שקועים בדברי תורה...

מה ר ה החשץ חיים בבחור הצעיר שנכנס ל ולם הנדיבים, מה למד המשגיח הגר"ד ישה משלוש לשונות בחרדל, ומדוע ל הצטער רבי מרדכי שוגרמנסקי כשהחמיץ ת התחנה

צוות 'לקר ת שבת' יֹ "ו מֶר ל

שְׁחִית בַעֲבּור הָעֲשָׂרָה" (בר שית י"ח, ל"ב)

בליל שבת פרשת וירא תשע"א עמד הגאון רבי דוד יהודה ווערטהיימר זצ"ל לפני בני ישיבת 'אהל משה' ופתח בשאלה שמעסיקה רבים מהלומדים את הפרשה. מי שזכה לשבת בשיעוריו, בישיבת 'זכרון הלל' במודיעין עילית או בשיעור הדף היומי שמסר בבית המדרש 'היכל יצחק' למעלה מ-20 שנה, הכיר היטב את הדרך הזאת: קושיה ברורה, תירוץ מאיר עיניים, ומיד אחריהם מעשה מגדולי ישראל שמוריד את הדברים מהספר אל החיים. הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ג) כותב שמדינה שעוונותיה מרובים על זכויותיה אובדת מיד, ומביא לכך ראיה מסדום ועמורה. אלא שמהפרשה עצמה נראה לכאורה ההפך: אברהם אבינו ביקש שמא יימצאו בסדום עשרה צדיקים, והקב"ה הסכים שבזכותם תינצל העיר כולה. עשרה צדיקים בתוך עיר שלמה של רשעים, והרי ודאי לא היו רוב. התשובה, אמר רבי דוד יהודה, נמצאת בהמשך דברי הרמב"ם עצמו: השקילה אינה לפי מניין הזכויות והעוונות אלא לפי גודלם, ורק הקב"ה יודע איך עורכים את הזכויות כנגד העוונות. עשרה צדיקים לומדי תורה נעשים בשקילה של מעלה רוב זכויות, גם כשסביבם עיר שהייתה לסמל הרשעות. מכאן למדים מה כוחו של צדיק במקומו, ומכאן גם מה שמבואר בגמרא בסנהדרין (צט, ב) שמי שאומר 'מאי אהני לן רבנן', מה הועילו לנו החכמים, נקרא אפיקורוס. ובספר 'לב אליהו' כתב שאפיקורוס כזה אינו דווקא כופר. הוא יכול להתפלל, ללמוד ולקיים מצוות, ולטעות רק בדבר אחד: לחשוב שהלומדים אינם תורמים דבר לזולתם.

50 מיטות של בחור חד

כדי להמחיש את הדברים היה רבי דוד יהודה מספר מעשה ידוע מהחפץ חיים. כשהוקם בית חולים יהודי בעזרת נדיבי עם, כונס מעמד לכבוד הנדיבים. העשירים ישבו סביב השולחנות, וכל אחד בתורו הכריז כמה מיטות הוא תורם לבית החולים. באמצע המעמד נפתחה הדלת ונכנס בחור ישיבה צעיר. כשהבחין בו החפץ חיים, קם ממקומו וכיבד אותו בכבוד מופלג, יותר משכיבד כל אחד מהעשירים שישבו באולם.

העשירים לא הסתירו את תרעומתם, ואחד מהם שאל בקול: וכמה מיטות תרם הבחור הזה? השיב החפץ חיים: ‘50 מיטות'. התדהמה הייתה גדולה, שהרי איש מהנדיבים לא הגיע לתרומה כזאת. אז הסביר להם החפץ חיים שבזכותו של בחור אחד שלומד תורה לא יצטרכו בבית החולים ל-50 מיטות, כי תורתו מגינה ומצילה שלא יחלו. ברוח זו היה אומר מרן הרב שך זצ"ל שכדי להשפיע על מקום ולרומם אותו, יש להקים בו כולל קטן, וכל המקום יתהפך בזכותו. וכך אכן היה. ואם נשאל מי גדול יותר, הבחור השוקד על תלמודו או הרופא שמציל נפשות, התשובה פשוטה למי שזוכר את המעשה בחפץ חיים: הרופא מרפא חולים, והלומד גורם שלא יחלו מלכתחילה. אחד מגדולי ישראל סיפר על עצמו שכאשר ניכר כשרונו הגדול כבר בגיל צעיר, אמר לו אביו: 'יודע אני שאם תלמד רפואה תהיה גדול הרופאים בדורך, אבל אני שולח אותך ללמוד תורה, כי לימוד התורה עדיף ומועיל יותר מכל דבר אחר'. ומאותו טעם, הוסיף רבי דוד יהודה, כשם שמנהל מחלקה בבית חולים אינו מתבייש בתג שעל בגדו ואינו מסתיר אותו, כך אין לבן תורה במה להתבייש כשהוא הולך בבגדי רבנן ברחובה של עיר.

עשרה 'בטלנים' בסדום

את התמונה כולה צייר רבי דוד יהודה כך: נניח שהיו בסדום עשרה צדיקים לומדי תורה, והקב"ה היה מציל את העיר בזכותם. למחרת בבוקר יוצאים כל אנשי סדום למלאכתם ולעסקיהם, ואותם עשרה 'בטלנים' נשארים בבית המדרש. אנשי סדום, כמובן, מתרעמים: הללו חיים על חשבוננו ואינם עושים דבר, ועוד כהנה וכהנה טענות מוכרות. ואינם יודעים שכל מה שניצלה סדום מהפיכה וכליה הוא בזכות אותם עשרה שישבו ועסקו בתורה. וכך, סיים, צריך כל בחור וכל אברך להרגיש את מעלתו העצומה.

