צוות 'דרשו' "וַּיַשְּׁכֵם
בְרָהָם בַּבֹקֶר" (בר שית כ"ב, ג')
בפרשת וירא עומדות זו מול זו שתי הנהגות. על אברהם אבינו, שנצטווה בעקדה, הניסיון הקשה מכולם, נאמר "וישכם אברהם בבקר", ומכאן למדו חז"ל שזריזין מקדימין למצוות. ועל לוט, שהמלאכים כבר עמדו בביתו והודיעוהו שסדום עומדת להיהפך, נאמר "ויתמהמה", ורש"י מפרש שהתעכב כדי להציל את ממונו. ההשתהות הזו נמשכה עד שהמלאכים נאלצו להחזיק בידו ולהוציאו בעצמם מחוץ לעיר.
אותה התמודדות חוזרת בכל ערב שבת, ובימי החורף היא חריפה במיוחד. השעון הוזז לאחור, ויום השישי התקצר בבת אחת. שעות אחר הצהריים, שבחודשי הקיץ היו מרווחות, מתקצרות כעת, והשעה שלפני השקיעה נדחקת אל תוך שעות העבודה והמסחר. כל אחד ניצב בפני השאלה אם ישכים ויקדים כאברהם, או יתמהמה כלוט כדי לסיים עוד עסקה ועוד מלאכה.
שעה חת לשני השקיעה
את הסכנה הזו ראה מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, ובמכתבים שכתב לקראת המעבר לשעון חורף עורר על כך. רבים, כתב, נכשלים בדברים האסורים בשבת דווקא ברגעים האחרונים שלפני כניסתה, וכעת, כשמזיזים את השעון ויום השישי מתקצר, גובר החשש שימשיכו בעיסוקיהם עד הרגע האחרון ממש. משום כך הציע שכל אחד יפסיק את מלאכתו שעה לפני השקיעה, כך שהכל יהיה מוכן לשבת בעוד מועד. בכך, הדגיש, יש תועלת גדולה וזיכוי הרבים גדול מאוד, וביקש להשתדל להפיץ את הדבר ככל האפשר. את דבריו חתם בהבטחה: בזכות שמירת שבת נזכה לכל טוב, ברוחניות ובגשמיות.
הכיכר המגודרת בחצר
עד כמה חמורה ההשתהות אל תוך זמנה של השבת, אפשר ללמוד ממעשה מבהיל שסיפר מרן הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זצוק"ל, ראש ישיבת עטרת ישראל, במהלך מסע לקברי צדיקים בפולין. אוויר קר צלף בפני המשתתפים כשיצאו מבית הכנסת של הרמ"א בקראקא אל החצר הקטנה, הצמודה לבית העלמין העתיק שבו טמונים הרמ"א, הב"ח, בעל מגלה עמוקות ועוד מגדולי הדורות.
לרגל המעבר לשעון חורף והתקצרות יום השישי
בדממה פסעו בין מצבות האבן העתיקות, שחלקן כבר נוטות ליפול, ובכל ציון, לאחר דברי חיזוק של ראש הישיבה, העתירו בתפילות נרגשות לישועת הכלל והפרט. ביציאה חלפו שוב על פני כיכר עגולה ומגודרת שבאמצע החצר, ובמהלך הנסיעה לוורשה גילה להם רבי ברוך מרדכי את סיפורה.
בימיו של הרמ"א, סיפר, נהגו לערוך חתונות ביום שישי, אלא שבעקבות מקרה שאירע ראה הרמ"א את המכשול הצפון בדבר, ויצא בגזירה שלא לערוך עוד חתונות ביום שישי. המעשה שאירע לאחר מכן רשום בפנקס הקהילה של קראקא.
מרידה במלכות התורה
חרף הגזירה, הודיעו בני זוג אחד כי בדעתם להינשא ביום שישי. הם עשו זאת מתוך התרסה גלויה, והחתן אף נשען על קשריו עם שרי המלכות באותה עת. הרמ"א לא נרתע, והלך בעצמו אל בני הזוג להזהיר אותם כי שום דבר לא יועיל להם, ואסור להם בתכלית לעשות את המעשה החמור הזה. אך הם עמדו בעזות פניהם והשיבו לו בחוצפה. ומשהמרו את פי גדול הדור, אירע דבר שכל רואיו השתוממו: לנגד עיני הקהל המשתאה נפתחה האדמה ובלעה את שניהם. שרי המלכות, שעליהם נשען החתן, נזדעזעו ומיהרו אל הרמ"א לבקש את סליחתו, והפרצה נעצרה. את המקום שבו אירע הדבר גידרו, והוא עומד כך עד היום.
רבי ברוך מרדכי ציין כי המעשה מזכיר בחרדה את קרח ועדתו, שחלקו על משה רבנו ועל אהרן הכהן ונבלעו באדמה. גם כאן, הסביר, לא הייתה זו מחלוקת על פרט הלכתי זה או אחר, אלא מרידה במלכות התורה עצמה, שכן גדולי ישראל הם הגודרים את הגדרות, והם היודעים על פי דעת תורה מה נדרש לחיזוקו של הדור.
רבה בשדות הכותנה
מעשה שהיה בביתו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, כפי שסיפר המשגיח הגה"צ רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א שנכח במקום: פעם נכנס אליו יהודי עם סיפור נורא. הוא השקיע כספים רבים שקיבל מיהודים שומרי מצוות בשדות כותנה באפריקה, שדות ששוויים הגיע למיליונים, והרווח נראה מובטח. אלא שיום אחד הגיע לשם ארבה, ובתוך דקות ספורות כילה את הכל ולא השאיר דבר. הוא הפסיד, כל המשקיעים שלו הפסידו, והאיש לא מצא את מקומו מרוב צער.
