"די אלטע שיעור שטובע"
בתוך תשובה ארוכה בעניני צדקה (שו"ת חת"ס יו"ד סי' רל"ד) שכתב מרן החתם סופר אל הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות זצ"ל מבראד, מזכיר את הניסים שנעשו בבית המקדש עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, ומעולם לא אמר אדם צר לי המקום בירושלים (אבות פ"ה משנה ה), ומוסיף בזה"ל: "וה' יודע כי עיני ראו בחוץ לארץ דבר זה, ולא אוכל לפרש מפני פריצי עמנו". מה ראה מרן, והיכן ראה?
במאמרינו הקודם הרחבנו הדיבור על הבית הגדול והקדוש שהיה עומד ברחוב שלאסגרונד (וכיום זאמאטשקא) מספר שבעים ושש, על דירת מרן החתם סופר זצ"ל ששכן בתוכו, ועל שלשה קומותיו וחצרותיו בתהלה. כעת ארדה נא ואראה, נמשיך כאן בס"ד לתאר קומת הקרקע שבו שכן בית מדרשו של מרן, 'השיעור שטוב' המפורסם.
אדמת קודש הוא
ביום השלשים להסתלקות מרן החתם סופר, עמד בנו ממלא מקומו הגאון הכתב סופר זצ"ל, באותו חדר, לפני תלמידי הישיבה, ובתוך דבריו שיבח ורומם מעלת המקום הקדוש אשר עומד עליו, ואלו דבריו הנלהבים (נדפס בהקדמת שו"ת כתב סופר, ובדרשות כת"ס):
אהוביי ידידיי! מה נורא המקום הזה אשר אני עומד עליו עתה, אשר עמד עליו קדוש עליון חסידא ופרישא אבינו רבינו הקדוש ולמד עם ישיבתו הרמה מדי יום ביומו שיעורים כסדרן בקדושה וטהרה בלב בוער לכבוד שמו הגדול.
ומה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלקים, דאין לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד, ובאיזה מקום ימצא מקום תורה אשר התאספו והתאחדו בכל יום למאות תלמידים לשמוע הלכה זקוקין דנורא יוצאים מפום ממלל רברבן רוענו אבינו זצ"ל הכ"מ.
ובית זה בית אלקים שהוא ד' אמות של הקב"ה, וזה שער השמים, כי פה מקום מוקטר מוגש לשמו של שומע תפלת כל פה, אשר פה התפלל רבינו הקדוש בכל יום וכל עצמותיו תאמרנה ה' בכריעה ובהשתחויה בדמעות שליש, ונאספו אליו כל העדרים עדרי צאן מרעיתו. איה מקום איה בהכ"נ אשר התפלה בכוונה מצויה כמו כאן, וזה שער השמים אשר נתקבצו כל התפלות ועולים השמימה, והבית הזה אשר אנו עומדים בתוכה מקום קדוש ומקודש בקדושה משולשת.
וגם כל העדה כולם קדושים כולם אהובים כולם ברורים כולם תלמידים וגידולים מאבי רשבה"ג זצ"ל הכ"מ, ואני עומד פה במקום קדוש ולפני עדה קדושה ואיך אשא פנים אני צעיר לימים לעמוד במקום זקן ויושב בישיבה הרמה והנשאה אשר ביניהם לומדים מופלגים וששמשו ולמדו מאאמ"ו מאוה"ג זצ"ל הכ"מ יותר ממני, ואני צעיר מהם בימים ובבינה, וגם בחורים מופלגים ראוים להורות הוראה בישראל, ואיך אעמוד היום לפניהם לומר שיעור והלו"ת ואיך ישמעו הם דברי ויטו אזן לי קטן ערך ושפל ברך.
ממעמקים קראתיך
בקומת הקרקע של בנין זה, התקיים בית המדרש לתורה ותפילה, שבו קבע מרן זצ"ל את מקום תפלתו בכל ימות השבוע ולרבות ביום שב"ק. ובמקום זה השמיע שיעוריו לפני תלמידיו שוחרי תורתו. וכמוזכר במאמרינו הקודם היה בעליה שבבנין זה בית הכנסת לתפילה שהיה נקרא "קהל בית המדרש" שפעל בקומה השלישית (ליד דירת מרן).
הג"ר עקיבא יוסף שלעזינגער זצ"ל למד מזה שנקבע בית הכנסת לתפלה בקומה העליונה, כדי שיהיה בגובהה של עיר, מה שאין כן ביהמ"ד ללימוד תורה נקבע בקומה התחתונה, שכן בביהמ"ד אין נוהג דין זה. וז"ל בשו"ת רבי עקיבא יוסף שלעזינגער חאו"ח סי' קה:
אם בהמ"ד גם צריך להיות גבוה מכל בתי העיר, באו"ח סימן ק"נ ס"ב איתא דאין בונים בהכנ"ס אלא גובהה של עיר ע"כ משמע דוקא בהכנ"ס כדי לרומם בית אלוקים, אבל בהמ"ד אשר גם אוכלים ושותים וישנים כנהוג, אפשר לומר שאינו בכלל זה, וכן עמא דבר שעושים בהמ"ד בסתר, וכן הוא בבהמ"ד של מרן החת"ס (שיעור שטוב) משא"כ בבהכנ"ס.
