הג ון רבי משה יונה רוזנגרטן שליט" , מחב"ס 'נשש שוקקה' על התורה על הביטחון ה מיתי בר י השרשה
יִ"ושְקַח לקִים ת עֵינֶיהָ וַּתֵר בְ ר מָיִם" (בר שית כ" , י"ט)
השמש קפחה על מדבר באר שבע, והגר תעתה בדרכים עם בנה. המים שנתן לה אברהם אבינו בחמת אזלו עד הטיפה האחרונה, והנער, חולה וצמא, לא יכול היה להמשיך. בצר לה השכיבה אותו תחת אחד השיחים, התרחקה כמטחווי קשת וישבה לבכות, כי לא יכלה לראות במותו. ואז, כפי שמספרת התורה בפרשתנו, "ויפקח אלקים את עיניה ותרא באר מים".
על הפסוק הזה אמר רבי בנימין במדרש: "הכל בחזקת סומין, עד שהקב"ה מאיר את עיניהם". הבאר לא נבראה באותו רגע. היא הייתה שם, קרובה, כל אותה שעה, אלא שהגר לא ראתה אותה עד שהקב"ה פקח את עיניה. הסיפורים שלהלן עוסקים בבאר הזאת: בהבטחה של הבורא לדאוג לכל בריה, ובטוב שמסתתר לעיתים בתוך הקושי עצמו.
ביטחון תזונתי
לפני כמה שנים החלה המדינה לחלק תווי מזון למשפחות במצוקה, וקראה למיזם בשם "ביטחון תזונתי". מי שמעיין בדברי רבותינו מגלה שליהודי המאמין יש ביטחון תזונתי טוב בהרבה, שכן הבורא יתברך מבטיח לכל בריה את מה שהיא צריכה באמת, והבטחתו מוחלטת. רבנו אברהם, בנו של הרמב"ם, כותב שאת הדרך הזאת אפשר ללמוד מיעקב אבינו, שביקש מהקב"ה רק "לחם לאכול ובגד ללבוש". כשאדם מסתפק בבקשת ההכרחי בלבד, הוא יכול לבטוח בה' שיעניק לו אותו.
כזית חד לערב יום הכישורים
עד כמה מוחלטת ההבטחה הזאת, מלמד סיפור שסיפר הגאון רבי משולם דוד סולובייצ'יק זצ"ל על אביו, מרן הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק זצוק"ל, הרב מבריסק. היו אלה ימי המלחמה, והרב שהה בוורשה, בעיר שבה כל פרוסת לחם הייתה יקרה מפז. דווקא בימים האלה הקפיד הרב שלא להשאיר אצלו שום מאכל מיום ליום. הגמרא במסכת סוטה אומרת שמי שיש לו פת בסלו ושואל את עצמו מה יאכל למחר, הרי הוא "מקטני אמנה", והרב מבריסק לא רצה להימנות עמהם. מה שהיה לו באותו יום נאכל באותו יום, ועל המחר סמך על הבורא.
אלא שאז התקרב ערב יום הכיפורים, יום שבו מצווה לאכול ולשתות. הרב שקל את הדבר והגיע למסקנה שכשמדובר באכילה של מצווה אין לסמוך על הביטחון בלבד, וחובה לעשות השתדלות. לכן בלילה שלפני כן צמצם באכילתו, והשאיר בצד כזית לחם לסעודת המצווה של מחר.
למחרת, בערב יום הכיפורים, הגיע לביתו בעל מאפייה, נרגש ונסער. הוא סיפר שידע שהרב מקפיד שלא לאכול "חדש", כלומר תבואה מהקציר החדש שהתורה אסרה לאכול לפני הקרבת העומר, אף שבוורשה נהגו רבים להקל בכך. משום כך טרח במיוחד והכין לכבודו מכל טוב: כמה חלות, סיר דגים וסיר קומפוט. "ובדיוק כשנשאתי את הכול לכאן", סיים, "מרוב התרגשות ובהלה הכול נשמט מידיי ונפל ארצה".
