כל יום שישי ישבתי בבית הכנסת...

על ב שהתגעגע לשבתות של ימי בחרותו ול הבין למה בניו ינם כמותו, על ילדה בת רבע שבירכה "כמו גדולים", ועל מה שר ה הנער כש ברהם בינו רץ ל הבקר

הרב עמרם בינעט "וַּיִּתֵן

ל הַּנַעַר וַיְמַהֵר לַעֲׂשֹות תֹו" (בר שית י"ח, ז')

פרשת השבוע נפתחת בתיאור של אברהם אבינו כשהוא בשעה לא פשוטה. הוא בן 99, ביום השלישי למילתו. רש"י מביא שהקב"ה הוציא באותו יום חמה מנרתיקה, כדי שלא יטריחוהו אורחים. אבל אברהם יושב בפתח האוהל ומצטער שאין אורחים, ואז מופיעים שלושה אנשים.

ומה הוא עושה? רץ לקראתם. ממהר אל האוהל, אל שרה. רץ בעצמו אל הבקר ובוחר בן בקר רך וטוב.

ורק אחרי כל הריצה הזאת: "ויתן אל הנער וימהר לעשות אתו". מי הוא הנער? רש"י מסביר: "זה ישמעאל, לחנכו במצות".

רגע, רגע, יש לי שאלה. אם אברהם רצה לחנך את ישמעאל במצות הכנסת אורחים, למה לא שלח אותו אל הבקר כבר מההתחלה? למה זקן בן 99, כואב ממילתו, רץ בעצמו, ורק אחר כך מוסר לנער את המלאכה?

ועוד שאלה קטנה. התורה מעידה שהנער "מיהר". מי אמר לו למהר? לשרה אמר אברהם "מהרי". לנער הוא לא אמר כלום, רק נתן לו את בן הבקר.

נשאיר את השאלות האלה פתוחות, ונעבור לשיחה אחת שהיתה לי.

כש ני הייתי בחור

ידיד אחד פגש אותי ושאל אם יש לי כמה דקות. "יש סוגיה חינוכית שמטרידה אותי מאד בימים האחרונים", אמר, "ואני רוצה ללבן אותה איתך".

"בשמחה", אמרתי, ופרשנו לקרן זווית.

"תשמע", פתח, "יש לי בבית שני בחורים. אחד בישיבה קטנה, אחד בישיבה גדולה. ומיום ליום אני מרגיש תסכול שהולך וגובר".

"מה מתסכל?" שאלתי. "הם לא לומדים? עושים בעיות?"

"חס ושלום, הם בסדר גמור. אבל כשאני הייתי בגילם, הייתי הרבה יותר מהם".

וכאן הוא נסחף. "כל יום שישי, באחת, שתיים בצהריים, כבר ישבתי בבית הכנסת. שנים מקרא ואחד תרגום, ברציפות, עד כניסת השבת. שיר השירים אמרתי בהתלהבות, התכוננתי לשבת בהתרגשות גדולה. ואז נכנסה השבת, וכל התפילה שלי היתה באש להבה. בסעודה השתדלתי לא לדבר דברי חולין. הכנתי ווארטים לומר בשולחן, ובזמירות שרתי בכל הכח. בבוקר קמתי מוקדם ולמדתי לפני התפילה. ובמוצאי שבת, מיד אחרי ההבדלה, ישבתי ללמוד לפחות חצי שעה. כל השבת שלי היתה אש להבה".

ואז הגיע ה"אבל".

"והבנים שלי? ביום שישי אחר הצהריים הם ישנים. קצת קוראים עיתון. בליל שבת הם מתפללים יפה, מכובד, כמו כולם. אבל בלי התרגשות, בלי התלהבות. אין אש, אין להבה. בסעודה הם יכולים לומר ווארט או שניים, ובין לבין גם לדבר דברי חולין. וזה לא רק בשבת, זה גם באמצע השבוע, בכל הדברים. הם מתנהגים בסדר גמור. הייתי אומר שהם מתנהגים כמו אברכים טובים, כמו בעלי בתים מכובדים. אבל לא כמו בחורי ישיבה. לא ברמה שהייתי מצפה מבחורי ישיבה, הרמה שבה אני הייתי כשהייתי בחור".