תולדות הבית
בית מדרש זה נוסד כבר בשנת תע"ז בימי השר השתדלן ר' שמעון ב"ר מיכל ז"ל כמאה שנה קודם בואו של מרן, ולפי צוואתו היה מוקדש ומיוחד עבור רבנים ועשרה לומדי תורה שיקבעו בו לימודם בכל יום. וכנראה שכל הרבנים שקדמו לו למרן זצ"ל היו מלמדים שם לפני תלמידים מקשיבים, ובתוכם מרנן הגאונים מהר"ם ברבי זצ"ל, ורבי משולם איגרא זצ"ל, (שני קדושים אלו נזכרים בפי העם במפורש שלמדו בביהמ"ד זו, אבל לפי משמעות הצוואה כבר למדו שם שלשה רבנים עוד בחייו של ר' שמעון מיכל, ובעזה"י נייחד עליו מאמר לעצמו).
במאמרים הבאים נזכיר עוד מן המנהגים שנהגו בבית מדרשו שהיו על פי פסקיו ודעתו של מרן זצ"ל, אמנם היו כמה מנהגים שכבר נקבעו בימי רבי משולם או מלפניו, ולא נתן מרן החתם סופר לשנותם, ואף מנהגים שהיו נגד רצונו לא נתן לשנות.
עבודת הקודש במסירת השיעור
כניסת מרן זצ"ל למסור השיעור היתה מן הפתח שבעזרת נשים, כדברי הגאון בעל לקוחב"ח: "אחר סעודת הבקר ערך לו השיעור שרצה לסדר לפני התלמידים. והיה מאריך בעריכה זאת עד ב' שעות קודם חצות. ואחר זה בא לבית המדרש דרך עזרת נשים, ולמד מספר 'חובת הלבבות', מתחלת הספר" וכו'.
בית אלקים נהלך ברגש – בדרכו למסירת השיעור לפני תלמידיו אחזתו אימה ופחד מפני נותן התורה, כמו שכתב הג"מ שלמה אלכסנדרי סופר ברשימותיו:
אמר החת"ס לאאמו"ר מאוה"ג מהור"ש זצ"ל בזה"ל: "אימת דצבורא לא דבר קטן הוא הן ידעת אהבת התלמידים אלי כבן את אביו ויותר מזה, ובכל זאת בכל פעם כשאני הכן לכנוס אליהם על מפתן הבית אחזני השלשול מחמת הפחד ואני חוזר לאחורי".
וכן מובא בספר בית הילל (תולדות הגה"ק רבי הילל מקאלאמיי) שאמר מרן רבינו החתם סופר לגאון אחד כי בעת הולך לבית מדרשו ללמוד עם תלמידיו דומה בעיניו כהולך לגוב האריות.
וכה כתב הגה"ק רבי שמעון סופר זצ"ל אב"ד קראקא במכתב אחד: "אי אפשר להעריך העבודה הגדולה מאביו רבינו ז"ל בלימוד השיעור עם תלמידיו, בקדושה ובטהרה ובלב בוער בכל כחו לכבוד שמו הגדול ית"ש, וכשבא לביתו אחר הלימוד עם התלמידים הוצרך להחליף בכל יום חלוקו, ופעם אחת כשכבשו החלוק יצאו מים רבים מרוב הזיעה בלימוד". (קרית סופרים, הקדמה לדרשות חת"ס)
מצנפת לכבודה של תורה
מנהג היה בבית מדרשו שלרגל השיעור לבשו בגדי כבוד הרב והתלמידים, ועל התלמידים היה מוטל לחבוש כובע צילינדער על ראשם, שזה היה אז לבוש היראים.
זה לשון הג"מ יצחק אייזיק הלוי יונגרייז ז"ל בקובץ מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם (עמוד תק"ח):
הרב היה נוהג לחבוש "קאלפיק" בשעת הרצאת השיעור, דבר זה היה מורשה בידי ראשי ישיבות פרעשבורג מהגאון החת"ס ז"ל מייסד הישיבה. בימי החתם סופר והכתב סופר נהגו גם התלמידים ללבוש חגיגית לשיעור. כל התלמידים חבשו צילינדרים לאות חגיגיות ויראת הכבוד. עפ"י רוב הביאו אתם הבחורים צילינדער מתקפל שחבשוהו רק בזמן הרצאת השיעור. משום מה בוטל מנהג זה ולא הקפידו עליו יותר.
