וירא

וירא

אברהם אבינו זכותו הגין על כל העולם וע"כ לא שאלו בשלומו כ"א ביום ג' למילתו

אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא. (יח א)

ר"ת מב"א, כמו מת"ן בסתר יכפה א"ף (משלי כא יד), וכמו מל"ך במשפ"ט יעמי"ד אר"ץ (שם כט ד), עיין מה שכתבנו בפרשת ראה (תורת משה ח"ה עמ' ר ד"ה שמוט), כי עתה עסק אברהם במצות צדקה בהכנסת אורחים, והקב"ה בשר לו שעתידים בניו לישב במשפט והוא ית"ש נצב על גביהם (רש"י ד"ה ישב), כי משפט וצדקה שייכים זה לזה, וכדכתיב לקמן (יח יט) כי ידעתיו אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה ומשפט. (תקס"ג) (חת"ס עמ' נט)

לעתיד לבא יענשו הערביים באש החמה ובני ישראל ילמדו למלאכים אורחות ה'

וַיַּרְא וגו' כְּחֹם הַיּוֹם. (יח א)

פירש רש"י שנצטער על שפסקו אורחים מפני רוב חום היום ושלח מלאכים. נ"ל רמז לעתיד לבא כחם היום יוציא חמה מנרתיקה וליהט הערביים היום הבא בוער כתנור, ויצטערו ישראל שלא יהיה להם למי ללמוד, כי חסידי אומות העולם כבר נעשו גרים גרורים (עבודה זרה כד א), ורשעיהם יהיו נפלטים בחום היום. ויבואו מלאכים וישאלו לישראל מה פעל אל (במדבר כג כג) וילמדו עם המלאכים אורחות ה' (רש"י שם).

ודרך אגב פירשתי פסוק (תהלים עט יב-יג) והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה', ואנחנו עמך וצאן מרעיתך, איך יתכן לבקש שהקב"ה יעשה עול חלילה לשלם להם שבעתים יותר מאשר חטאו, וחלילה לאל מעול.

אך שבעתיים רומז על ליהט היום הבא (מלאכי ג יט) שיוציא חמה מנרתיקה שבעתיים כימי בראשית כידוע (ישעיה ל כו), וזה מגיע להם כדין, דהמזמור (פסוקים א-ב) מתחיל באו גוים בנחלתך וגו' נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, הנה על זה היה די בהרג בסייף, אך היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו (פסוק ד), ונוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים (ברכות מג ע"ב), נמצא על זה מגיע להם עונש כבשן אש. והיינו והשב לשכנינו שבעתיים, אור החמה יום בוער כתנור, חרפתם אשר חרפוך ה', ושלא יאמר הלא לזה סגי כשנחרפם אנחנו כאשר חרפונו הם, לזה אמר ואנחנו עמך וצאן מרעיתך והכל לפי המבייש והמתבייש (כתובות מ ע"א) כי אנחנו עמו וצאן מרעיתו סבלנו חרוף וגדוף של ערביים אומה בזויה ושפלה (כתובות סו ע"ב וברש"י ד"ה ערביים), והם יתחרפו מקדושי עליונים אין זה מדה במדה, על כרחך אי אפשר מבלי שבעתיים כנ"ל. (תק"פ) (חת"ס עמ' נט)

אברהם אבינו לרוב חפצו לקיים המצוות זנח דרכי הרפואה למכתו ורץ לקיים מצות בוראו

בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. (יח א)

פירש רש"י הוא נתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו. עוד פירש יָשַׁב כתיב חסר, בקש לעמוד אמר לו הקב"ה שב, ואתה רמז לבניך דכתיב (תהלים פב א) אלקים נצב בעדת אל. הנה כבר השריש הרמב"ן (יב ו) כל מעשי אבות סימן לבנים, נראה לענ"ד נתן לו עצה על המילה, אחר שנימול נתן לו עצה בדרך הטבע שטוב לרפואתו לישב פתח האהל כחום היום, להתחמם באויר חם מבלי להתקרר, ושיהיה יושב דוקא ולא עומד שהוא קשה למכה שהאבר מתדלדל בין רגליו, ואברהם שמע לעצתו שהיא על פי טבע, והקב"ה הסכים לעצתו שהרי בקש לעמוד ואמר לו שב. והוא סימן לעצת יתרו למשה רבנו ע"ה על פי טבע איעצך תבול תבול (שמות יח יט), והסכים הקב"ה לעצת יתרו. וקמ"ל קרא אפילו הכי כשבאו אורחים והיה צריך להתעסק במצוה הזניח עצת ממרא והוא עומד עליהם תחת העץ במקום צל ולא בחום היום, והוא עומד ולא יושב, ועוד רץ אל הבקר ולא חשש לכאב המכה, דמצוה מגנא. (תקצ"ד) (חת"ס עמ' ס)