מנימת דבריו הבנתי שהמצב האידיאלי שהוא מתאר, הדבקות וההשקעה והאש, הוא מבחינתו נחלת העבר. "כשאני הייתי בחור"... ומה היום? אז שאלתי.

עם הנשמה ביד

"אמור לי, ידידי, איך נראה היום יום שישי שלך? איך נראה אצלך ערב שבת קודש?"

הוא נאנח. "תשמע, אני מלמד בתלמוד תורה. אני חוזר הביתה רק ב-12 וחצי, והבית הפוך. אשתי גננת, והיא לא הספיקה לארגן. בצהריים הילדים חוזרים מהלימודים, וצריך לתת להם לאכול, להושיב אותם, להפריד ביניהם כשהם רבים. יש השלמות של קניות שחייבים להספיק, לשלוח את זה, לשלוח את ההיא, לרוץ בעצמי. ואז להתקדם עם הבישולים שלא הספיקו ערב קודם, להעמיד את הצ'ולנט, לסדר, לעזור, לשטוף את הבית, ללכת למקוה, להתארגן. ועד שאתה מסתובב, נכנסים לשבת עם הנשמה ביד".

"ובתפילה?"

"מה אגיד לך. אחרי יום שלם כזה, אני לא מסוגל לעמוד כל התפילה. אני יושב, ואז קצת מנמנם. בסעודה אני נופל שדוד, בין מנה למנה אני נרדם. אני משתדל מאד, את הקידוש אני אומר בהתלהבות, אבל..."

"ובשבת בבוקר?"

"בבוקר אני קם וישר מתחיל לארגן את הקטנים. לעזור להם, לדאוג שכולם נוטלים ידיים, לדאוג לזה ולזה. אני הולך למקוה, שותה כוס קפה, מגיע לבית הכנסת באיחור, ועד שאני נכנס לתפילה כבר אוחזים בברוך שאמר. לפעמים אפילו בנשמת. אלה החיים, מה אני יכול לעשות?"

ואז הגיע לעיקר: "אבל הם? הם בחורים! אין להם ילדים לדאוג להם, אין להם שום עול. מבחינתי, וגם מבחינת אמא שלהם, הם יכולים פשוט ללכת לבית הכנסת ביום שישי מהצהריים, לשבת וללמוד בלי שום הפרעה. למה שלא יעשו את זה?"

ולמה שכן יעשו?

"ידידי", אמרתי לו, "ולמה שכן יעשו את זה?" הוא הביט בי, לא בטוח שהבין את השאלה.

"אני שואל ברצינות. איפה הם ראו את זה? מתי הראית להם איך זה נראה? אתה מצפה שיעשו מה שאתה עשית, אבל הם מעולם לא ראו אותך עושה את זה".

ומיד הוספתי, כי לא באתי בטענות: "אני לא מאשים אותך. אתה באמת עסוק מאד, באמת טרוד מאד. אשתך עובדת, אתה עובד, ואין מה לעשות. כל הנתונים שהצגת נכונים, ואתה עושה את המצופה ממך מעל ומעבר. אבל איזו דוגמה אישית ראו הילדים?

אז על מה התסכול? על כך שהם מתנהגים כמוך? למה שיתנהגו כמו שאתה התנהגת לפני שהם נולדו? אתה אכן עשית את כל זה, אבל לא העברת את זה הלאה".

והשאלה האמיתית היא איך עושים שזה כן יעבור הלאה. זו שאלה קשה, ואני לא מתיימר לדעת עליה את כל התשובות. אבל לפני שננסה, כדאי לשמוע שלושה סיפורים קטנים שהגיעו לאזני. כל אחד מהם מראה, מזוית אחרת, עד כמה הילדים מסתכלים עלינו.

