הג ון רבי יחי ל צוקר שליט" , מרבני ישיבת 'תורה בתש רתה' ומחבר סשרי 'לה יר' על הששע היורד על מי שמבטל ת רצונו משני רצון הבור
"יַעַן שֶׁר עָשִׂית ת הַּדָבָר הַּזֶה" (בר שית כ"ב, ט"ז)
הרב אלי חיימוביץ, אחד המפיקים של ארגון 'וימאן', העמל להחדיר קדושת עיניים וקדושת חיים בקרב המוני יהודים ברחבי העולם, מספר: חבר טוב שלי נחשף לפעילות של 'וימאן' בליל הושענא רבה. מיד לאחר שסיים את סדר הלימוד בבית הכנסת, חזר לביתו והחנה את רכבו ברחוב בבורו פארק. באותו לילה ירד גשם זלעפות, ממש מבול, ונשבו רוחות עזות במיוחד. הוא נשאר לשבת ברכבו, ומצא זמן להאזין לתכנים של 'וימאן'.
בעודו שומע דבר חיזוק אחד ועוד אחד, הלך והתמלא השראה והתעוררות. בשלב מסוים הגיע לעדות של יהודי שנמנע מלעלות על מונית שהתנוססה עליה פרסומת בלתי ראויה, ובזכות זה ניצל מתאונה מחרידה. הסיפור נגע לליבו עמוקות, והוא אמר לעצמו: "אני חייב לעשות משהו כאן ועכשיו כדי לשדרג את הקדושה שלי". ברוך השם, מדובר ביהודי ירא שמיים וכשר, והטלפון שלו היה מסונן ומוגן. "מה בכל זאת אני יכול לעשות כרגע?" חשב לעצמו. ואז החליט לחזק את עצמו בהתרחקות מענייני הטכנולוגיה.
ואז החליט: "זו הזדמנות טובה. אף שזה קשה לי מאוד, אני הולך לעשות מעשה". ובעודו מקבל את ההחלטה - בום! הרכב הזדעזע כמו מעוצמתו של פיצוץ, וכל המכונית רעדה. חלפו כמה שניות עד שהצליח לצאת מהרכב ולהבין מה בדיוק התרחש. חלק מענף של עץ אדיר ממדים חדר ישירות דרך השמשה הקדמית אל תוך לוח המחוונים, סנטימטרים ספורים מהמקום שבו ישב. היה זה ברגע שבו קיבל על עצמו את אותה התחזקות, באותה שניה הסיט ריבונו של עולם את הענף כמה סנטימטרים הצידה ממנו, ובכך הציל את חייו.
שבועת ד' למי שמבטל רצונו
אחת הפרשיות היסודיות בתורתנו היא פרשת העקידה, העומדת לזכותם של כלל ישראל בכל עת ובכל הדורות. סיפור העקידה ך מסתיים בהבטחת הקב"ה: "וַּיֹאמֶר בִי נִשְּׁבַעְּתִי נְאֻם ד' כִי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַּדָבָר הַּזֶה וְֹלא חָשַׂכ תָ אֶת בִנ ך אֶת יְחִידֶָך: כִי בָר ך אֲבָרֶכ וְהַרְּבָה אַרְּבֶה אֶת זַרְע ך כְכֹוכְבֵי הַּשָׁמַיִם וְכַחֹול אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַּיָם וְיִר ש זַרְע ך אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: וְהִתְּבָרְכ ו בְזַרְע ך כֹל גֹויֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע תָ בְקֹלִי" (בראשית כב, טז-יח).
'יען אשר עשית את הדבר הזה - גם מתחילה (לעיל יג טז, טו ה) הבטיחו כי ירבה את זרעו ככוכבי השמים וכעפר הארץ, אבל עתה הוסיף לו, יען אשר עשית המעשה הגדול הזה, שנשבע בשמו הגדול, ושיירש זרעו את שער אויביו. והנה הובטח שלא יגרום שום חטא שיכלה זרעו, או שיפול ביד אויביו ולא יקום, והנה זו הבטחה שלימה בגאולה העתידה לנו' (רמב"ן שם).
הרמב"ן מבאר מה נוסף כאן בהבטחת ד', הלא כבר הובטח לאברהם שירבה זרעו. כאן, אומר הרמב"ן, הייתה שבועה בשמו הגדול שזרעו לא יכלה גם כשיחטאו. ולמעשה, דברי הרמב"ן הם גמרא ערוכה. הגמרא מביאה את דברי משה רבינו לפני הקב"ה לאחר חטא העגל, כשנגזרה כליה על ישראל:
'זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך. מאי בך? אמר רבי אלעזר: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אלמלא נשבעת להם בשמים ובארץ, הייתי אומר: כשם ששמים וארץ בטלים, כך שבועתך בטלה. ועכשיו שנשבעת להם בשמך הגדול, מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים' (ברכות לב ע"א). ומפרש רש"י: 'אשר נשבעת להם בך - שנאמר בעקידת יצחק: בי נשבעתי'.