מנהג לבישת הצילינדערס הוזכר בתולדות קול אריה (בהוספות הגה"צ אב"ד סערדאהעלי שליט"א):
מפי אאמו"ר הגה"ח [אב"ד סאמבאטהעלי] שליט"א שמעתי שבעת בוא הקול אריה לפ"ב לישיבת החת"ס ז"ל, והי' שם תקנה קבועה שבחור בלי כובע צילינדע"ר לא יכנס לביהמד"ר (שזה הי' אז לבוש היראים), והקול אריה שכל רכושו אז הי' רק ג' גרייצי"ר קנה בעד אגורה אחת פלוימען למען יהי' לו במה להחיות את נפשו, ובעד הנשאר קנה לו איזה צילינדע"ר ישן אצל סוחר דברים ישנים (כי כמובן על צילינדער נאה וחדש לא היו מעותיו מספיקים), אך דא עקא שהכובע הנ"ל הי' איזה מדות יותר גדול ממדת ראשו, וע"כ הי' מוכרח להחזיקו תמיד בידו אחת כדי שלא יפול לו על פניו.
ויהי בשיעור הראשון שהי' הקו"א אצל החת"ס והי' פלפול גדול בין התלמידים, וגם הקו"א לקח חבל בו, ובאמצע התעמקותו בהפלפול שכח מהכובע שבראשו ונטה ידו ממנו כדרך המפלפלים, ונפל לו הכובע הגדול הנ"ל וכיסה את כל פניו באמצע דיבורו ונעשה שחוק גדול בביהמד"ר. ואחר השיעור נתן החת"ס ז"ל בעצמו לו מעות על קניית כובע חדש לפי מדתו — מזה יש לראות גודל התעמקותו בלימוד עוד מקטנותו של"ה רק בן י"ג שנים.
אישור נוסף מצינו למנהג זה שהכובעים היו מונחים משך היום בחדר הסמוכה לשיעור שטוב, כמו שמתואר בזכרונות ממרת מרגלית מאנדל ע"ה מפרעשבורג (התגוררה בילדותה בימי הכתב סופר באותו חצר, והתפרסמו בשעתם בשנת תרפ"ח):
"בערב ראש השנה חגגה אחת מזקנות בנות פרעשבורג שעודן בחיים, מרת מארי מאנדל תחי', הרחק מעיר מולדתה, בעיר המרפא טעפליץ־שענוי – שם היא יושבת בבית בתה הצעירה הנשואה שם – את מלאת לה שמונים שנה, בבריאות הגוף ובצלילות הדעת במלואם.
"...זוכרת היא חדר קטן סמוך לדירת הוריה, שבו היו הבחורים מניחים במשך היום, על גבי איצטבא מיוחדת, את מגבעות הצילינדער שלהם, שלפי מנהג מיוחד שנהג אז לא היו חובשים אותן אלא בשעת שיעוריו של הרב.
זמני השיעורים ותפילות מרן ביני עמודי דגירסא
כל תפילותיו ברוב ימות השנה קבע מרן בבית המדרש זו, חוץ מליל יו"ט וימים הנוראים, וכן הוא בחוט המשולש עמוד קנח (ומקורם מרשימות בעל ליקוטי חבר בן חיים):
"תפלותיו היו בין עמודי היכי דגרס עם תלמידיו ושאר חכמי התורה אשר קבעו מקום לתפלתם שמה, מלבד בלילי יו"ט התפלל בביהכ"נ הגדולה, ואם היה קשה עליו לשמוע כנגן המנגן החזן עם משוררים, בכל זאת לכבוד הקהלה עשה זאת, ובכגון זה אומר 'הסובל ומעלים עין משוררים'. וכן בכל ש"ק ויו"ט אחר שכבר התפלל שחרית ומוסף בבית מדרשו הלך לביהכ"נ קודם קריאת התורה ושהה שמה עד גמרם תפלת מוסף. בלילי יו"ט אחר התפלה הביאו האבות את הבנים אליו לברכם, ואח"כ פירש איזה מקרא קודש מענין.
מיום א' דסליחות עד אחר יוהכ"פ התפלל בביהכ"נ הגדולה והאריך הרבה שם אחר התפלה, ואמרו שסיים אז ששה סדרי משנה עם פי' עץ החיים למהר"י חגיז זצ"ל, וחזר על כולי תלמודא בש"ס בבלי ירושלמי ספרא ספרי ותוספתא בדרך קצרה בעיון נמר"ץ.
ואמנם מסירת השיעורים לא היו בכל ימות השנה בשיעור שטוב, כי בימות הקיץ היה מתקיים בבית הכנסת הגדולה, כמו שרשם למשמרת הגאון הנ"ל בעל לקוטי חב"ח:
"לימוד השיעור היה בחורף בבית המדרש, והיה הערפל הרבה פעמים מרובה כל כך, עד אשר לא יוכלו הנרות לדלוק מחמת גסות ועובי האויר. ובקיץ למד השיעור בבית הכנסת אצל ארון הקודש. ואחר לימוד השיעור עלה לביתו. ואם למד בבית הכנסת, הוליכוהו שני ישראלים המיוחדים לכך, על כסא סגור, שקורין 'זענפט', הן לבית הכנסת הן לביתו. וכן עשו לו גם אם הלך להתפלל בבית הכנסת, וכן אם היה לו ברית מילה בבית הכנסת אחרת זולת בית המדרש".