היום בירכתי כמו גדולים

ידיד, אדם בגילי, כבן 45, סיפר לי שלפני תקופה ישבו בליל שבת בסעודה. אחרי הסעודה שם לב שבתו בת הארבע עדיין לא בירכה.

"יהודית, בואי תברכי ברכת המזון".

"כבר בירכתי".

"מה? לא ראיתי שבירכת".

"כן, בירכתי".

"מתי?"

"מקודם".

"אבל יהודית, את תמיד מברכת כל כך יפה. אומרת הכל, כמו בגן, שרה את הברכה במנגינה. הפעם לא שמעתי כלום".

"נכון", אמרה הילדה. "היום לא בירכתי כמו בגן. היום בירכתי כמו שאבות ואמהות מברכים".

"מה זאת אומרת?"

והילדה הדגימה. הזיזה את השפתיים מהר מהר, השמיעה מלמול חרישי, ואמרה בגאווה: "ככה אבות ואמהות מברכים. היום אני גדולה, אני מברכת כמו גדולים".

"באותו רגע", אמר לי הידיד, "הרגשתי שאני חוטף סטירת לחי מצלצלת".

הילדה לא התחצפה ולא התבדחה. בגן לימדו אותה לברך מילה במילה, ובבית היא ראתה איך מברכים "גדולים". ומה עושה ילדה בת ארבע שרוצה להיות גדולה? מעתיקה מהגדולים.

ט טי, מה יש לך על הר ש?

יהודי סיפר לי שהשתתף בברית מילה בבית הכנסת. אבי הבן עמד עטור בטלית ותפילין, כמקובל לפני הברית. כבר קראו לקוואטער, הביאו את התינוק, ואז הבן הגדול, ילד בן ארבע וחצי, חמש, נצמד לאביו ומשך בטליתו: "טאטי, טאטי, מה יש לך על הראש?"

האבא לא יכול היה לענות. המוהל עמד לידו ושאל את מי לכבד ובמה, אבל הילד לא הרפה: "טאטי, טאטי, מה שמת על הראש?"

בסוף עצר האבא לרגע ואמר לו: "יוסי, אלו תפילין. יש לי תפילין על הראש. אתה רואה? ככה נראות תפילין. זו מצוה שהאייבערשטער נתן לנו".

רק אז נרגע הילד.

מי שעמד מן הצד ודאי תהה: ילד בן חמש שאינו יודע מה הן תפילין? באיזה בית הוא גדל?

ואז, אחרי הברית, ניגש אל בעל השמחה יהודי מבוגר ואמר לו: "אשריך! עכשיו ראיתי שאתה מקפיד להתפלל כל יום במנין בבית הכנסת, ואף פעם לא מניח תפילין בבית. בגלל זה הילד שלך מעולם לא ראה אותך מניח תפילין, ואינו יודע מה זה. כך צריך להיות".

הדברים מזכירים את המעשה הידוע באב שבא לאחד מגדולי ישראל, מלא נחת, וסיפר שלבנו הקטן יש נשמה גבוהה: כל הזמן, בכל משחק, הוא מניח תפילין. שם קוביה על הראש וקוביה על היד, ומכריז שהוא מניח תפילין.

אמר לו אותו גדול: "תתחיל להקפיד להתפלל במנין, ותראה שהבן שלך יפסיק לחקות אותך".

לפעמים מה שנראה כמו נשמה גבוהה הוא פשוט ילד עם עיניים פקוחות.

נהג בלי כובע?

את הסיפור השלישי סיפר לי אחד מבני משפחתי. בא אליו יהודי וסיפר שבנו, ילד בן חמש או שש, ביקש ממנו את הכובע.

"למה אתה צריך את הכובע שלי?"

"כי אני משחק".

"במה אתה משחק?"

"אני נהג. נהג של טנדר".

