פרשת נח
מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה (ז' ב'). כ' תוס' על התורה (ריב"א) לערוך ז' מזבחות כדכתיב גם גבי בלעם (במדבר כ"ג ד') ז' מזבחות ערכתי. ודבריהם תמוהים, הלא לא הקריב מהם אלא ששה זוגות, ושנים הניח לקיום העולם.
ויתכן, שהקריב בעדו ובעד אשתו ובעד שם ויפת ונשותיהם ששת המה, בעד כל א' הקריב ב' מכל מין, א' לחטאת וא' לעולה דה"ל ששה זוגות. ובעד חם ואשתו ששמשו בתיבה (סנהדרין ק"ח ע"ב) לא הקריב כלום, זבח רשעים תועבה.
חתם סופר פרשת נח (עמ' כ"ח) [משנת תקס"א לפ"ק]
במה שנקט מרן ז"ל שהקריב נח זוגות דהיינו זכר ונקיבה
א] במ"ש מרן ז"ל להקשות ע"ד הריב"א שהרי לא הקריב נח כל השבעה זוגות שהרי הניח שנים לקיום העולם. מבואר דפשיטא ליה למרן ז"ל שהקריב נח זוגות, דהיינו זכר ונקיבה. וילה"ע מדברי החזקוני (כאן) שכתב, וז"ל: ומתוך שריבה הכתוב בטהורות זכרים ונקבות הבין נח שהקב"ה חפץ שיקריב לו מהן קרבן שכן משפט עולה באה זכר כדכתיב (ויקרא א' ג') אם עולה קרבנו זכר תמים יקריבנו. ומה שלקח מכל מין טהור שבעה זכרים, כדי להקריב מהם חמש עולות לו ולאשתו ולשלשת בניו, ונשתיירו שנים זכרים לחיות זרע, עכ"ל. הרי מבואר דנקט החזקוני שהקריב רק מן הזכרים וכמשפט העולה דאינה באה נקיבה. [עוד מבואר בחזקוני, דהקריב נח בשביל עצמו ובשביל אשתו ובשביל שלושת בניו (וחם עמהם), אבל לא בשביל נשות בניו, וזה דלא כדברי מרן ז"ל].
אמנם יעויי' בגמ' זבחים (קט"ו ע"ב) דתניא דעד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות והכל כשרין ליקרב כו' זכרים ונקבות כו', וילפינן לה התם (בסוף העמוד) מקרבנות נח שהקריב 'מכל הבהמה הטהורה' דמשמע זכרים ונקבות, ע"ש. הרי מבואר להדיא דהקריב נח זכרים ונקיבות, וכדברי מרן ז"ל. ולפו"ר צ"ע בדברי החזקוני (ובכור שור) הנ"ל שנקטו דהקריב רק זכרים, וצ"ע.
בדברי מרן ז"ל שהקריב נח ששה זוגות
ב] במ"ש מרן ז"ל שהקריב נח ששה זוגות והשאיר זוג א' לקיום המין בעולם. ילה"ע דהנה בפרדר"א (פכ"ג) מבואר שהקריב ד' קרבנות, וגם מבואר שם שממה שנשאר רבה מין הטהור על מין הטמא, יעו"ש. אמנם שי' הפרדר"א שם חולקת על דברי הגמ' בזבחים (שם) גם במיני הקרבנות שהקריב נח, יעו"ש (ועי' מ"ש בזה בביאור הרד"ל שם).