כנראה לא התקיימו השיעורים בימות הקיץ בחדר זה, מחמת האויר הדחוס בקומת קרקע והחום השורר, בהיות שהמקום היה סגור ומסוגר מכל הצדדים, שהיה כמעט בלא חלונות.
מספר הבחורים שנכנסו אל החדר
מקום קדוש זה שנועד מתחילה לשמש עבור עשרה לומדים, נתוספו בו ספסלים ונתרבו בו עשרות תלמידים שבאו לשאוב ממעיינות החכמה בימי מהר"ם ברבי ובימי רבי משולם איגרא, וביותר בימי מרן החתם סופר שנהרו אליו מאות תלמידים מכל קצוי המדינה, ומקום זה הכילה את כל התלמידים.
בספר זכרון (עמוד נ) כותב מרן (בשנת תקס"ט) שלומד לפני ק"נ תלמידים: "אשר מלפנים היה פה קבוץ ישיבה גדולה וחשובה לפעמים קרוב למאה וחמישים תלמידים".
ואילו כעבור י"ב שנה בשנת תקפ"א במכתבו להגאון ר' וואלף האמבורג זצ"ל מפיורדא כותב: "והנה כל מגמת חפצי מעודי ללמוד עם אחרים המעט אשר חנני השי"ת, אשר עד כה ברכני ה' אשר אלי יאספו כל חרד לדבר ה' כשתילי זיתים סביב לשולחני כמו ר"נ תלמידים השומעים ממני שיעורין תמידין כסדרן", עכלה"ק.
ובעת פטירתו של מרן לחיי עולם, כבר היו נמנים יותר משלש מאות תלמידים. וכן ציין הגרי"נ שטערן (בהקדמת ספר זכרון) למש"כ הגר"ש סופר מקראקא (נדפס באבני בית היוצר דף נב:) שהיו כשלש מאות בחורי מופלגי תורה. וכן חקוק על אבן מצבת מרן זצ"ל: "וכבוד גדול נעשה לו במותו... מלבד אלה שלש מאות בחורי חמד אשר הקשיבו לקול תורתו יום יום, וחמישים מהם נשאו ספרי חידושי תורתו אשר הניח בעודם בכתובים". (ויפה העיר ידידינו הג"ר מנחם מאיר יאקאבאוויטש שליט"א שמספר התלמידים באותה שעה היתה יתירה על כך, כי שלש מאות התלמידים הם רק אלה שנכחו בעת ההלויה, ובנוסף לזה היו תלמידים רבים בכל רחבי המדינה ששהו בביתם בחג הסוכות ולא הספיקו לחזור ביום אחד לפרעשבורג, והעירני למש"כ בהקדמת כתב סופר עה"ת כי פעמים למדו שם ד' מאות בחורים).
תיאור הבית וחישוב מידותיו
עדות נוספת על גודל הצפיפות מצינו מעד ראיה אחד מתלמידי הכתב סופר (הרב שטארק מפראג) שרשם בזכרונותיו:
"זה יותר מחמישים שנה ששמעתי דבר זה ב"שיעור-שטוב" הישנה של פרעשבורג - החדשה נבנתה רק אחר כך, זמן רב לאחר שכבר עזבתי את פרעסבורג.
הישיבה עמדה אז, בין שנת תר"כ לשנת תרכ"ה, על רום פסגת פריחתה, תחת הנהגת הגאון בעל כתב סופר זצ"ל. היא מנתה בימים ההם יותר מארבע מאות לומדים, ורבים מהם קנו להם אחר כך שם כגאונים גדולים בתלמוד.
השיעור-שטוב לא היתה באמת כי אם חדר אחד גדול ומלא אבק (א גרויסע און שטויביגע שטוב), בקומה התחתונה (פארטער) של הבית אשר בו ישב הרב זצ"ל. השומעים עמדו בשעת השיעור צפופים ודחוקים זה בזה, והקטנים אף על כרכובי החלונות (פענסטער-געזימסען), וכנפי החלונות היו מוצאות מציריהן אף בימות החורף. פעם אחת, בעת כזאת, בא לשם השולחני של חצר המלכות (האף-וועקסלער) מוויען, הידוע באותם הימים, ר' יצחק דייטש, ראש הארטאדאקסען שבוויען ומנהיג צבא המלחמה של היראים באונגארן. הרב זצ"ל קידם את פניו בדברי ברכה, ובהם הצביע על מצב השיעור-שטוב ועל דלותם ומחסורם של הבחורים תלמידי הישיבה. בתשובתו הזכיר האדון דייטש להבחורים את המאמר הידוע כך היא דרכה של תורה שבפרקי אבות, ואת אנשי הצבא במלחמה, שאף הם צריכים לסבול הכל.
והנה לפי תמונות הבית ולפי שרטוטי השטח שבידינו ניתן לחשב מידות הבית לאורכן ולרוחבן.
