הכנסת ורחים שבה המ רח רו ה ת ה ורח ודו ג גם למה שהו מתבייש לבקש
הרב מ יר בנימיני "וַיַּרָ וַיָּרָץ לִקְר תָם" (בר שית י"ח, ב')
אברהם אבינו ישב בפתח האוהל ביום השלישי למילתו. הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה כדי שלא להטריחו באורחים, והוא דווקא הצטער שאין מי שיבוא. הוא היה חלש, החום היה גדול, ובכל זאת ישב והמתין לעוברים ושבים. המפרשים הקשו על לשון הפסוק, מדוע נאמר "כחום היום" ולא "כחום השמש". הרבי מסקולען זיע"א ביאר שהשטן בא אל אברהם בטענה שנשמעה משכנעת: אמנם אתה מופלג בהכנסת אורחים, אבל היום אתה חלש מאוד, ומותר לך לקחת יום אחד של מנוחה. לא יקרה דבר אם תתלה מודעה שהאוהל סגור היום בגלל מחלה. אברהם השיב לו, יש טעם בדבריך, אבל "כחום היום", היום בוער ומבקש את תפקידו. לכל יום יש התפקיד והתיקון שלו, ומה שלא אעשה היום לא אוכל להשלים לעולם.
ה"חפץ חיים" כתב בספרו "אהבת חסד" (חלק שלישי, פרק א): "כמה חביבה מצות הכנסת אורחים, שנכתבה פרשה שלמה בתורה המדברת מענין זה, והוא לאות לנו שנתחזק בזה גם כן כל חיינו, וכמו שמצאנו תיכף אחר מעשה זה, ששיבח אותו הכתוב עבור שיצוה את בניו גם כן לילך בדרך צדקותיו". התורה מספרת על הארוחה שהגיש אברהם, על המים ועל המנוחה, ומלמדת אותנו דרך חיים שעוברת מאב לבניו: לראות את מי שצריך עזרה, ולחשוב מה אפשר לעשות בשבילו.
כ ילו היה הו ה ורח
הגאון רבי שכנא קולדצקי זצ"ל סיפר שאביו התארח פעם אצל ה"חפץ חיים". בעל הבית טרח להאכילו ולהשקותו, ואחר כך סידר עבורו את מקום השינה, אלא שלא הסתפק במיטה מסודרת ובמצעים נקיים. ה"חפץ חיים" עלה בעצמו על המיטה ונשכב עליה, כדי לבדוק אם היא נוחה לשכיבה. בספרו כתב "ויחשוב כאילו היה הוא האורח", ובביתו קיים את הדברים כפשוטם. לפני שהאורח יניח עליה את ראשו, רצה לדעת איך ירגיש שם.
בני הבית ביקשו לעזור ולחסוך ממנו את הטרחה, וה"חפץ חיים" השיב להם: "האם תרצו להניח תפילין במקומי?" בעיניו, סידור המיטה לא היה מלאכה שרוצים לגמור ולהיפטר ממנה, אלא מצווה שהוא שמח לקיים בעצמו. כשם שלא היה מוותר על הנחת התפילין שלו, כך לא רצה לוותר על הזכות לדאוג למקום השינה של יהודי שבא לביתו.
ה ורח של מעז לבקש
רש"י מפרש שאברהם ישב בפתח האוהל "לראות אם יש עובר ושב". בדרך צחות אמרו שיש שני סוגי עניים. יש עני שרגיל לחזר על הפתחים, והוא יודע להיכנס ולבקש אוכל, ויש עני מכובד שהוא ממש "עובר ושב": ניגש אל הדלת וחוזר, שוב מתקרב ושוב נסוג. ליבו נוקפו, הוא מתבייש לפשוט יד ואין לו אומץ לבקש. לאדם כזה לא די לומר שהדלת פתוחה. צריך לחכות לו בפתח, לראות אותו ולקבל אותו בסבר פנים יפות.
על מרא דארעא דישראל, הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, מסופר שהיה גובה תשלום מאורחים שהתארחו בביתו, ובצאתם היה מחזיר להם את כספם. כששאלו אותו לפשר הדבר, הסביר שאורח המקבל הכול בחינם עלול להתבייש לבקש את מה שחסר לו, ומסתפק במה שנותנים לו אף אם הוא זקוק לדבר נוסף. ברגע שהוא חושב ששילם על האירוח, הוא מרגיש חופשי לבקש. רבי יוסף חיים רצה לתת לאורח את כל צורכו, ודאג להסיר ממנו את הבושה.
מעשה דומה אירע למגיד הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל ולהגר"י גרוסמן זצ"ל, שנסעו לאמריקה למען "החינוך העצמאי", שהיה אז במצב קשה. בארץ אמרו להם שמישהו ימתין להם ברציף ויכוון אותם, אבל כשהגיעו לא מצאו איש. הם פגשו יהודי ושאלו אותו היכן יש בית מלון. הוא הזמין אותם תחילה לביתו לשתות קפה, ואמר שאחר כך יראה להם היכן יוכלו להתאכסן. כשהיו בביתו, סיפר להם שהוא משכיר חדרים ב-50 דולר לשבוע. הם הסכימו ונשארו אצלו כמה חודשים, ובמשך כל הזמן שילמו את שכר החדרים. כשחזרו לארץ, מצאו בדואר את כל הכסף ששילמו. מאוחר יותר שאלו אותו מדוע החזיר הכול, והוא הסביר שאילו היה מארח אותם בלי תשלום, היו מתביישים לבקש את צורכיהם. הוא רצה שירגישו חופשיים ונינוחים, ולכן נתן להם לחשוב שהם משלמים על האירוח. מאז היה רבי שלום שבדרון מתארח אצלו בקביעות.