בזכות מצוות הצדקה והכנסת אורחים זוכים לבנים

אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ. (יח ט)

פירש רש"י להודיע שהיתה צנועה להבבה על בעלה, אמר רבי יוסי בר חנינא לשגר לה כוס של ברכה. וי"ל דרבי יוסי בר חנינא לפרש בא שלא נאמר מפני שעיניה צרה באורחים לא היתה פה אצלם, ולא מפני צניעות, לכן בא לפרש שהיתה זאת בשעת ברכת המזון והיה לה להיות מוכנת פה מפני כוס של ברכה, שלא יארע לה כאשר קרה לילתא במסכת ברכות (נא ע"ב), אלא על כרחך משום צניעות יתרה עבדה הכי. (תקס"ג) (חת"ס עמ' סב)

צחוק שרה היה לבטל ברכת הערבי שלא יעכב הבטחת הקב"ה

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: וַיֹּאמֶר ה' וגו' וַאֲנִי זָקַנְתִּי. (יח יב-יג)

לא מצאנו שקראה אותו אדוני כי אם בפעם הזאת. והנה רמב"ן כתב (פסוק טו) אברהם לא הודיע לה מה שנאמר מאת השי"ת שתלד בן, ואת בריתי אקים את יצחק וכל הפרשה (לעיל יז כא). נמצא לא נודע לה שהוחלף שמה לשרה, ושמעה כל היום שהוא קורא אותה בשם חדש שרה והלא דבר הוא, על כן חשבה כי עד עכשיו קרא לה שרי, ר"ל שר שלי, כי הוא טפל לה ברוח הקודש כפירוש רש"י (כא יב), אבל עכשיו נכנס אברהם אבינו ע"ה לברית מילה והיא לא נכנסה חשבה שהיא טפלה לו, על כן קרא שמה שרה סתם ולא שרי שר שלי, כי הוא אדון לה בנבואה ולא היא לו, על כן אמרה ואדוני זקן. ויען כי אין האמת כן, כי לעולם היה אברהם טפל לה ברוח הקודש ואיננו אדון לה, על כן לא אמר הקב"ה כלשונה ואדוני זקן, שלא להוציא שקר מפי עליון חלילה, אלא אמר ואני זקנתי שהוא אמת שאמרה על עצמה אחרי בלתי וגו', וכן כתב רמב"ן שבכלל זה ואני זקנתי. (תקצ"א) (חת"ס עמ' סד)

צחוק שרה היה כי לא יעשה אלקים דבר כי אם גלה סודו ותכחש בזה דלא לאחזוקי נפשיה כגדול

הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ וגו': וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה. (יח יד-טו)

רמב"ן כתב אברהם לא אמר לשרה מה שנאמר לו מפי הקב"ה שרה יולדת לך בן, כי אמר אברהם שרה עצמה נביאה היא, ולא יעשה ה' דבר כי אם גלה סודו לעבדיו הנביאים (עמוס ג ז) כאשר באמת גילה על ידי מלאך. והנה לא ידעה שהוא מלאך רק זה האיש האומר כן מעצמו, על כן צחקה כי לא יעשה אלהים דבר כי אם גלה סודו, והרי לא גילה לה דבר. והוא אמר היפלא מה' דבר למועד אשוב לשנה אחרת במועד (רש"י), ועדיין יש זמן לגלות לה טרם הפקידה, והיה לה להתנצל לומר אמת צחקתי מפני שלא גילה לי הקב"ה, אמנם כי יראה לומר כן על עצמה כי נענש שמואל על מה שאמר (שמואל א ט יט) אנכי הרואה (ספרי דברים יז, תנחומא ישן מקץ ו), ומותר לכחש כי האי גונא דלא לאחזוקי נפשיה כגדול כדאשכחן ברבי יהושע בן לוי כשעלה לגן עדן שאמר נראה הקשת בימיו שלא להחזיק טובה לעצמו (כתובות עז ע"ב), ובתלת מילי משני רבנן (בבא מציעא כג ע"ב). (תורת משה עמ' נה)

אברהם שלא זכה לנבואה מפני שעסק ללמד העם דרך ה' אין זה ראוי שיתכסה ממנו נבואה זו

וַה' אָמָר הַֽמְכַסֶּה אֲנִי מֵֽאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו. (יח יז,יט)