גבולות כותלי הבניין של האגף האחורי מבחוץ (שבו שכנה השיעור-שטוב) הם כ־37 רגל, שהם כ־11.28 מטר, בכותל המזרחי, על כ־30 רגל, שהם כ־9.14 מטר, בכותל הדרומי. השטח הכולל הוא אפוא כ־1,110 רגל רבוע, שהם כ־103 מטר רבוע.
אמנם יש להפחית את עובי הקירות. אם נניח, שעוביים היה כ־1.5–2 רגל, יישארו בתוך הכותלים כ־860–920 רגל רבוע, שהם כ־80–85 מטר רבוע. ויש להביא בחשבון גם את העמודים, ארון הקודש, השולחן והספסלים. לפי אומדן זה, השטח הפנוי למעשה היה כ־700–800 רגל רבוע, שהם כ־65–74 מטר רבוע. (וטרם ידענו אם היו עוד חדרים בחלק מלבד עזרת נשים).
לפי חישוב מרווח, מקום כזה עשוי היה להספיק לכ־75–95 יושבים. בעמידה רגילה היה מקום לכ־120–160 איש; ובצפיפות רבה ביותר אפשר היה לדחוק לתוכו יותר.
אך לפי הנמסר שהתקבצו בו כשלוש מאות איש ויותר, הרי שהיתה הצפיפות שלא כדרך הטבע.
כוונת מרן זצ"ל בדבריו "עיני ראו בחוץ לארץ דבר זה"
ואלו דברי קדשו של מרן בשו"ת יו"ד (סימן רל"ד ד"ה ובמ"ש לעיל):
"ואמרו כי עדיין נשאר מהנסים שהיו בירושלים שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום (אבות פ"ה מ"ה), כי בבית הכנסת שבירושלים הם צריכים לאנשי המקום כל השנה ומתמלאת פה על פה בעת התקבץ שם בחג השבועות החוגגים יותר מג' מאות איש, כולם הם נכנסים שם ויושבים רווחים, כי עדיין היא בקדושתה וזה סימן גאולה שלישית עכ"ל, וסיים: וה' יודע כי עיני ראו בחוץ לארץ דבר זה, ולא אוכל לפרש מפני פריצי עמינו".
המסורה הרווחת המקובל בפי העולם הוא, שכוונת מרן היא על המופת שהתרחש בהשיעור שטוב שלו בפרעשבורג.
כן הביא הגה"צ משאמלוי בהקדמת שו"ת לחם שלמה חלק יו"ד (ערך לחם אות ז') אחר שהעתיק דברי מרן: ומפורסם שהיה זה בפרעשבורג בבית המדרש דבחורים שלו עכ"ל.
וכן כותב הג"ר שלמה סופר זצ"ל אב"ד בערעגסאז בהקדמת 'אהל לאה' לכתב סופר על התורה (עמ' 30): "והבהמ"ד היה קטן הרבה לפי ערך הבחורים, ובאמת הוא קשה ההבנה איך היה באפשר שיכיל לכל הבחורים שהיו לפעמים ד' מאות, ועל זה רמז בלא ספק זקנינו מאוה"ג זצ"ל בתשובותיו ביו"ד סי' רל"ד שבעיניו ראה הנס של עומדים צפופים, ושמעתי שעל בית מדרשו זה היה כונתו, וביותר החידוש בימי אבינו הכת"ס שהיתה הישיבה גדולה יותר מבשנים קדמוניות".
אמנם הרבני ר' אברהם שישא ז"ל מסר המסורה שהיה מקובל אצלו: "שמעתי בצעירותי והיה ידוע במשפחה, שנס זה התרחש בעת אשר ביקר הגאון רבי עקיבא איגר בפרעשבורג ובא לבקר את החתם סופר היה ביתו מלא על כל גדותיו מבקרים, ולזה רמז מרן החתם סופר בתשובה הנ"ל" (אוצרות הסופר קובץ יד; סופרי המלך עמוד ריג).
ויש לציין מה שסיפר הרה"ח ר' משה אריה גליק ז"ל שפעם אחת הזכיר כ"ק מרן רבינו יואל מסאטמאר זצ"ל תחת אחד השיחים אודות דברי מרן, אף שמקובל שהתקיים דבר זה בבית מדרשו, אבל לדעתו מסתבר שהיתה כוונת החתם סופר שראה כן אצל רבו הקדוש רבי נתן אדלער זצ"ל, שגם בבית מדרשו היתה בחינה זו של עומדים צפופים ומשתחוים רווחים (הובא בספר באילנא דחיי ח"ב).
בספר שמן ראש (מאת הגה"צ אב"ד וויען שליט"א, חי"א, במדבר עמוד כג) הביא שיחה זו ששמע מפי הרה"ח הנ"ל, שמרן מסאטמאר זצ"ל הוסיף נימוקו שהוא חושב שהחתם סופר לא היה כותב זאת על עצמו.
