הגה"צ רבי חזקיהו משקובסקי שליט" , משגיח ישיבת ' ורחות תורה' ומגיד שיעור ב'עמוד היומי' מבית 'דרשו'
"וַּיִתְּפַּלֵל פַָבְרָהָם... וַּיִר לקִים ת בִימֶלְֶך" (בר שית כ', י"ז)
פעם עמד רבי שמשון פינקוס זצ"ל על מדרש שמאיר את המשנה הראשונה במסכת בבא מציעא באור מיוחד.
במדרש מסופר שאלכסנדר מוקדון הגיע פעם אל מלך קציא, ונכנס אליו בדיוק בשעה שישב לדון. באו לפניו שני אנשים. האחד טען: קניתי מחברי שדה, ומצאתי בה אוצר. שדה קניתי, אוצר לא קניתי, ואני רוצה להחזיר לו אותו. אבל הוא לא מוכן לקחת. והמוכר טוען: מכרתי לו את השדה עם כל מה שיש בה, וממילא האוצר שלו. שאל המלך את הראשון: יש לך בן? כן. שאל את השני: ולך יש בת? כן. אמר להם המלך: תשדכו ביניהם, ותנו להם את האוצר.
שאל רבי שמשון: הם באו לדיין שיפסוק להם דין, ובמקום דיין הוא נהיה שדכן... שאלו אותך דין, תפסוק!
ותירץ: אנחנו רגילים לדין של תחילת בבא מציעא, "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי". כאן הדין הפוך. זה אומר כולה שלך, וזה אומר כולה שלך. ועל זה המלך פסק! כשכל אחד דואג לשני, שניהם יקבלו ואף אחד לא יפסיד. רק איך עושים דבר כזה? עושים שידוך, ואז כל אחד מהם יכול לומר: או שהבן שלי מקבל או שהחתן שלי מקבל, או שהבת שלי או שהכלה שלי.
כשדואגים לשני, לא מפסידים. זה כלל בחיים.
צריך שיחלה עצמו עליו
בספר השיחות של ראש ישיבת מיר, הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, מובאות שתי עצות לתחילת זמן. העצה הראשונה היא לכאוב את הכאב של השני.
הגמרא בברכות אומרת: "כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש, נקרא חוטא". ומוסיפה: "אם תלמיד חכם הוא, צריך שיחלה עצמו עליו". ולכאורה זה לא מובן. איך אפשר להיות חולה כשאני בריא? סתם לשכב במיטה?
אלא שאם הכאב של השני באמת כואב לי, זו כבר לא בעיה להיות חולה. כשיש לאדם צער גדול, הוא נעשה חולה. כשאכפת לו מהשני, זה משפיע עליו.
ידוע שמרן ראש הישיבה, הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, היה כמה פעמים משתהה באמצע קבלת הקהל, ורק אחרי כמה רגעים ממשיך. כל כך הרבה צער עבר לפניו, כל כך הרבה כאב.
רש"י בפרשתנו לומד מאברהם אבינו, שהתפלל על אבימלך ומיד אחר כך נפקדה שרה, ש"כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה". ויש שמסבירים: "והוא צריך לאותו דבר", פירושו שהוא צריך את הישועה של חברו. הוא צריך שלחברו יהיה טוב. מי שמתפלל כך, נענה תחילה.
רבי נתן צבי הביא בשם רבו, הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל: רוצה להצליח? רוצה לזכור את מה שלמדת? תתפלל על השני. תרצה שלכל אחד יהיה טוב, שיהיה אכפת לך שהשני יצליח. וכל שכן לא לקנא בו, אלא לפרגן לו.
הבחור שהסב צם עליו
כך נהג הסבא מסלבודקא. כשבחור לא התנהג כראוי, הסבא צם עליו והתפלל עליו. הוא חשב עליו, זה כאב לו.
רבי יצחק הוטנר זצ"ל סיפר שבצעירותו כבר עמד על סף עזיבת הישיבה. ההנהגה של הסבא מסלבודקא עמו הייתה קשה וחזקה מאד, עד שבשלב מסוים כבר לא עמד בזה, והחליט לעזוב.
הוא בא להיפרד מהסבא, ועוד בפתח הבית הוא שומע את הרבנית אומרת לסבא: "הבחור שאתה מרבה כל כך להתפלל עליו, שאתה צם עליו, הוא בא עכשיו. הוא רוצה להיכנס..."
רבי יצחק עמד נדהם. הסבא צם ומתפלל עלי? אני חשבתי שהוא רק מרחיק אותי...
באותו רגע נמנה וגמר לחזור לישיבה. ומשם יצא ה"פחד יצחק".
"אתה ילד שלנו!"
לא מכבר פגשתי רב מצפון תל אביב, והוא סיפר לי על יהודי שמתקרב אליו בתקופה האחרונה. הוא היה חילוני גמור, ועכשיו הוא משתדל ולומד.
אותו יהודי סיפר לו את הסיפור שלו. כבחור הוא למד בישיבת 'אור ישראל'. ואז נקלעה המשפחה לטרגדיה נוראה שהרחיקה אותו מאוד מעולם התורה ולבסוף הוא התגלגל לאן שהתגלגל.
"הרב שפילר, המשגיח בישיבה, יהודי ירא שמים גדול, בא אלי הביתה," הוא מספר. "הוא ראה אותי כמו שהייתי. והוא ניגש, חיבק אותי, נישק אותי ואמר לי: תדע לך, איך שאתה וכמו שאתה, אנחנו אוהבים אותך! אתה ילד שלנו!"