שלוש לשונות בחרדל

מסדום חוזרים אל פתח האוהל. 'ואקחה פת לחם', אמר אברהם אבינו לאורחיו, 'ואל הבקר רץ אברהם'. במדרש מתוארת המסירות שבה טרח למען שלושת עוברי האורח: תחילה נתן להם לרחוץ את רגליהם מאבק הדרך, אחר כך הגיש להם פת לחם, משום שאילו הודיע מיד על סעודה גדולה היו מתביישים, ובזמן שאכלו רץ אל הבקר. שלושה עגלים נשחטו, כדי שיוכל להגיש לכל אחד מהם לשון בחרדל. הלשון היא החלק המשובח ביותר בבהמה, והחרדל משובח גם הוא. על כך אמר מרן המשגיח הגאון רבי דב יפה זצ"ל: אברהם אבינו עמד במדרגות עליונות של אהבת ה' ודבקות בו, ובכל זאת ידע בדיוק איך מקבלים אורחים בצורה הנוחה ביותר ואילו מאכלים טעימים מכולם. בזה לימד שאדם יכול להיות צדיק לעצמו, אבל לא על חשבון אחרים, וכשהוא משרת את זולתו עליו לעשות זאת בכל כוחותיו ובכל תבונתו.

מה השיב החזון יש

אברהם אבינו, שאמר בפרשה 'ואנכי עפר ואפר', הוא גם אבי מידת הענווה. במשנה באבות (ה, יט) שנינו שעין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה הן מתלמידיו של אברהם אבינו. רבי דוד יהודה ביאר שהענווה היא השורש שממנו צומחות שתי המעלות הגדולות של אברהם, האמונה והחסד. ככל שאדם משפיל את עצמו, הוא מרגיש יותר את חברו ודואג לטובתו, וחי יותר בהרגשה שאין עוד מלבדו. בעל הגאווה, לעומתו, בטוח שכולם חייבים לו, ואין בליבו מקום לזולתו. ובעניין הענווה היה מספר דבר ששמע מפי מרן המשגיח עצמו. פעם שאל המשגיח את החזון איש כיצד הרשה לעצמו בעל 'נחלת דוד' להרבות בספרו השגות על דברי הראשונים. השיב לו החזון איש שדווקא משום שהיה עניו גדול הרשה לעצמו לעשות כן: כשהבין עניין שלא כהבנת הראשונים, לא חשב כלל שהוא חולק עליהם, אלא פשוט ראה שהדעת נותנת הבנה אחרת. ובאותה דרך הסביר לו החזון איש מדוע הרבה הבית יוסף כל כך לחלוק על הראשונים: הבית יוסף היה בדרגת ענווה גבוהה עוד יותר, וממילא הרגיש פחות שהוא חולק עליהם.

הבית היחיד בעיירה

בהמשך הפרשה מסופר על הגר, ששולחה מבית אברהם: 'ותלך ותתע במדבר באר שבע'. רש"י מפרש שחזרה לגילולי בית אביה, השאלה הנשאלת היא היכן רמוז הדבר בפסוק. ב'שפתי חכמים' מבואר שלשון 'ותלך' מורה על דעת ורצון, ולשון 'ותתע' על מי שאינו יודע לאן הוא הולך. הדברים סותרים זה את זה, ולכן דרשו חז"ל שהלכה לתעות אחרי אלוהים אחרים. רבי דוד יהודה הוסיף לבאר את הדברים על פי מעשה שהיה עם רבי מרדכי פוגרמנסקי זצ"ל. פעם נסע רבי מרדכי ברכבת יחד עם שוחט ומוהל. כל הדרך עסקו השלושה בדברי תורה, ומרוב שקיעותם לא שמו לב שהרכבת עצרה בתחנה שבה היו צריכים לרדת. רק אחרי שהתחנה כבר נותרה מאחוריהם עמדו על טעותם. המוהל הצטער מאוד, אבל רבי מרדכי הרגיע אותו: 'אין סיבה להצטער. מה' יצא הדבר, ובוודאי יש סיבה למשגה הזה'. הם ירדו בתחנה הקרובה ומצאו את עצמם בעיירה קטנה. כששאלו אם יש בה יהודים, הצביעו בפניהם על בית אחד, שבו גר היהודי היחיד במקום. כשהגיעו לביתו התברר שנולד לו תינוק, ובאותו יום בדיוק מלאו לו שמונה ימים. שאל אותם היהודי אם יש ביניהם מוהל, והמוהל נענה מיד בשמחה. דבריו של רבי מרדכי התאמתו עד תום, והוא ביאר אחר כך שמי שחי באמונה ובביטחון יודע שלכל דבר יש סיבה, ואין אצלו מושג של טעות בדרך. ומכאן, אמר רבי דוד יהודה, הפשט בפסוק. הגר נתחנכה בביתו של גדול המאמינים, מייסד האמונה בעולם, ומי שגדל בבית כזה אינו יכול לתעות בדרך. אם בכל זאת כתוב 'ותתע', ואחר כך, מרוב ייאושה, השליכה את הילד תחת אחד השיחים, מבואר שעזבה את אמונת ה' והלכה אחרי הגילולים.

(מעובד מתוך הקונטרס 'לדוד משכיל' מכתבי הג ון רבי דוד יהודה וורטהיימר זצ"ל חתן מרן הגר"ש גל י שליט" )