יש לומר אי היה אברהם מגיע במדרגת נבואתו להודיעו אשר יעשה במשפט אומה או עיר פלוני, לא היה נמנע ממנו הידיעה כמו שנאמר לישעיה וירמיה ויחזקאל על כמה אומות מה שאינו נוגע לישראל כלל וכדכתיב בריש ירמיה (א ה) נביא לגוים נתתיך, אבל לא הגיע מדרגת נבואת אברהם לידי כך, אמנם לא מפני שלא היה ראוי אלא שלא היה פנאי לייחד מחשבתו ולהתבונן בענינים גבוהים כאלו מפני שהיה מתעסק עם בניו ועם ביתו אחריו ללמדם דרך ד', ואותם לא הגיעו בתחלת למודם אלא במדרגה פחותה לעבוד על מנת לקבל פרס למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו, וכיון שהשפיל דעתו ושכלו לכבוד השי"ת ללמדם דרך ה' והפסיד לעצמו מדרגת נבואתו, לכן אמר הקב"ה המכסה אני, וכי בשביל זה יפסיד, הלא ידעתי שכל עצמו מה שלא הגיע הוא לזה רק למען יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וק"ל. (תורת משה עמ' נו)

כאשר בני ישראל עושים צדקה ומשפט הקב"ה מתנהג עמם במידת אברהם אבינו שהוא חסד ורחמים

לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו. (יח יט)

כדכתיב (הושע ב כא) וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, ואמרו חז"ל (דברים רבה ג ז) כשאנחנו עושים צדקה ומשפט הקב"ה עושה חסד ורחמים, והיינו לעשות צדקה ומשפט מלמטה למען הביא על אברהם את אשר דבר עליו היינו חסד ורחמים. (תורת משה עמ' נו)

לוט בזכות הגמ"ח ושמירת לשונו שלא הגיד על שרה זכה שיצאו הימנו פרידות טובות

סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם. (יט ב)

כתב רמב"ן (פסוק ג) זכות היתה ללוט שלמד מבית אברהם לגמול חסד עם האורחים, ולקמן (פסוק כט) גבי ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכור אלקים את אברהם, פירש רש"י ששמר לוט פיו ולשונו ולא הגיד על שרה שהיא אשתו.

ונראה לענ"ד היינו שתי פרידות טובות שהתנוצצו בזרעו של לוט ויצא מהם רות ונעמה (בבא קמא לח ע"ב), היינו מצות גמילות חסדים ושמירת פיו ולשונו, על כן כשפגמו זרעו הזכרים בשני אלו על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים (דברים כג ה) היינו פגם בגמילות חסדים, ואשר שכר עליך בלעם בן בעור לקללך (שם), כי כחו בפה כפירוש רש"י פרשת בלק (במדבר כב ד) פגמו בשמירת פיהם, על כן נתרחקו הזכרים לא יבואו בקהל ה', ונמצא שתי הפרידות טובות בנקבותיהם, על כן עמוני ולא עמונית וכו' (יבמות עו ע"ב). (תורת משה עמ' ס')

הצדיקים בבחי' אחים שלא יפלו ממדרגתם לדרגת רעים כי אז אל תגעו במשיחי

אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ. (יט ז)

במסורה ד' פעמים. כאן, ובפלגש בגבעה אל נא אחי אל תרעו (שופטים יט כג) ובשמואל (א יב כה) ואם הרע תריעו ובדברי הימים (א טז כב) אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו. יש לפרש כי התלמידי חכמים נקראו אחים, ושאינם תלמידי חכמים רק בעלי אמונה נקראים רעים, כי לשון אחים פירש רש"י בשיר השירים (ח ח) שהוא מלשון אלו קרעים שאינם מתאחים (מועד קטן כו ע"א) דהיינו דבוק וחבור וזה לא שייך רק בתלמידי חכמים. וכתיב במשיח צדקנו (ישעיה יא ה) והיה צדק אזור מתניו, יש לפרש, תלמידי חכמים הנקראים צדק שיודעים את בוראם, כדכתיב (תהלים יז טו) אני בצדק אחזה, רצה לומר בהשכל וידוע אחזה פניך, יהיו למשיח דבוקים כאזור על מתניו, ואיש אמונה שאינו תלמיד חכם רק אזור חלציו דהיינו הבגדים שעל המתנים, מן קח לך חליצתו (שמואל ב ב כא).

אמנם התלמידי חכמים צריכים לעמוד על נפשם שלא להתערב בעמי הארצות ואם יתערבו ירדו מכבודם ובבוא משיח צדקנו יפלו ממדרגתם. וזהו שאמר אל נא אחי אתם תלמידי חכמים אל נא תרעו, אל תפלו ממדרגת אחים למדרגת רעים, ומה כונתו אל אחי עם אותם שאינם נקראים אחים אל תרעו אל תעשו ריעות, ואמנם אם תרעו אזי אל תגעו במשיחי שלא תהיו במדריגת אזור מתניו, ובנביאי אל תרעו. (תורת משה עמ' ס')