הרב מבריסק שמע את הדברים, פנה לבנו, הגאון רבי יוסף דב זצ"ל, ואמר לו שזהו אות משמים שטעה בחשבונו: גם כשמדובר בדבר מצווה, אין להיות מקטני אמנה.
יש שהעתיקו את הסיפור והוסיפו שזו הייתה תביעה מיוחדת מהרב מבריסק, לפי דרגת הביטחון הנעלה שלו. אולם מדברי רבנו אברהם עולה תמונה אחרת: כל מה שאדם צריך כדי לחיות מובטח לכל מי שבוטח בה', ולכן המדרגה הזאת נדרשת מכל אדם.
המשכורת שנש רה בקושה
אבל מהו בעצם אותו "הכרח" שהבורא מבטיח? רבנו אברהם אינו מפרש, וסיפור מהתקופה שבה הרביץ מרן הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זצוק"ל תורה בישיבה בכפר סבא מאיר את השאלה הזאת באור מפתיע.
את הסיפור תיעד הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל במכתב, כפי ששמע אותו מרבי אברהם, מי שהביא את רבי אהרן לייב לכפר סבא ונשא בעול כלכלתה של הישיבה. השניים סיכמו על משכורת חודשית זעומה, כפי שהתיר מצבה הדחוק של הישיבה, אבל גם אותה לא הצליח רבי אברהם לשלם במלואה. בכל ראש חודש, ביום התשלום, שילם רק חלק ממנה, לפעמים 20 אחוז בלבד ולפעמים מעט יותר. ביניהם נקבע שבחודשי ניסן ותשרי, כשהכנסות הישיבה גדלות בדרך כלל, ישלים רבי אברהם את כל מה שהצטבר במשך הזמן.
כשהגיע המועד ניגש רבי אברהם לשלם את היתרה, אלא שרבי אהרן לייב סירב לקבל אותה. "ברוך ה', הצלחנו לעבור את כל הזמן עם מה שקיבלתי, ולא נשארו לנו חובות", אמר, "כך שאינני זקוק ליתרה". רבי אברהם ניסה להתעקש: "אבל זה מגיע לכם!" התשובה הייתה נחרצת: "אין לקחת מכספי הישיבה כשאין בזה צורך". ובלשון המכתב, ידו של רבי אהרן לייב הייתה על העליונה.
קישו ים מהשיח של השכן
מה פירוש "הצלחנו לעבור את הזמן"? על כך יכול היה להעיד רבי שמעון דינין ז"ל, שגר באותה תקופה בשכנות למשפחת שטיינמן והיה נכנס ויוצא בביתם. הוא הבחין שהרבנית מבשלת כל הזמן רק קישואים, ויום אחד שאל אותה לפשר הדבר.
התשובה הייתה פשוטה: אין להם כסף לקנות אוכל, ולאחד השכנים יש שיח קישואים, והוא מרשה להם לקטוף ממנו בלי תמורה. לכן היא מבשלת קישואים. כך נראה המטבח בביתו של מי שסירב לקבל את הכסף שהגיע לו ביושר.
וכאן מתעוררת שאלה: האם זה הביטחון התזונתי המובטח לנו, קישואים מבושלים יום אחר יום? הרי אפילו המן, שהיו בו כל הטעמים שבעולם, לא סיפק את דור המדבר, משום שלא היה לו צבע ומראה. כיצד אפשר לבטוח בשלווה בהבטחה כזאת?
את התשובה כותב רבנו אברהם בן הרמב"ם במקום אחר: לא כל אדם יכול להסתפק בפת חרבה ובבגד גס. יש מי שטבעו והרגליו מחייבים אותו לאכול את פיתו עם בשר, ללבוש בגדים רגילים ולגור בבית רגיל, ובשבילו הם הכרחיים ממש כמו שפת חרבה וצריף דל הכרחיים לאחר. וכך כתב גם החזון איש זצ"ל באחד ממכתביו: "ההכרחיות יערכו כפי גבורת האדם בגופו וכוחותיו הנפשיות". ההכרח, אם כן, אינו זהה אצל כולם: לכל אדם מידה משלו, לפי טבעו וכוחותיו, ואת המידה הזאת הבורא מבטיח לו.