כשצריך לעשות חסד, רו ים
כל ימיו של המהרי"ל דיסקין זצ"ל, ה"שרף מבריסק", היו קודש לה'. הוא לא הסיח את דעתו מעיון בתורה ומדבקותו בבוראו אפילו לרגע. אורחים רבים הסבו לשולחנו, אבל הוא עצמו לא נטל ידיים לסעודה, אכל אכילת ארעי וישב בראש השולחן שקוע בתלמודו. יום אחד, בשעת הארוחה, ננער לפתע, קם ממקומו, פסע לקצה השולחן והתיישב שם. כל המבטים הופנו אליו. התברר שהבחין בקשיש חסר שיניים שהתקשה ללעוס את הלחם. המהרי"ל בצע לו את הפרוסה, הסיר את הקרום הקשה והגיש לו את החלק הרך במאור פנים.
אחרי שהסועדים הלכו, ביקש בן ביתו, רבי דוב בער גרוסברג זצ"ל, רשות לשאול: הרב היה שקוע בלימודו, כיצד הבחין שהישיש מתקשה באכילה? "יפה שאלת", השיב המהרי"ל, "אבל מדוע לא שאלת שאלה זו כבר בפרשת וירא?" רבי דוב בר נבוך ולא הבין מה יש לשאול שם. המהרי"ל הסביר שבפרשת וירא נגלה הקב"ה לאברהם אבינו. האם יש לנו מושג בנועם הנבואה וברוממותה, בדבקות העילאית שבה כל חושי הנביא בטלים? ובעיצומה של ההתגלות ראה אברהם שלושה עוברי אורח, ורץ להכניס אותם בצל קורתו. ושם לא שאלת כיצד ראה? רבי דוב בער השתאה, ואכן הודה שזו שאלה כהלכה. "אלא מה", המשיך המהרי"ל, "שם וכאן התשובה אחת: כשצריך לעשות חסד, רואים".
על הגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל מסופר שכיתת את רגליו מעיר לעיר כדי לאסוף צדקה עבור כלה יתומה. הוא הגיע לביתו של עשיר גדול, ובעל הבית, שראה אותו מתקרב, מיהר להתחבא מאחורי הבית. רבי יהודה דפק בדלת, ובני הבית אמרו לו שבעל הבית אינו נמצא. ביקש מהם רבי יהודה שימסרו לבעל הבית את תודתו, על שזיכה אותו להבין את דברי חז"ל שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה. משה רבנו, בשעה שקיבל את פני השכינה,
בעל הבית, שר ה ותו מתקרב, מיהר להתחב מ חורי הבית. רבי יהודה דשק בדלת, ובני הבית מרו לו שבעל הבית ינו נמצ . ביקש מהם רבי יהודה שימסרו לבעל הבית ת תודתו... הסתיר רק את פניו, כמו שנאמר "ויסתר משה פניו". ואילו כאן, בקבלת פני אורחים, מצאנו בעל בית שהסתיר את כולו.
על רצשת ה כסניה
שני מכניסי אורחים נזכרים בפרשה, אברהם ולוט, ואף הלשון שבה מתוארים מעשיהם דומה. אצל אברהם נאמר "וירא וירץ לקראתם" ובהמשך "וישתחו ארצה", ואצל לוט נאמר "וירא לוט ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה". אברהם הגיש לאורחיו חמאה וחלב ובן בקר, ולוט עשה להם משתה ואפה מצות, ואף הגן עליהם מפני אנשי סדום. ה"בית הלוי" שואל: אם מעשיהם דומים כל כך, מדוע מידת הכנסת אורחים מיוחסת דווקא לאברהם אבינו? הוא מבאר שאצל לוט נאמר "ויבואו שני המלאכים סדומה". היה צורך שייראו בעיניו כמלאכים, גדולים וחשובים, כדי שיכניס אותם לביתו. ואילו אצל אברהם נאמר "והנה שלשה אנשים". הם נראו בעיניו כאנשים פשוטים, והוא סבר שהם ערביים, ובכל זאת רץ לקראתם וכיבד אותם.
מסופר על אורח שהגיע לבית הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל ונראה כתלמיד חכם גדול. רבי חיים קיבל אותו בסבר פנים יפות, האכיל והשקה אותו, ואף הציע בעצמו את מיטתו. בבוקר התברר שהאורח גנב מכל הבא ליד ונמלט. בני הבית התלוננו שהרב אינו בודק את אורחיו ואינו מבחין בין טוב לרע, ורבי חיים השיב בשאלה: מדוע, כשביקש הקב"ה לזכות את אברהם בהכנסת אורחים, שלח אליו מלאכים שנראו כערביים המשתחווים לאבק רגליהם? הוא הסביר שהדבר מלמד שאין לתלות את החסד בחשיבותו של המבקש או במעשיו. אברהם לא חקר מי האנשים ומה דרגתם לפני שהגיש להם אוכל ושתייה, ורבי חיים לא רצה שהאכזבה מאורח אחד תשנה את דרכו לעזור לכל הבא לביתו.