ופלא הוא, שהגאון רבי אהרן קאטלער זצ"ל גם הוא הבין כך בדברי מרן בפשיטות, שכוונת מרן החת"ס אודות בית מדרשו של רבו הגה"ק רבי נתן אדלער זצ"ל. בתוך שיחות מוסר הזכיר המופת (ממשנת רבי אהרן – מאמרים ושיחות מוסר ח"ג, עמוד נב) בזה"ל: "וכן בבית המדרש של האר"י הקדוש ובבית מדרשו של הרה"ק ר' נתן אדלער זצוק"ל שהיה בו מופת של עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, כמו שכתב ומעיד על כך החתם סופר זצוק"ל, הרי שיש השראה ע"י תורה ובמקום שלומדים תורה".
בחייו ובמותו לא נפרדו - שייכות נשמתו לאחר הפטירה
גם אחר עלותו השמימה לא נפרד מרן זצ"ל מן הבית, כמו שמובא בספרים שייכות נשמת הצדיק למקום עבודתו ומקום לימודו בעולם גם לאחר הפטירה, כמסופר בחוט המשולש (עמוד קסז) אחר הביא מנהג מרן הח"ס:
"בליל ה' בחצות הלילה בא לבית מדרשו לעשות תיקון חצות עם תלמידיו, והיה אז מקונן הרבה על בית המקדש. וכתב בספר שירת משה שהדפיס הגאון הצדיק מו"ה יודא גרינוואלד זצ"ל בעל שו"ת זכרון יהודה, שאחר פטירת מרנא זי"ע כשנכנס תלמידו המשמש 'התלמיד חכם המובהק צדיק וישר מו"ה יוחנן גלאזער ז"ל' בליל ה' לתיקון חצות ברבים, ראה את רבו זצ"ל יושב על מקומו לתיקון חצות כמו בחייו, וחרדה גדולה נופלת עליו".
ונציין עוד מש"כ באלף כתב (תרע"ג): "אספרה, כמו זה עשרה שנים הגידה לי בדמעות שליש האשה הכבודה הצדקת המפורסמת מרת שמחה לעהמאן ז"ל, ברתא דמרנא רשכבה"ג החת"ס זי"ע, זה כמה לילות רצופות ששואל אותה מרנא זלה"ה בחלום הלילה מה זה ועל מה זה אין עושי' תקון חצות ברבים בקהלתו ובישיבתו שבק"ק פרעשבורג. ואז הי' כבוד אדמו"ר רבינו הגדול [שבט סופר] זלה"ה תש כח וחלוש, והגדתי וספרתי הדבר לפניו, וגנוחי גנח וילולי יליל. ואם כי יש איזה חברה קטנה שיסדו יראי ד' מבחירי חמד, אבל כמעט בי עשרה הם, וראוי לעשות תיקון ומשמרת בזה".
מן המצר קראתי
כ"ו שנה אחר פטירת מרן החתם סופר עברה מעון הישיבה אל הבנין הסמוכה (שלאסגרונד 74), וכן דרש אז רבינו הכתב סופר (דרשות כתב סופר, ר"ח שבט תרכ"ו), והזכיר גודל הלחץ זו הדחק שסבלו בעת הלימוד:
"עד כה למדנו תורה ברבים רבות בשנים והעמדנו תלמידים רבים במקום צער ודוחק, והיינו מעונים אני ותלמידי עומדים צפופים דחוקים ונדחקים זע"ז, וקיימנו בעצמנו כמעט אדם כי ימות באהל שאמרו ז"ל ברכות מ"ג ע"ב שצריך להמית עצמו עליה אודך כי עניתני, טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקך ותהי לי לישועה ברוך הנותן ליעף כח שעזרני עד כה, זכות תלמוד תורה דרבים עמד לנו לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה, מקום שלמדנו בו מ"מ מאסו הבונים מלדור בו מכמה וכמה חסרונות אבל אין בית המדרש העיקר אלא המעשה כי היתה לראש פינה ממנו יתד ממנו פינה יצאו משם אלפים אלפים תלמידים הגונים ת"ח יושבי על מדין להורות לעם ה' מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו.
משה זכה וזיכה את הרבים, משה עבד ה' ספרא רבא דישראל כ"ק אבא מאוה"ג זצ"ל זכה וזיכה הרבים פה קהלתינו, העמיד תלמידים לאלפים אלופים מסובלים בתורה ומצות, זכות הרבים תלוי בו והיא שעמדה לנו לזכות רבים זה כ"ז שנה, ז"ך וישר פעלינו, מאת ה' היתה זאת אין זאת אלא תורה הייתי כבן כ"ד שנה כאשר הביאני ה' עד הלום ללמוד וללמד עם ישיבה גדולה לאלקים, אשר הניח אבא הקדוש זצ"ל אחריו ברכה לפני, וזכות אבותינו שמתי לי למטרה ללחום מלחמת ה' שערה בשער המצוין בהלכה ואדברה בעדותיך נגד מלכים מלכי רבנן ולא אבוש ונתקיים בי אל ישוב דך נכלם, מאת ה' היתה זאת נראה לכל עין רואה כי סייעתא דשמיא היא היא נפלאת בעינינו להשקות צאן קדשים אשר שתו מבארו של משה, וגם לא הי' לפי כחי ומזגי ללמוד וללמד במקום דחוק, בזיעת אפינו אכלנו והאכלנו לחמה של תורה בעזרת אלקי אבותינו.