לפעמים הבאר מסתתרת במקום מפתיע עוד יותר, בתוך הקושי עצמו. המדרש מספר שכאשר אמר הקב"ה לנחש "על גחונך תלך", ירדו מלאכי השרת וקצצו את ידיו ורגליו. ובכל זאת אמר רבי אליעזר שאפילו בקללתו של הקב"ה יש ברכה: אילולא נגזר על הנחש לזחול על גחונו, כיצד היה בורח אל הכותל ונכנס לחור כדי להינצל? כלומר, הברכה לא צמחה מהקללה רק בהמשך הדרך, אלא הייתה טמונה בתוכה מהרגע הראשון.
גרוף קטן וסגור
יהודי מארצות הברית סיפר לי על בנו בן השנתיים, שקפץ את ידו בחוזקה וסירב בתוקף לפתוח אותה. מה גרם לכך, איש לא ידע, והחששות הלכו וגברו. ההורים פנו לרופאים, והילד נשלח לסדרה של צילומים ובדיקות, ובהן גם בדיקת MRI.
בבדיקה לא נמצא דבר שיסביר את מצב היד. אבל אגב כך הבחינו הרופאים בממצא שאיש לא חיפש: גידול קטן בצד המוח, רחמנא ליצלן, בשלב התחלתי מאוד. מאחר שהתגלה מוקדם כל כך, ידעו הרופאים לטפל בו, והילד ניצל.
ומה עם היד? מה גרם לתופעה לא התברר מעולם, והחידה נותרה סגורה ומסוגרת, כמו האגרוף עצמו. אבל כשהחלו ההורים להקפיד עם הילד על נטילת ידיים של שחרית, פתח את ידו כבראשונה, ולא נשאר זכר לכל התופעה.
היד הקפוצה נראתה בתחילה כצרה ודאגה, אבל בתוכה, באותה שעה ממש, הסתתרה הצלה.
השיעור שהבחורים ל רצו לשמוע
סיפור נוסף שמעתי מבנו של אחד מגדולי הדור שליט"א. אביו ידוע כיום כבעל פה מפיק מרגליות, ורבבות שותים בצמא את דבריו ונהנים מכל מילה. אבל לא תמיד היה כך: מטבעו היה כבד פה וכבד לשון, ולשמוע ממנו שיעור היה דבר קשה מאוד.
בשל עניין בריאותי במשפחתו נאלץ לשהות תקופה ארוכה באחת הקהילות בחוץ לארץ. כשהגיע לשם שמע על משרה פנויה בישיבה המקומית והציע את עצמו. אלא שלא היה רגיל במסירת שיעורים, והבחורים לא נהנו. הם הלכו והתלוננו בפני מנהלי הישיבה, ואלה נאלצו לבשר לו שלא יוכל להמשיך למסור שיעורים.
דווקא הדברים האלה הם שגרמו לו לשנס מותניים. הוא השקיע את כל כוחו ומרצו באופן שבו הוא מוסר את הדברים, עד שיהיו חביבים על כל השומעים. לימים העיד שעל אופן המסירה השקיע פי עשרה ממה שהשקיע בהכנת השיעור עצמו.
היום הוא נמנה עם הדרשנים הגדולים של הדור, וכל שומעיו משתוקקים לשמוע עוד ועוד מדבריו. מתברר שאותה תקופה קשה מול הבחורים לא הייתה קושי כלל, אלא חסד של הקב"ה, שהוביל אותו אל התפקיד שנועד לו בעולם: להעמיד תלמידים במתק שפתיו.
הב ר שהייתה שם תמיד
בכל אחד מהמקרים האלה ובמקרים רבים אחרים הקורים לנו בחיי היום יום, אפשר וצריכים לראות ולהאמין שיד ה' לא רק שתבוא להושיע אותנו בעת צרה, היא כבר הייתה שם מהרגע הראשון, לפעמים הקב"ה גם יפתח את עינינו ונוכל לראות זאת.