מבואר שהשבועה שנשבע כאן הקב"ה היא שבועה שנשבע בעצמו, וזו ההבטחה שבכל מצב יתקיים עם ישראל ויתרבה. והתורה מגלה לנו שהבטחה מעין זו באה רק באופן של 'יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך...', כלומר: אברהם ביטל את רצונו בפני רצון הבורא, וביטול הרצון הזה הוא שהביא בעקבותיו את ההבטחה הגדולה הזאת.
והדבר בא ללמדנו שאין זה עניין חד פעמי שהיה אצל אברהם אבינו, אלא כל אדם, בכל זמן, כאשר הוא מבטל את רצונו בפני רצון הבורא, מוריד בכוח זה שפע של הנהגת חסד ורחמים, גם נגד הטבע הגמור. ועל כך אומרת המשנה:
'הּוא הָיָה אֹומֵר, עֲשֵׂה רְצֹונ ו כִרְצֹונֶָך, כְדֵי שֶּׁיַעֲשֶׂה רְצֹונ ך כִרְצֹונֹו. בַּטֵל רְצֹונ ך מִּפְנֵי רְצֹונֹו, כְדֵי שֶּׁיְבַּטֵל רְצֹון אֲחֵרִים מִּפְנֵי רְצֹונֶָך' (אבות ב, ד).
עשה רצונו, בטל רצונך
יש כאן שני שלבים בעבודה, כמבואר בדברי מרן הגר"א לופיאן זי"ע (לב אליהו, תולדות, 'הרשעים הם ברשות ליבם'). השלב הראשון הוא לעשות את רצון הבורא כפי שאדם עושה את רצונו שלו. כלומר, יש לו לאדם רצונות משלו, וכדי לממש אותם הוא פועל ככל יכולתו. אם יעמול לעשות את רצון השי"ת כפי שהוא עמל לקיים את רצון עצמו, יזכה שגם הקב"ה יעשה את רצונו של האדם. השלב הגבוה יותר, שאליו צריך לשאוף להגיע, הוא 'בטל רצונך מפני רצונו', כלומר לשרש את רצונותיו ותאוותיו ולבטלם. מעלה זו היא הרבה מעבר למה שהעולם קורא 'שבירת המידות', שגם היא מעלה גבוהה מאוד. אבל כאן נאמר שהתכלית היא לשרש את הרצונות עצמם, עד שלא יהיו לאדם כלל רצונות הנוגדים את רצון הבורא.
כשאנו מדברים על ביטול הרצון בפני רצון ד', בדרך כלל אנו תופסים זאת כביטול תאוות אסורות מחמת רצון ד', ואת זה חווה כל בן תורה בכל יום. נכון שגם זה ביטול רצון, אבל המצופה הוא ביטול הרצון לגמרי: גם במקום שבו אני מרגיש שאני עולה ברוחניות, אם אין זה רצון הבורא, עליי לבטל את רצוני בפניו, ורק כך אשיג את מבוקשי הרוחני.
אברהם אבינו, כשהלך לעקוד את בנו, הלך לבטל את כל ה'שטייגען' שלו. עיקרו של אברהם הוא "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו...", והוא הולך לבטל את כל זאת ברגע אחד. זהו ביטול הרצון הגמור בפני רצון הבורא.
הטעות של המעשילים
כמה נפלא ביאורו של הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל בפרשת המעפילים. לאחר חטא המרגלים, כשאמר הקב"ה "במדבר הזה יפלו פגריכם", החליטו חלק מבני ישראל לעשות תשובת המשקל ולעלות לארץ ישראל:
"וַּיַשְּׁכִמ ו בַּבֹקֶר וַּיַעֲל ו אֶל רֹא ש הָהָר לֵאמֹר ה נֶּנּו וְעָלִינ ו אֶל הַּמָקֹום אֲשֶׁר אָמַר ד' כִי חָטָאנּו: וַּיֹאמֶר משֶׁה לָּמָה זֶה אַּתֶם עֹבְרִים אֶת פִי ד' וְהִוא לא תִצְלָח... וַּיַעְּפִל ו לַעֲלֹות אֶל רֹא ש הָהָר וַאֲרֹון בְרִית ד' ומשֶׁה לא מ שּו מִּקֶרֶב הַּמַחֲנֶה" (במדבר יד, מ-מד).