זה היום עשה ה' עתה הרחיב ה' לנו שיש לנו בית המדרש גדול מפואר ומהודר עומדים רווחים כל איש על מקומו יבוא בשלום וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך ע"י הבונים אשר בנו לנו בהמ"ד בנין מפואר עי"ז ורב שלום בניך ללומדי תורה שלא ידחקו זה את זה וכו'.
כוונת מרן זצ"ל בדבריו "ולא אוכל לפרש מפני פריצי עמנו"
בהתבוננות זמן מועד כתיבת התשובה שערך מרן אל הגרא"ז מרגליות, כפי שנדפס בסוף התשובה "פ"ב יום ב' לירחא תליתאי קפ"ז לפ"ק", אפשר לשער הסיבה שמרן זצ"ל העלים הדבר על גבי הכתב.
כמה שבועות לפני זה, ביום כ"ה ניסן תקפ"ז, הוכרח מרן להשיב מענה חכם על עשרה שאלות, ולהצטדק לפני השלטונות אודות מהלכי הישיבה, (נכתב בלשון אשכנז ותורגם ע"י הר"ר יקותיאל יהודה גרינוואלד, ונדפס בלקוטי שו"ת חת"ס, חלק המכתבים סימן ס'), וז"ל:
"מי הוא המקבל את התלמידים בישיבה גם האם צריכים לעמוד לפני בחינה ומה הנה הידיעות שצריכים לידע אז? - [תשובה:] הרב מקבל את התלמידים, ובאשר ידבר עמם זמן קט, מיד יוכח הרב מה למד מהלימודים שבאות ב, ולפי שהתלמיד אינו משלם בעד לימודיו, וגם לנו אין התלמיד עולה בהוצאות, כי הלא כאמור נמצאים בעה"ב הנותנים בעין יפה לכל מי שהוא הרוצה ללמוד, גם מספר התלמידים לא רב הוא, ע"כ לא מצאנו לנחוץ לבדקם בשבע חקירות ובדיקות".
נראה מדבריו שהוא מפני המסירות והעלילות שסבל מרן זצ"ל מן המחבלים בכרמים, המשכילים בזמנו, שקיום הישיבה והתלמידים היו להם לצנינים ומסרו לשלטונות על הדוחק והלחץ המתקיים, על כן העלים הנס "מפני פריצי עמנו", וכבוד אלקים הסתר דבר.
קדשה לשעתו וקדשה לעתיד
כאמור התקיימה הברכה של מועט מחזיק את המרובה אף אחר פטירת מרן, גם בימי בנו מרן הכתב סופר. ולך נא ראה עוד בספר שאול בחיר ה' (עמוד יג) מסופר שברכה זו התקיימה גם בבית מדרשו בעיר מאטערסדארף, שנים לאחר פטירת מרן זצ"ל אצל נכדו בעל חתן סופר:
"רבנו הג"ר שאול בראך זצ"ל אמר לנו פעם כבר בקאשוי שבית מדרשו של רבו החתן סופר הי' בבחינת מיעוט מחזיק את המרובה כעין שהי' בביהמ"ק.
"בשנת תרצ"ב הי' רבנו במקום הבראה במדינת איטליה, בחזירתו הביתה נסע דרך מטרסדארף והגיע שמה בר"ח מנחם אב יום ההילולא של רבו החתן סופר זי"ע והשתטח שם על ציונו במטרסדארף, הי' אז האב"ד הגאון הגדול מוה"ר שמואל ארנפעלד שליט"א כעת הגאון ממטרסדארף בארה"ב. הוא כיהן שם כרב וראש ישיבה במקום זקנו הקדוש החתן סופר זצ"ל.
"רבנו ביקר אצל הרב אב"ד והתפלל בבית מדרשו עם ישיבתו. "עמדתי והתפללתי במקום שהתפללתי לפני חמישים שנה כשלמדתי שם" סיפר רבנו. "אל תחשבו שהמקום לא הי' מהחשובים, כי כבר אז בצעירותי עמדתי כל ארבעת השנים מאחורי רבי, כן נהגתי בעצם תמיד בהמצאי במחיצות רבותי הצדיקים, כי כל חפצי הי' לראות הכל כל תנועה ולשמוע כל דיבור של רבותי אחרי התפלה בבית המדרש שאלתי את הרב ממטרסדארף הראש ישיבה כמה בחורים לומדים אצלו בישיבה, הוא ענה לי שמספרם ארבעים וחמש, בית המדרש הי' אז מלא ממספר בחורים זה עם עוד אולי חמשה אנשים שהיינו שם, שאלתי שוב את הרב אב"ד האם בית המדרש הזה נבנה מחדש או אולי הוקטן מכמות שהיה בזמן שלמדתי בו, הרב השיב שבית מדרש זה לא נשתנה במאומה במבנינו וגדלו והנו היום במתכונתו כפי שהי' בזמן שזקנו הקדוש למד והתפלל בה.
