מתוך מש ו המרטיט של הג ון הגדול רבי שרי ל רוזנברג שליט" , ג ב"ד בד"ץ ב"ב, שנ מר בהתרגשות עצומה על ציונו של בי עולם הישיבות, מרן הגר"ח מוולוז'ין זצוק"ל, במהלך המסע ההיסטורי זל רבני 'דרשו' לר דין
" ל ה רֶץ שֶׁרְ ר ךָ" (בר שית י"ב, )'
אנחנו נמצאים בוולוז'ין, מקום הורתה ולידתה של אם הישיבות. אנחנו עומדים על קברו של רבינו הגדול, מייסד הישיבה, הישיבה שנקראת בפי כל "אם הישיבות", משום שהיא חוללה מהפך בכל עולם הישיבות. מה היה המהפך? לומדי תורה, מרביצי תורה ובתי מדרש של תורה היו תמיד. מה אפוא החידוש שהתחדש בישיבת וולוז'ין, עד שנקראה "אם הישיבות", ועד שכל הישיבות שבזמננו הן תוצאה שלה, כוח כוחה של וולוז'ין?
מדבר בלב היישוב
מספרים שכאשר היה האדמו"ר מסאטמר זצ"ל אצל מרן החזון איש זצ"ל, הזכירו השניים את דברי הרמב"ם בהלכות דעות שכותב שדרכו של אדם להימשך בדעותיו אחר שכניו, אחר הסביבה שלו,
ביקשו לכשות שילמדו בישיבה קצת לימודי חול, קצת רוסית, קצת מזה וקצת מזה. בל הנצי"ב וש ר הגדולים שהיו ז הבינו ש ין כ ן ש לה של חצי שעת לימוד יותר ו שחות. הש לה הי ם יוצ ים מבית המדרש החוצה ו ל . והם הכריעו שבית המדרש, הישיבה, צריך להיות בית מדרש של יוצ ים ממנו החוצה
ולכן עליו לחפש לגור במקום שאין בו שכנים רעים שהוא עלול להימשך אחריהם. אם אינו מוצא מקום כזה בעירו, ילך לעיר אחרת. אם אינו מוצא בעיר אחרת, ילך למדינה אחרת. ואם גם במדינה אחרת אינו מוצא, ילך למדבר, כעניין שנאמר: "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי". אם כן, מה עושים היום? איפה מוצאים בימינו מדבר כזה, שאפשר לגור בו בלי לחשוש מהשפעת הסביבה? אמר החזון איש: בזמננו, הישיבה היא המדבר. מה פירוש הדברים, שבזמננו הישיבה היא המדבר? חז"ל כבר אמרו: "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש". הדברים אמורים במי שרוצה להילחם ביצר הרע. הוא רוצה להילחם בו, והמלחמה קשה לו, ולכן יש לו עצה: משכהו לבית המדרש. אבל מה עושים כדי שאדם לא יגיע כלל למלחמה עם היצר הרע? כדי שלא תהיה עליו השפעה מהסביבה, השפעה שבגללה יצטרך להילחם ביצר, ושבגללה עליו ללכת למדבר? התשובה היא שהוא חייב לחיות בתוך בית המדרש. לא לחיות בחוץ ולהיכנס לבית המדרש, להיכנס להתפלל, להיכנס ללמוד, אלא שכל חייו יהיו בתוך בית המדרש, בתוך הישיבה. וזה מה שהתחדש בוולוז'ין. באו לשנה, לשנתיים, לשלוש, לארבע, לחמש. באו ללמוד, נכנסו לבית המדרש, ולא יצאו ממנו במשך כמה שנים. כל החיים היו בתוך בית המדרש.
וכלים, ישנים, ולומדים
מספרים ששאלו פעם את הנצי"ב: מה עושים בוולוז'ין? השיב הנצי"ב: אוכלים וישנים. וחוץ מזה, לומדים. מה שאדם צריך לאכול, לשתות ולישון, את זה הוא צריך. אבל מלבד זאת אין שום דבר אחר, רק לימוד. זו הייתה וולוז'ין, וזו דמותה של הישיבה, אם הישיבות, שמכוחה נבנה עולם הישיבות לדורי דורות.
הכרעה במחיר החיים
אנחנו נמצאים בתקופה שיש בה גזירות על עולם הישיבות. מנסים לדחוק את בני הישיבות לצאת מבית המדרש החוצה, לחזור מהמדבר אל מקום היישוב, אל הסביבה הרעה שמשפיעה על בני האדם. כידוע, גם וולוז'ין נסגרה מסיבה זו. ביקשו לכפות שילמדו בישיבה קצת לימודי חול, קצת רוסית, קצת מזה וקצת מזה. אבל הנצי"ב ושאר הגדולים שהיו אז הבינו שאין כאן שאלה של חצי שעת לימוד יותר או פחות. השאלה היא אם יוצאים מבית המדרש החוצה או לא. והם הכריעו שבית המדרש, הישיבה, צריך להיות בית מדרש שלא יוצאים ממנו החוצה. ואם אי אפשר לקיים בית מדרש כזה, מוטב שייסגר, וייפתחו בתי מדרש אחרים שיוכלו לעמוד ברוח הזאת. זו הייתה הכרעתו של הנצי"ב. ובנו, רבי חיים ברלין, כותב שאביו אמר לו לפני פטירתו שהוא יודע שזה מה שפגע בבריאותו והביא לפטירתו, אבל הוא אינו מתחרט. זה היה כדאי, אמר. היה כדאי לו לעשות את המעשה הזה, אף שעלה לו בחייו, כדי להציל את עולם הישיבות. בעת כזאת, כשיש גזירות על עולם הישיבות, הדבר צריך להביא אותנו, את כל עולם בני התורה ותלמידי הישיבות, לתוצאה ההפוכה: להתחזק כנגד זה בכפל כפליים.
