחו ולא ישטפום, שהרי לא נהוג לשוטפם בשאר ימות השנה. ויתֵרה מזו, בנוגע לדגים מלוחים החמירו שלא לאכול בפסח אף כאלו שנהוג לשוטפם, מחשש שיאכלו דגים שלא נהוג לשוטפם וישכחו לשוטפם. ורק ביום האחרון של פסח בחוץ לארץ, נהגו לאכול דג מלוח מהסוג שנהוג לשוטפו בשאר ימות השנה.
[שו"ע תמז, א, משנ"ב מז-נא, שעה"צ נח, וביה"ל ד"ה הבשר; בו"מ דרשו, 73]