"לא יכלתי כמעט להאמין ואיני מסוגל בכלל גם עתה להבין איך במקום הצר הזה שארבעים וחמש עד חמישים אנשים ממלאים אותו, עד שאם היו מכניסים בו כעת מאה אנשים היו נמצאים בו בדחקות גדול, האיך במקום הזה למדו והתפללו בפעם אחת יותר מארבע מאות בחורים, ואף פעם לא הי' המקום צר בשבילנו ולא ידענו בו אף פעם מה זה דוחק, אין זה כי אם שבמקום הקדוש הזה היתה השראת השכינה והיו בו מעין הסגולות שהיו בבית המקדש שמיעוט מחזיק את המרובה.
"רבינו [הגר"ש בראך] הוסיף עוד שאולי דבר גדול זה נשאר בבית מדרשו של רבו עוד מימיו של זקנו הקדוש החתם סופר זי"ע, דהנה בספר תורת משה להחתם סופר פר' בחקתי כותב על המשנה אבות פרק ה' מ"ח עומדין צפופים ומשתחוים רוחים וזל"ק, נראה דהנס הי' עומדים צפופים כי ההשתחויה רוחים אין חידוש דמיעוט מחזיק מרובה במקום קדוש אך הי' הנס שיעמדו צפופים ויקבלו שכר אגרא דבי כלה דוחקא. והנה בשו"ת חתם סופר חלק יו"ד סי' רל"ד כתב עוד וזל"ק, ובמה שכתבתי לעיל דעומדים צפופים הי' בנס ליתן שכר להבאים בחצרות בית ה' יובן דלפי מה שכתב בתשב"ץ ח"ג סס"י דגם בזמנו נראה נס כזה בבית הכנסת בירושלים בבואם שם בחג השבועות כל סביבותיהם ולא הי' צר להם, "וה' יודע כי עיני ראו חוץ לארץ דבר זה ולא אוכל לפרש מפני פריצי עמנו", והנה ידוע לכל שהחתם סופר התכוון בדבריו אלו לביהמ"ד שלו בפרעשבארג שהי' קטן והכיל מאות תלמידים שבאו מכל המדינה ללמוד אצלו בפרעשבארג, וכנראה השאיר החתם סופר ברכה זו לנכדו מורי ורבי הקדוש בעל החתן סופר שגם אצלו הי' מיעוט מחזיק את המרובה.
נס הזה אינו רחוק בעינינו כלל
יסוד זה כתוב במשנתו של מרן ז"ל, ומוזכר רבות בחינה זו שענין מועט מחזיק את המרובה ברוחניות – הוא דבר פשוט, ו"אין זה רבותא", והפלא הוא רק איך שהגשמי הוא תופס מקום.
מרן כבר מזכיר בחינה זו עוד בתקופת מגוריו מעיר דרעזניץ, ראה מה שציין הגרי"נ שטערן זצ"ל בדרשות חתם סופר (ח"א דף מ"ד ע"ב; במהדורה החדשה נשמט הערה זו) בזה"ל: "בעלים נפרדים מכתב יד קדשו, מחידושים שכתב מרן בק"ק דרעזניץ משנת תקנ"ז מצאתי כתוב וזל"ק: כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ... וידוע כי עקירת השטן והקליפות מרחיבין לנו העולם, לכן היה א"י מחזיק אנשים שלא כדרך הטבע הרבה יותר מהראוי, משום שהיה האויר זך מקליפות וכו'.
ובדרשה לשבת הגדול ופ' צו (שנת תקס"ח, דף רלט ע"ב) ביאר מרן וזל"ק: "והנה נס הזה אינו רחוק בעינינו כלל, כי בכל מקום שעסק התורה ברבים מצוי, אזי הרחיב ה' לנו, כי הקליפות והטומאה מסתלקים והרחבה מצוי, ככל דבר רוחני המסולק ומובדל מכל גשמי הרי הוא חוץ לגדר הזמן והמקום, ומשום הכי מקום הארון אינו מן המדה, כי אינו צריך לתפיסת מקום כלל, ואמרו חז"ל בשעה שהחכם יושב ודורש הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל, וענין מחילת העוונות הוא מחיית הקליפות וסלוקם מבינינו, ואז הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".
ובחידושים לפרקי אבות (תקפ"ז) כתב מרן בקדשו: "נראה דהנס היה עומדים צפופים, כי ההשתחויה רוחים אין חידוש דמועט מחזיק מרובה במקום קדוש, אך היה נס שיעמדו צפופים ויקבלו שכר אגרא דבי כלה דוחקא". [ועיין שם שער יוסף שהאריך לדייק כוונת מרן מה שכתב בתשובה בחלק יו"ד שנכתב איזה ימים לאחר שכתב פירוש זה].
על שאר גלגולי הבית מיום הווסדה עד יום חורבנה, נתאר להלן במאמרים הבאים בעזהש"י.