ויעויי' בדברי מרן ז"ל בפרשתן (עמ' כ"ט, ד"ה שבעה [משנת תצד"ק לפ"ק]) שהביא מדברי הפרדר"א דמין טהור היה מרובה ממין טמא, ומ"מ מסיק כדבריו כאן דהקריב ששה זוגות, ונעתיק מתוך דבריו שם, וז"ל:
הנה חז"ל אמרו (בר"ר ל"ד ט') שבעה שבעה להקריב מהם קרבן, ובילקוט בשם פרק"א (פכ"ג) קודם המבול היו טמאים מרובים ואחר המבול הטהורים מרובים מפני שלקח אל התיבה שבעה שבעה, וצריך לומר לדברי פרק"א שלא הקריב הכל אלא השאיר מהם, ובזה רענן יתישב דקשיא דאמרי' פ"ט דחולין (ס"ג ע"ב) בבהמות הטמאות מרובים ובעופות הטהורים מרובים, ומייתי שם לחד מ"ד בתוס' (שם, ד"ה ודילמא) דקאי אמינים אבל אגופים לא קאי, אמנם הש"ע מעיד שגם הגופים מרובים בבהמה טמאה מטהורים, ולאידך תי' ש"א לא ה"ל (שם, ס"א ע"א ד"ה מה, בתוס') ע"כ ה"נ יל"ד בבהמות הקריב הכל ולא השאיר אלא זוג א' לקיום העולם, וע"כ טמאים מרובים כי מן הטהורים צדים ואוכלים, ובעופות לא הקריב הכל אלא איזה זוגות והשאיר מהם כמה זוגות לכן עופות טהורים מרובים מטמאים.
והנה מרן ז"ל נקט כן מדנפשיה שהקריב ששה זוגות, אמנם כדאי לציין דלכאורה כן מבואר מתוך דברי הרמב"ן (להלן פסוק ח') שכתב, 'שבאו מכלם שנים זכר ונקבה מעצמם, ונח הוסיף להביא מן הטהורים ששה זוגות, כי הבאים להנצל באו מעצמם, ואשר לצורך קרבן טרח במצוה, כי כן נאמר לו', ע"ש. הרי להדיא מבואר מתוך דבריו שהקריב נח ששה זוגות לקרבן, וק"ל.
בדברי מרן ז"ל שהקריב נח חטאת ועולה בשביל כאו"א
ג] במ"ש מרן ז"ל שהקריב נח בעדו ובעד אשתו ובעד שם ויפת ונשותיהם שהם ששה, בעד כל אחד הקריב ב' מכל מין, אחד לחטאת ואחד לעולה דהוה ליה ששה זוגות. הרי דנקט דהקריב בשביל כאו"א חטאת ועולה, וילה"ע בזה דהרי מקרא מפורש הוא להלן (ח' כ') ויעל עולות במזבח.
אמנם עי' בחזקוני (שם) שכתב, 'ויעל עולות, כדרך יורדי הים באניות כדכתיב ויזבחו זבחי תודה, גם זה שעמד בצער גדול והעולם אבד והוא נמלט', ולכאו' מדברי החזקוני משמע שהקריב נח קרבן תודה, וצ"ל דאתיא כמ"ד דב"נ מביא שלמים, עי' זבחים קט"ז ע"א, אך עכ"פ מוכח דעולות הכתוב כאן כולל גם שאר מיני קרבנות, או דכוונתו דמלבד העולות קרבו תודות, ואיך שנפרש עכ"פ לכאורה יועיל גם לבאר דברי מרן ז"ל שנקט שהקריב גם חטאות, וק"ל.
אך בעיק"ד מרן ז"ל שנקט שהקריב חטאות בשביל כאו"א, לכאורה צ"ב על איזה חטא היתה באה. ועי' במדרש (במדב"ר י"ד י"ב) דאיתא התם, וז"ל: למה הקריבו מג' מינין עולה, כנגד נח שלקח מכל הבהמות והקריב עולות שנא' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח. ולמה לא הקריבו עופות, לפי אין עניות במקום עשירות. למה שעיר לחטאת, לפי שנח לא הקריב אותן עולות אלא לכפר על קללת הארץ, כמה דתימא וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וגו', עכ"ל. ומבואר מיהת דהוצרכו כפרה לכפר על קללת הארץ, ואכתי צ"ת.
במ"ש מרן ז"ל שהקריב נח בעדו ואשתו ובעד בניו ונשותיהם
ד] במ"ש מרן ז"ל שהקריב נח קרבנות בעדו ובעד אשתו ובניו ונשותיהם. כדאי לציין בזה לשון הפרקי דר"א (פל"א) גבי העקידה, וז"ל: אמר רבי ישמעאל, כיון שהגיעו לאותו מקום, הראהו הקדוש ברוך הוא באצבע לאברהם ואמר לו, זה הוא המזבח, הוא המזבח שהיה אדם הראשון מקריב בו מקדם, הוא המזבח שהקריבו בו קין והבל, הוא המזבח שהקריבו בו נח ובניו, שנאמר ויבן נח מזבח לה', עכ"ל. ועי' בביאור הרד"ל (שם סו"פ כ"ג, אות ע') שכת' דהפרדר"א לשיטתיה שהעלה ד' עולות, והיינו בעדו ובעד שלשת בניו.