המשגיח המשיך לדבר איתו בדברי עידוד ונחמה, נתן לו במתנה ספר זיכרון, כתב לו הקדשה, והלך.
"מאז זה לא נותן לי מנוח," אומר אותו יהודי. "כל הזמן. זה אוכל אותי... והיום החלטתי לחזור."
זה התפקיד שלנו: שהכאב של השני יכאב לנו, ושנרצה באמת שהשני יצליח.
השבת השקטה ביותר
העצה השנייה של רבי נתן צבי נוגעת לתמימות. הקב"ה אמר לאברהם אבינו "התהלך לפני והיה תמים", ורש"י מפרש: "היה שלם בכל נסיונותי".
מה פירוש להיות שלם בניסיון? יש מי שעומד בניסיון כי אין לו ברירה. ויש מי שמרגיש: אני רוצה את זה, אני יודע שזה לטובתי, כי הקב"ה רוצה רק בטובתי ודואג לי, ואני שמח ורגוע לעשות כרצונו.
הגרש"ז אולמן זצ"ל סיפר מעשה:
היה זה בימי המלחמה בקום המדינה, כשהיו הפגזות. באו פעם אל החזון איש ואמרו לו שבשבת עומדים להפגיז את בני ברק. ביתו של החזון איש היה אז הבית האחרון בעיר, ולכן הציעו לו לעבור לבית אחר, פנימה יותר.
הרב אולמן היה באותה שעה אצל החזון איש, והחזון איש אמר לו: "אני אומר לך, לא יקרה שום דבר. אבל אני לא רוצה לזלזל בהם בגלוי. הם באו במיוחד וטרחו בשבילי להזהיר אותי, ולא יפה להראות שמזלזלים בהם. ללכת לבית אחר לא אלך, כי זה יטיל פחד ומורא על שאר התושבים, וזה לא הגון, כי לא יקרה כלום. ואתה, תישן בחדר החיצון. לא יקרה כלום."
"לא הייתה לי אף פעם שבת רגועה כמו השבת ההיא אצל החזון איש," סיפר הרב אולמן. "בכל פעם אחרת פחדתי שמא יקרה משהו. אבל כאן החזון איש הבטיח שלא יקרה כלום, וממילא הכל היה רגוע הרבה יותר."
ברהם, שנעלער!
"והיה תמים", היה שלם. אפשר לקבל את הניסיון מחוסר ברירה: הקב"ה אומר לי לקבל, וכי יש לי ברירה? אבל אברהם אבינו הזדרז ורץ לעשות רצון קונו. הוא הלך לעקידה בלי שום חשבונות אחרים, בלי שום ספקות והרהורים אחרי דברי הקב"ה.
מסופר על הגר צדק, רבי אברהם בן אברהם הי"ד, בנו של הרוזן פוטוצקי, שכאשר הובילו אותו להריגה על קידוש השם, הלך לאט. הגר"א קרא לו מחלון ביתו: "אברהם, שנעלער!", כלומר מהר יותר, תרוץ. ומסבירים שהגר צדק הסתפק: האם ללכת מהר ככל האפשר, כדי להזדרז במצוה, או דווקא לאט, כדי לחיות עוד כמה רגעים. והגר"א פשט לו את הספק: להרבות כבוד שמים, כמה שיותר מהר.
ומה עם הלב? הנסיך הסלבודקאי, הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל, שאל: כתוב שכשאברהם הלך לעקידה, הוא בכה. למה בכה? ותירץ: הקב"ה לא אמר לאברהם להתעלם מרגשותיו ולהקריב את בנו, אלא "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת". תחשוב עכשיו שזה בנך, יחידך, אהובך. אברהם נטע בלבו כמה שיותר אהבה לבן, ו... בכה. ואת זה עצמו נתן לקב"ה.
המושכל הר שון
מכאן עוד יסוד שמביא רבי נתן צבי: באמונת חכמים יש פתח של הצלחה. כשהרב אומר, זו דעת תורה. הסברות שלי, זה שכל. ושכל הוא לא "מאן דאמר" מול דעת תורה.
מנהלנו היקר, רבי יעקב ורז'בינסקי שליט"א, אמר שכאשר היו שואלים את מרן ראש הישיבה רבינו הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, מי ששמע למה שאמר בפעם הראשונה, הצליח. אבל מי שהתחיל להתווכח ולהסביר עוד צד, גם אם ראש הישיבה הסכים בסוף ואמר "נו, נו", נפל.
גם מורנו הגאון רבי שרגא שטיינמן שליט"א אמר לי, שהסטייפלער אמר לו כמה פעמים: המושכל הראשון הוא הדעת תורה. מה שבא אחר כך, זה כבר שכל.
וכך שמעתי גם מאחד שקיבל ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל: אחד הדברים החשובים ביותר כדי להצליח הוא לשמוע לרבנים, לעשות מה שאומרים לך. כשאומרים לך גדולי עולם, גדולי ראשי הישיבות, אל תנסה להתווכח ולהתמקח, "אני אהיה אחרת". ואז, בסייעתא דשמיא, אפשר להצליח.
אלו היסודות שעליהם צריכים אנו להשתית את חיינו: לכאוב את הכאב של השני ולהתפלל עליו, ולהתהלך בתמימות, בשמחה ובאמונת חכמים. ומי שלומד לומר לחברו "כולה שלך", יגלה בסוף, כמו בבית דינו של מלך קציא, שאף אחד לא הפסיד.
(מעובד מתוך שיחה שנמסרה בשתיחת זמן חורף בישיבת ' ורחות תורה')