מה חשבו המעפילים? משה הזהירם שלא לעלות, כי 'היא לא תצלח'. כיצד חשבו לנצח עמים חזקים כשארון ברית ד' אינו עמם? אומר הגרב"מ: המעפילים, כשמם כן הם. הם שואפים, וצועדים בצעדי ענק אחר שאיפתם הגדולה. הם יודעים את סוד השאיפה,
ברהם בינו, כשהלך לעקוד ת בנו, הלך לבטל ת כל ה'שטייגען' שלו. עיקרו של ברהם הו "כי ידעתיו למען שר יצוה ת בניו ו ת ביתו חריו...", והו הולך לבטל ת כל ז ת ברגע חד. זהו ביטול הרצון הגמור בשני רצון הבור שיש בכוחה להמיס כל מכשול וקושי, ועם כוח רצון עז כמעט אין דבר שיוכל לעמוד בדרכם. הם האמינו שאם יחליטו לעלות לארץ ישראל בתשובת המשקל מוחלטת, גם משה רבינו ייכנע ויסיר את התנגדותו, וגם הקב"ה יסכים עמם.
ומה הייתה טעותם? 'בטל רצונך מפני רצונו'. עד עתה היה רצון ד' שעם ישראל יעלו לארץ, אך משמאסו בארץ חמדה, רצונו הוא 'במדבר הזה יפלו פגריכם' ארבעים שנה. גם אם אתה מרגיש שהעלייה לארץ היא ה'שטייגען' הגדול ביותר שלך, בטל את רצונך מפני רצונו, ואל תעלה!
ומכל מקום, מבואר במשנה שגם מי שנמצא בדרגה הראשונה, ועמל לעשות את רצון הבורא כרצונו שלו, מוריד על עצמו שפע בהנהגת הבורא כלפיו, שהקב"ה יעשה את רצונו.
הרהיטים כבר חיכו בנמל
נשתף את הקוראים בסיפור נפלא שחווה הרה"ג ר' אהרן יוסף ראם שליט"א, ראש כולל "הלכה משה". מדובר באברך שנשא אשה מבלגיה ועבר להתגורר סמוך לבית הוריה בבלגיה. לאחר כמה שנים הרגישו השניים שהם יורדים ברוחניות בגלל חברה שאינה טובה, והחליטו לעלות לארץ ולהתנתק מהסביבה המשפיעה עליהם לרעה, וכך עשו. שמונה שנים גרו כאן, אך האשה לא מצאה חברה מתאימה וממש לא מצאה את מקומה. הם החליטו לחזור לבלגיה, הוציאו את הילדים מהחיידר, מכרו את דירתם, ואת הרהיטים, שהיו במצב מצוין, כבר שלחו לנמל אשדוד כדי להעבירם לבלגיה.
הרב ראם הציע לאברך להיכנס לקבל את ברכת מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל. האברך הסכים לבקש ברכה, אך בשום אופן לא לשאול שאלות, שכן הכל כבר היה מוחלט וסגור.
הם נכנסו למרן זי"ע, סיפרו לו בקצרה את השתלשלות העניינים וביקשו את ברכתו. מרן אמר: "לא! אתם לא חוזרים לבלגיה!" האברך הסביר עד כמה קשה לרעייתו, אך מרן התעקש: "אתם לא חוזרים לבלגיה. שום דבר לא עומד בפני חשש, ולו הקטן ביותר, של ירידה רוחנית". האברך היה נבוך מאוד. הוא בסך הכל בא לבקש ברכה, ומצא את עצמו במערבולת נוראה.
בראותו את מצבו של האברך, פנה אליו מרן זי"ע ושאל: "על מה אתה זקוק לברכה?" האברך השיב: "אני מבקש ברכה על שלושה דברים: שאמצא מיד דירה טובה ולא אזדקק להתרוצץ בין דירות שכורות, שלא יהיו לי בעיות עם הילדים בחיידר, ויש לי חבר, אברך החולה במחלה הנוראה, שמצבו הולך ומחמיר, ואני מבקש עבורו רפואה שלמה". מרן זי"ע אמר לו: "קיבלת את שלושת הדברים!" למותר לציין שדירה נמצאה מיד, הילדים סודרו בחיידר מצוין, והאברך החולה קם על רגליו בתוך כמה שבועות, והמחלה חלפה כלא הייתה.
אפשר לראות בסיפור מופת של מרן, והיו רבים כאלה, אך נראה שיש כאן עניין עמוק יותר. האברך עמד בפני ניסיון עצום: דירתו נמכרה, רהיטיו עומדים לעלות לסיפון בנמל אשדוד, הילדים מחוץ לחיידר, והוא מוותר ברגע אחד על הכל בשל חשש של ירידה רוחנית. באותו רגע הפך לכלי קיבול להורדת כל השפע ממרומים, ומרן זי"ע ניצל את הרגעים הקדושים האלה של קבלה אמיתית, והפך סדרי עולם.