ומצאתי מרגניתא טבא בספר 'תוספות השלם' (פרשתן ז' כ', אות ח'), וז"ל: שבעה שבעה פירש"י כדי להקריב מהן קרבן בצאתו. ומצאתי בחידושים כתוב דהא דנקט שבעה שבעה דוקא ולא פחות, לפי שהיו שבעה נפשות להקריב קרבן על כולם כגון נח ואשתו ושני בניו וכלותיו שהן שלש, וחם לא היה במנוייו לפי שהיה גלוי לפני מי שאמר והיה העולם בחם שהיה עתיד לקלקל בעצמו בענין אביו, עכ"ל. וזה הפירוש לא נהיר לי כולי האי, דלפי זה היה צריך לצוות יותר משבעה לכל הפחות שנים לקיום המין, גם יש מעופות טהורים שאינן ראויים לקרבן גם חיות אינן ראויות לקרבן ומסברא דהם גם כן שבעה דהא חיה בכלל בהמה, עכ"ל התוס'. הרי דנקט 'בעל החידושים' שהקריב קרבנות בשביל כאו"א זולתי חם.
והנה מה שהק' התוס' דא"כ לא נשאר א' בשביל קיום המין, זה לא קשה לדברי מרן ז"ל שנקט שגם בשביל אשת חם לא הקריב, וק"ל. אך בעיק"ד התוס' ילה"ע דמשמע שנקט שלא הקריבו זוגות, ואולי ס"ל שלא הקריבו אלא זכרים, וכד' החזקוני (הו' לעיל בפנים, אות א'), וגם מסו"ד משמע דנקט שהיה יכול להקריב רק מבהמות הכשרים לקרבנות, וזה דלא כתלמודא דידן (זבחים קט"ו ע"ב) דב"נ יכול להקריב חיה, וכמש"כ לעיל.
במ"ש מרן ז"ל דלא הקריב בעד חם ואשתו שקלקלו בתיבה
ה] במ"ש מרן ז"ל דבעד חם ואשתו ששמשו בתיבה (כסנהדרין ק"ח ע"ב) לא הקריב כלום. לכאורה צ"ב הרי זה היה אחרי שכבר לקח ששה זוגות לקרבנות, וצ"ב.
ואין לומר דמשו"ה באמת לקח מתחלה שבעה זוגות כדי להקריב גם בעד חם ואשתו, אלא שכיון שקלקלו בתיבה לא הקריב בעדם, שהרי אם היה בדעתו להקריב את כולם הרי לא היה נשאר זוג אחד לקיום מין הטהור בעולם, וצ"ע.
ואולי היה אפשר לומר בדוחק דעכ"פ מהא דקלקלו בתיבה חזינן דכבר היו רשעים מקודם אשר ע"כ מתחלה לא היה בדעת נח להקריב בעדם, וכעין מ"ש 'בעל החידושים' (הו' לעיל, אות ד' ד"ה ומצאתי) דחם לא היה במנוייו לפי שהיה גלוי לפני מי שאמר והיה העולם בחם שהיה עתיד לקלקל בעצמו בענין אביו, ע"ש. אמנם יעויי' ברש"י פ' וירא (י"ח ל"ב) דמשמע דבשעת גזירת המבול היו חם ואשתו בגדר צדיקים, ואטו נימא דעכ"פ כאשר לקח מכל הבהמה אז התחילו לקלקל, וצ"ע. [שוב הראוני (הרד"ש רוס שליט"א) דבס' נזה"ק כתב שכבר היה רשע מקודם, אך בענין חמס שעל זה נחתם גזר דינם של דור המבול - בזה היה מתוקן, יעו"ש שנחלק על היפ"ת דס"ל דהתחיל לקלקל רק אח"כ].