כי חולת הבה ני
בשיר השירים כתוב: "השבעתי אתכם בנות ירושלים... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". כלומר, לא בבת אחת, לא מתוך התלהבות, אלא לאט לאט. זו הדרך בעבודת ה'. כולם יודעים שמי שקופץ מהר מדי עלול ליפול, חס וחלילה. אבל במקום אחד כתוב אחרת: "השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, שחולת אהבה אני". כאן כבר לא נאמר "עד שתחפץ". לא עוד לאט לאט, אלא: אני כבר חולת אהבה, האהבה לריבונו של עולם בוערת בי. מתי נאמרו הדברים? מה כתוב בפסוק שלפניו? "מצאוני השומרים הסובבים בעיר, הכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות". כשמגיעים למצב של "הכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי", זה מה שמעורר את האהבה: "כי חולת אהבה אני". גם אנחנו נמצאים עכשיו במצב של "הכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי". רוצים להסיר מעלינו את כל הקדושה שלנו, את כל העטיפה שסגרה עלינו מפני החולין, מפני המיאוס שבחוץ. זה הזמן של "כי חולת אהבה אני", הזמן להגביר את האהבה.
המכות שהבי ו ל הבה
ויש גם מדרש חז"ל על הפסוק: "מה המכות האלה בין ידיך, ויאמר אשר הוכיתי בית מאהבי". חז"ל אומרים שהפסוק מדבר באלה שסבלו על קיום המצוות: "מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף? על שקראתי בתורה. מה לך לוקה? על שנטלתי את הלולב". הם מסרו את נפשם על קיום המצוות. אבל מה פירוש "בית מאהבי"? אלה שהיכו אותם, אלה שהרגו אותם, הם "מאהבי"? מדוע הם נקראים כך? התשובה היא שבגזירותיהם הם הביאו אותנו לאהבת הקדוש ברוך הוא, ולכן הם נקראים "בית מאהבי". זה מה שצריך לעורר אותנו במצב הזה של רדיפות: רק להתחזק ולהתגבר בכפלי כפליים.
מתי יגיעו מעשי
אי אפשר שלא להזכיר כאן דבר נפלא מדברי רבינו בעל "נפש החיים". חז"ל אומרים: "חייב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי". ואין הכוונה לאביו, אלא לאבותינו אברהם, יצחק ויעקב. כשלומדים מאמר חז"ל כזה, איש אינו חושב שהכוונה באמת, שאני צריך לחשוב מתי אהיה כמו אברהם אבינו, כמו יצחק אבינו, כמו יעקב אבינו. שואל בעל נפש החיים: מדוע לא נאמר גם משה רבינו? מדוע נאמר רק אברהם, יצחק ויעקב? למה אין אדם צריך לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי משה רבינו"? ומתרץ: משום שלהיות כמו משה רבינו אי אפשר, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה". לכן אין אדם יכול לומר מתי יגיעו מעשי למעשי משה רבינו. שמע מינה, שלהגיע לאברהם, יצחק ויעקב כן אפשר. אין זה דבר מופרך, ואין זו מליצה בעלמא. הכוונה כאן ממש, ברצינות: אדם צריך לשאוף לכך. קשה לנו לדבר על זה. קשה להאמין שיש מישהו מאיתנו שמסוגל להגיע למדרגות כאלה. אבל יש גם תחנות בדרך. ישנם גדולי התורה שראינו במו עינינו. מי שראה את ההתמדה של מרן רבי חיים קניבסקי זצ"ל, את ההתמדה של מרן רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל, של מרן רבי גרשון אדלשטיין זצ"ל, של מורי חמי מרן רבי ניסים קרליץ זצ"ל, אלה שראינו בשנים האחרונות, יודע שבאמת צריך לשאוף: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי.
ומה יענה ז?
חשבתי פעם: כשיבואו בשמים בטענה לאדם, מדוע לא חשבת "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם, יצחק ויעקב", הוא יאמר: נו, מה? לא חשבתי שהכוונה באמת. אין זה תירוץ, כי נאמר "חייב אדם", וחיוב הוא חיוב. הוא אינו יכול לטעון שלא חשב שהדבר נכון. בסדר. אבל עדיין יש לו איזה פתחון פה לומר: איזו שייכות יש לי לאברהם, יצחק ויעקב? אבל אם ישאלו אותו: מדוע לא חשבת מתי יגיעו מעשי למעשי רבי חיים קניבסקי, מה יאמר? מה יאמר? אין לו שום פתחון פה. לכן, בעת כזאת, כשצריך להתחזק ולהתעורר, עלינו באמת לקחת לדוגמה את גדולי הדור שעוד זכינו לראותם, לחשוב תמיד מתי יגיעו מעשי למעשיהם, ולשאוף לגדלות. כפי שכבר הוזכר כאן קודם, השאיפה צריכה להיות תמיד לגדול עוד ועוד. ובעזרת ה', מסירות הנפש והדבקות הזאת, המחשבה של "כי חולת אהבה אני", יביאו לכך שהגזירות יתבטלו, ובמהרה בימינו נשמע את קול שופרו של משיח ונזכה לגאולה השלמה, במהרה בימינו אמן.