ראש הישיבה שאל אותו שאלה אחת בלבד: מה עם שבת? היהודי השיב שהם כמובן שומרים שבת, ואף התרה בכל העובדים שלא יעשו בשבת שום מלאכה. היה רק מנהל עבודה אחד שזלזל בהוראותיו, והזמין את הקונים הפוטנציאליים לשדות דווקא בשבת, משום שזה היה הזמן הנוח להם. מיד לאחר מכן הגיע הארבה. "זו התשובה", אמר ראש הישיבה, "כי היא מקור הברכה. צריך לפייס את השבת".
ראש הישיבה הרבה לעורר על כך. מי שהשבת אצלו אינה אלא שינה, אכילה וקריאת עיתונים, היה אומר, אין לך זלזול גדול מזה בקדושתה. אנו קוראים לשבת "בואי כלה, בואי כלה", והיא אכן באה אלינו, וכיצד ייתכן שכאשר היא מגיעה לא יימצא לנו זמן אליה?
השבת, אמר הגר"ח מישקובסקי, אמורה להגן עלינו ולשמש לנו מליץ יושר, שהרי חז"ל אומרים שהשבת היא בת זוגם של ישראל: באה השבת לפני הקב"ה וטענה, לכל יום יש בן זוג, לראשון יש שני, לשלישי רביעי ולחמישי שישי, ולי אין. השיב לה הקב"ה: כנסת ישראל תהיה בת זוגך. אלא שמליץ יושר עומד לזכותו של מי שכיבד אותו, ומי שמזלזל בשבת אינו יכול לצפות שהיא תתחנן עליו. השבת, כלשונו, תובעת את שלה.
כבעל הבית שסיים ת בנייתו
ביום שישי ערב שבת וירא, י"ט בחשוון, חל יום ההילולא של המשגיח הגה"צ רבי דב יפה זצוק"ל, שהשבת עמדה במרכז עבודתו ושיחותיו. השבת, היה אומר בשם רבי איזיק שר זצ"ל, דומה לאדם שסיים לבנות את ביתו ועורך שמחה גדולה שאליה הוא מזמין את כל ילדיו. כך בורא העולם, לאחר שסיים את בריאתו בששת ימים, מזמין אותנו, בניו, לשמוח עמו ביום השבת.
סעודות השבת אצל המשגיח התנהלו באווירה של שמחה ורוממות, כיאה לבני מלך. בדרך כלל ישב לסעודה לבוש בחליפה, והנהגתו נשאה את שני הצדדים יחד: עונג אמיתי, לצד יראת הכבוד של מי שמסב לשולחנו של המלך. המצווה, הדגיש, היא לענג את השבת ולא לענג את עצמו בתירוץ של שבת. בשם הגר"א מסרו שהנשמה מצטערת מאוד כאשר אדם מרבה לאכול יותר מהצורך שלא לכבוד
השבת, היה ומר בשם רבי יזיק שר זצ"ל, דומה ל דם שסיים לבנות ת ביתו ועורך שמחה גדולה ש ליה הו מזמין ת כל ילדיו. כך בור העולם, ל חר שסיים ת ברי תו בששת ימים, מזמין ותנו, בניו, לשמוח עמו ביום השבת
השבת, וכפי שהתבטא רבי ישראל סלנטר זצ"ל, יש להיזהר שלא "לאכול את השבת" במאכלי השבת. גם האכילה והמנוחה, היה מסביר, אינן אלא קיום רצונו של המלך: ביום הכיפורים הוא מצווה עלינו לצום ואנו צמים, ובשבת הוא מצווה עלינו להתענג ואנו מתענגים.
כל רגע של קדושה
בכל השנים נהג המשגיח להקדים את הדלקת הנרות בכמה דקות מהזמן המפורסם, כדי לזכות ברגעים נוספים של קדושת שבת. אנשי מעשה, היה אומר, משתדלים להרבות בתוספת שבת, שהרי כל רגע שבו שורה הקדושה הוא רווח גמור. עם זאת הזכיר כי ההכנה אינה מסתכמת בשעון: כשם שאדם מנקה את ביתו לכבוד שבת, כך עליו לנקות את נשמתו כדי שיגיע אל השבת נקי, וכדברי המשנה ברורה, שבכל ערב שבת יהרהר אדם בתשובה ויפשפש במעשיו, כמי שעומד לקבל את פני המלך.
הוא הביא גם את משל השל"ה הקדוש, שהשבת היא הלב של השבוע, וכשם שבריאות הגוף כולו תלויה בלב, כך מצבו של השבוע כולו תלוי בשבת. ומרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל היה אומר שהסיבה שבדורנו אין בני הישיבות מצליחים לצמוח לשיעור קומה של גדלות, נעוצה בכך שאינם מנצלים די את ימי השישי ואת השבתות.
אחד מתלמידיו של המשגיח סיפר שנכנס פעם ביום שישי לחדרו, ומצא אותו יושב לבדו וחוזר שוב ושוב בהתלהבות גדולה על המילים "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת". כשהבחין בתלמיד, שיתף אותו בהתרגשותו על גודל הזכות שנפלה בחלקנו לשמור את השבת.
(מעובד מתוך גיליון 'תוסשת שבת')