בדברי מרן ז"ל דלא הקריב בעד חם ואשתו משום זבח רשעים תועבה
ו] במ"ש מרן ז"ל דבעד חם ואשתו ששמשו בתיבה (כסנהדרין ק"ח ע"ב) לא הקריב כלום משום זבח רשעים תועבה. לכאורה צ"ע דהרי הפסול דזבח רשעים תועבה היינו דוקא בעובד ע"ז או מומר לכל התורה כולה כמ"ש הרמב"ם (פ"ג ה"ז משגגות).
אמנם יעויי' בגמ' זבחים (ז' ע"ב) דמבואר דבכל חטא שלא עשה תשובה אמרינן זבח רשעים תועבה, ושמעתי ממו"ר הגרא"י הלוי שליט"א (בשם אביו הגרי"ד זצ"ל) דעל כרחיך צ"ל דאין הכוונה להפסול של זבח רשעים תועבה אלא דאין הקרבן מכפר עליו כל זמן שלא שב, והוכיח כן מהא דאמרינן כן בגמ' שבועות (י"ב ע"ב) גבי שעירי יוה"כ, ושם הרי פשוט דלא נפסול את הקרבן משום יחיד שלא שב, אלא בע"כ שהוא דין במתכפר שאינו מתכפר עד שיעשה תשובה, ואין זה מלתא דפסול זבח רשעים תועבה, עכתו"ד.
ולפי"ז י"ל דזה כוונת מרן ז"ל דכיון שאין הקרבנות מכפרים עד שיעשה תשובה, משו"ה לא הקריב נח קרבנות בעדם, וק"ל.
במדרש רבה פ' זו (ל"א ה') בפסוק (ו' י"ג) כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ, הה"ד נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה (איוב ד' כ"א) מבלי משים לנצח יאבדו (שם פסוק כ') ואין משים אלא דיין, וכן הוא אומר (שמות כ"א א') ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. והוא תמוה.
בתחילה ניישב מדרש אחר שם (ל"א א'), אהא דקרא בעצמו קאמר כי מלאו הארץ חמס הה"ד (יחזקאל ז' י"א) החמס קם למטה רשע, ח"ו החמס אינו קם, ואם קם הוא למטה רשע להכות בו את הרשעים.
והפי' נלע"ד כן, בשנבין מאחז"ל (רבה שם, ל"א ז') והנני משחיתם את הארץ, שגם ג' טפחים של עומק המחרישה נתקלקל משום שגם הארץ השחיתה דרכה שהוציאה במקום חיטים שעורים וכדומה. וצריך להבין וכי יש דעה בארץ לחטוא בהנאה, וע"כ צ"ל שבתחילה האנשים השחיתו דרכם ומעללם כל כך עד שהקציפו ה' שנתקלקלה ארץ בעולם עד שתחת חטה יצאו חוח, ותחת שעורה באשה, ואח"כ כשלא שבו בכל זה נפרע מהם גם על שגרמו בעונם שינוי צמיחת הארץ כנ"ל.
וא"כ יש לעיין מה היתה חטאם שגרם להוציא מחיטה חוח הלא כל מדותיו של הקב"ה המה מדה במדה, וי"ל לפמ"ש המדרש דחמס היינו מה שא"א להוציאה בדיינים ומפרש שם כגון פחות מש"פ, אף אנו נאמר כך לפי מה דקיי"ל ב"ק סוף פרק המניח (ל"ה ע"ב) דטענו חיטים והודה לו בשעורים פטור אף בדמי שעורים, וא"כ כשהי' אדם תובע לחברו שום דבר ולא הי' יכול להעיז לכפור בכל הודה לו מין אחר ונמצא פטור משניהם, וה"ל חמס שאינו יכול להוציא בדיינים. ולכן במדה נשתלמו שהוציאה הארץ תחת חטה חוח, והיינו דכתיב כי מלאה הארץ חמס מפניהם והיינו חמס כנ"ל, ועי"ז הנני משחיתם את הארץ, והיינו דקאמר המדרש שהחמס, שהחמס קם שהקב"ה גם הוא נתן תקומה להחמס שהחליף צמיחת הארץ וכביכול עשה חמס גם הוא, והטעם למטה רשע להכות בו הרשעים כנ"ל.