ש לה חת בש לון
סיפור נוסף: זוג מחסידי סאטמר לא זכו להיפקד בזרע של קיימא עשר שנים מיום נישואיהם. הם התרוצצו בין רופאים בארץ ובחו"ל, ומשהרופאים כמעט נואשו, ניגשו להירשם לאימוץ ילד. הם קיבלו שאלון למלא, ובין השאר נשאלו מה הם אוהבים יותר מכל. הם ידעו היטב מה מצפים מהם לכתוב: 'ילדים'. אבל הם לא יכלו. אמנם אין להם ילדים משלהם, אבל את הקב"ה הם אוהבים יותר מילדים, ולא היו מסוגלים לכתוב שהם אוהבים ילדים יותר מכל. הם כתבו שהם אוהבים את הקב"ה, וכמובן, נפסלו מלאמץ.
אבל כעבור עשרה חודשים נפקדו!
מירושלים לבני ברק ב-40 דקות
אך עלינו לדעת כי ביטול רצון אינו חייב להיות תמיד עמידה בניסיון של מעשה מיוחד. פעמים רבות מאוד אנו נתקלים בעניין מורכב שעלינו לצלוח, ועושים השתדלויות כאלה ואחרות. מה שהקב"ה רוצה מאיתנו הוא שגם כשאנו משתדלים, נבין ששום השתדלות אינה עוזרת באמת, אלא הכל מכוון מאיתו יתברך. ההכרה הזאת היא בהחלט שבירת רצון, ושינוי התפיסה עד לידיעה ברורה שהכל מאיתו יתברך פותח את כל השערים. ועל כך סיפור מפעים שסיפר הרב פישל שכטר שליט"א:
אברך צעיר מירושלים לא האמין למשמע אוזניו. הרופא הודיע לו שבתו הקטנה והיקרה סובלת ממחלה נדירה, וספק אם יימצא בארץ ישראל רופא שיוכל לסייע. עסקנים שנרתמו לעזרה גילו שיש באמריקה רופא מומחה אחד, ירא שמיים, שאולי יוכל להציע פתרון, אך הנסיעה אליו נראתה דמיונית: העלויות האדירות, הביטוח והלוגיסטיקה המסובכת. עולמו של האב חרב עליו.
יום אחד, בעודו יושב בדירתו, צלצל הטלפון. על הקו היה אחד העסקנים: "תקשיב, אתה בירושלים? הרופא המומחה נמצא כאן בארץ, ממש עכשיו, במשרד שלי בבני ברק! הוא יהיה כאן רק בשעה הקרובה. תוכל להגיע בתוך 45 דקות?" "זה בלתי אפשרי", ענה האב. "פשוט תגיע!" דחק בו העסקן.
האב חטף את בתו, רץ החוצה וזינק לכביש ברחוב בר אילן כדי לעצור מונית. הוא נכנס בבהילות ואמר לנהג: "אני חייב להגיע לבני ברק בתוך 40 דקות!" "אי אפשר, אי אפשר, אי אפשר", פסק הנהג. "אני אתן לך 500 שקל", התחנן האב. "אפשר, אפשר, אפשר", השיב הנהג וזינק לדרך.
בנסיעה פרועה, שהזכירה יותר טיסה נמוכה מנהיגה, חרך את הכביש ונעצר בחריקת בלמים בבני ברק.
ברכה על כוס מים
נסער ומבוהל, אחז האב בבתו ורץ במעלה המדרגות. המזכיר קידם את פניו בצער: "אני כל כך מצטער, הרופא קיבל שיחה דחופה ונאלץ לעזוב. ניסינו להתקשר אליך, למה לא ענית?" האב הרגיש שהוא עומד להתעלף, ולחש: "מים... תנו לי מים". הם מיהרו להביא לו כוס מים. הוא אחז בה, עצם את עיניו והחל לברך: "ברוך אתה השם..." ואז עצר. "רגע אחד", אמר בליבו, "ביני לבינך, ריבונו של עולם. אני לא צריך עסקנים, לא ביטוח ולא טובות מאף אחד! ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו! הכל בידיים שלך, אתה תרפא את בתי!"
כשהתעשת, פקח את עיניו וראה סביבו אנשים ששאלו בדאגה: "אתה בסדר?" הוא לקח את בתו ושב לביתו. לאט לאט החלה הילדה להתאושש, והרופאים עמדו המומים. "זה מקרה של אחד למיליון", אמרו, "המחלה פשוט נעלמה מעצמה".
האב סיפר לאשתו שהכל בזכות ברכת 'שהכל' שבירך בכוונה כה גדולה. "יכולת לברך 'שהכל' גם בירושלים", העירה אשתו, "היית חוסך 500 שקל ואת הפחד הנורא". "לא", ענה לה, "את הברכה הזו, את אותו 'שהכל' של ייאוש ותקווה, לא הייתי יכול לברך בירושלים. הייתי צריך לעשות את כל מה שבידי כדי להבין ששום דבר אינו באמת בידי, והכל נהיה רק בדברו יתברך".