ובאמת, הילד ישב על כיסא קטן, ביד הגה של משחק, ומאחוריו סידר כמה כיסאות. הנה הטנדר, והנה הנהג.

"לבריאות", אמר האבא. "אתה רוצה להיות נהג, תהיה נהג. אבל מה הקשר לכובע?"

"נהגים צריכים לחבוש כובע".

"מה פתאום?"

"בודאי! הנהג של ההסעה של החדר שלי תמיד נוסע עם כובע".

התברר שנהג ההסעה הוא יהודי חסידי, שמקפיד גם בעבודה, גם מאחורי ההגה, על חליפה וכובע. אף אחד לא הסביר לילד שנהג צריך כובע. הוא פשוט נסע איתו, יום אחרי יום, וראה. והדוגמה הזו חדרה כל כך עמוק, שלא עלה על דעתו שאפשר לנהוג בטנדר בלי כובע.

ושימו לב: לא מדובר כאן באבא. מדובר בנהג. ילדים קולטים את כל המבוגרים שסביבם, ומה שחשוב למבוגרים הופך חשוב גם להם.

מי מר לנער למהר?

ועכשיו נחזור לאברהם אבינו ולנער.

אם קוראים את הפסוקים לאט, רואים תמונה מופלאה. "וירץ לקראתם מפתח האהל". "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי". "ואל הבקר רץ אברהם". זקן בן 99, ביום השלישי למילה, בחום היום, רץ וממהר, ממהר ורץ.

ואז: "ויתן אל הנער וימהר לעשות אתו".

אותה מילה בדיוק. אברהם "מיהר", והנער "מיהר". אף אחד לא אמר לנער למהר. הוא ראה את אברהם ממהר.

אולי זה פשר "לחנכו במצות". אילו רצה אברהם רק ללמד את ישמעאל איך מכינים סעודה לאורחים, היה מוסר לו את המלאכה מההתחלה. אבל הוא רצה יותר מזה. הוא רצה שהנער יראה זקן בן 99, כואב ממילתו, רץ אל הבקר בצהרי יום לוהט. את הזריזות הזאת אי אפשר ללמד במילים, רק להראות.

ואם היה מישהו שרשאי לומר "אני עייף, אני כואב, היום זה פשוט לא מתאים", זה היה אברהם אבינו באותו יום. הקב"ה בעצמו הוציא חמה מנרתיקה כדי שלא יטריחוהו אורחים. ודווקא ביום ההוא, רץ.

אף אחד מאתנו, ואני בראשם, אינו אברהם אבינו. אבל הנער שבבית שלנו ממהר בדיוק כמו שהוא רואה אותנו ממהרים.

20 דקות לשני הצשירה

אז מה אמרתי לאותו ידיד? אמרתי לו שאין לי פתרון קסם, ושאני גם לא מבקש ממנו להפוך את סדרי עולמו. הוא כבר לא בחור, וגם ביום שישי הבא יחכו לו צ'ולנט, קניות וילדים קטנים. אבל אפשר לחפש דרך להקדיש בכל זאת חצי שעה. אפשר לומר בבית, בקול, שהילדים ישמעו: "אני משתדל לגמור את זה מהר מהר, כדי שאספיק להגיע לבית הכנסת לפחות 20 דקות לפני הצפירה". לא ארבע שעות כמו פעם. 20 דקות. ובתפילה, כשהעיניים נעצמות, להתאמץ ולעמוד.

אין מה לעשות. אם רוצים שהילדים יקבלו את המסר, הם צריכים לראות אותו.

ומי יודע, אולי בעוד כמה שנים ישב אחד הקטנים שלו, אלה שהיום צריך להפריד ביניהם כשהם רבים, בבית הכנסת ביום שישי בצהריים, ופשוט לא יעלה על דעתו שאפשר להיכנס לשבת אחרת. כמו שלא עלה על דעתו של ילד אחד בן חמש שאפשר לנהוג בטנדר בלי כובע.