אמנם צריך להבין הלא מסיק פ' הדיינים (שבועות מ' ע"ב) שאם מודה בשעורים כמערים כדי לפטור לא מהני הודאתו ולא פטרי' לי', ומסתמא על הדיין לחקור הדין ולהוציא לאמתו כמ"ש המפרשים על פסוק (שמות כ"א א') ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, שהדין מסור בידי הדיינים להטותו כמה פעמים ולומר על חייב זכאי ועל זכאי חייב כשעתה הצריכה לכך, וא"כ הדיין יבחן בשכלו אם הוא כמערים לא יפטרונו בהודאתו. וע"ל שדייני דור המבול קלקלו הדין ולא הוציאו לאמתו והי' אומרים שאין בהם חכמה להבין דעתו אם הוא כמערים או לא.
והא"ש פי' המדרש אפסוק כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והיינו חמס כנ"ל שכולם בשעורים ופטור מכלום, הה"ד ימותו ולא בחכמה מבלי משים לנצח יאבדו, אין משים אלא דיינא דכתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם פי' שהדיינים היו אומרים שאין בהם חכמה להבין הדין לאמתו, ולא קיימו אשר תשים לפניהם, והיינו ימותו בלא חכמה, לכן נענשו ודו"ק.
חתם סופר פרשת נח (עמ' כ"ה-כ"ו) [חסר התאריך]
הנה בדברי מרן ז"ל מבואר דדימה סוגית הגמ' בב"ק (ל"ה ע"ב) גבי טענו חיטים והודה לו בשעורים דפטור אף בדמי שעורים, לסוגית הגמ' בשבועות (מ' ע"ב) דאם הודה כמערים לא פטרינן ליה. ויש להעיר בזה, דהא דגמ' ב"ק (שם) איירינן שהתובע טוען חיטים לחוד והנתבע כופר בכל התביעה אלא מודה לו בשעורים, ובהא מבואר דפטור אף מדמי שעורים.
אמנם בגמ' שבועות (שם) איירינן בענין אחר, דהתובע רוצה ועומד לתבוע חיטים ושעורים, וקודם שהשלים דיבורו דאכתי לא הספיק לתבוע שעורים, קדם הנתבע והודה לו בשעורים. ומשמע דנקט מרן ז"ל דגם בכהאי גוונא פטרינן ליה מדמי שעורים (אלמלא דהוה כמערים). והנה דבר זה לא איתפרש להדיא שם, ובפשטות הכוונה דפטור משבועה, אבל חייב בתשלום דמי השעורים.
אך יעויי' בטור (חו"מ סי' פ"ח) שכתב להדיא דפטור בין משבועה ובין מתשלומין, אמנם בשו"ע (שם סי"ב) משמע דחולק על זה וס"ל דפטור רק משבועה אבל חייב בתשלום דמי שעורים, וכן נקט הב"ח שם בדעת המחבר, יעו"ש באורך. אמנם בש"ך (סקכ"ח) וסמ"ע (סקכ"ט) נקטו בדעת המחבר כדעת הטור דפטור גם מתשלומין, וכדברי מרן ז"ל כאן.
איברא דאכתי צ"ב מה שנקט מרן ז"ל בפשיטות דגם בטענו חיטים לחוד והודה לו בשעורים דאם הוא כמערים חייב, ומתו"ד מרן ז"ל משמע דנקט דחייב בתשלומין, שהרי דן בזה משום לתא דחמס, ודו"ק. וזה צ"ב דהרי לכאורה כל הסברא דמערים חייב, היינו שמערים לפטור את עצמו מתביעת השעורים ההולך ובא, ובהכי אמרינן דכיון שמערים הו"ל כאילו כבר קדם התביעה על השעורים ודיינין כאילו הודה אחר שכבר נתבע עליו, וכמבו' ברא"ש (שבועות שם סי' ז'). אך בטענו חיטים לחוד ואין כאן סרך תביעה על השעורים צ"ע מה שייך לחייבו בדמי השעורים, וצ"ע.