ופגעו לי בעפרון בן צחר (כ"ג ח'). ופי' המדרש (בר"ר נ"ח ז') סרסוני, ופי' יפ"ת שיהיו הם שלוחים לכך וסרסורים, ולדקדק מה צורך לכל זה לעשותן שלוחים ולמה לא דבר הוא עמו תחלה ואם לא ירצה ירבה עליו רעים.
י"ל בשים לב, הלא אאע"ה נראה כבל תחמוד שעובר עליו, ואולי י"ל מש"ה אסף כל בני חת והפקירו כל שדותיהם לגבי דידי', מ"ט קברו לא יכלה, והפקר ב"ד הפקר (גיטין ל"ו ע"ב), כנ"ל, שיוכלו להסיע על קיצותן (ב"ב ח' ע"ב), וליכא לא תחמוד, ואדרבא הוא עשה לפנים משורת הדין ולא רצה בחנם כ"א במחיר כסף מלא, וא"ש.
אך לענינינו נחמד, כי הנה לדעת הריטב"א בפ' האיש מקדש בסוגי' דאין שליח לדבר עבירה (קדושין מ"ב ע"ב, ד"ה שאני) כשהשליח שוגג בדבר ג"כ אין שליח לד"ע ופטור המשלח, דלא כתוס' שם (ד"ה אמרי) ובב"מ י"ד ע"ב (ד"ה אי בעי), ועש"ך ח"מ סי' קפ"ב [סק"א בזה"ל, ע"כ] הסכים לדעת זאת, והארכתי בחיי ב"מ שם.
היות כן, יתכן כי אאע"ה אעפ"י שכבר הפקירו כל נכסיהם לגבי דידי' כאמור (לעיל פסוק ו') איש את קברו וגו', וכס"ג לא שייך לא תחמוד כנ"ל, מ"מ לחומרא בעלמא עשה שליח לד"ע והנה הוא פטור מכלום, מה תאמר יתחייב השליח על ידו ז"א, דאחז"ל (ב"מ ה' ע"ב) לא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע להו, וכיון שנתן מעות חושבים שאין כאן לא תחמוד והם שוגגים ופטורים שניהם, וק"ל.
[פר' חיי שרה (עמ' פ"א) [חסר התאריך]]
אז ימלא
בדברי מרן ז"ל דנראה כאילו אאע"ה עבר על לא תחמוד
א] במ"ש מרן ז"ל דנראה כאילו אאע"ה עבר על לא תחמוד. לכאורה כוונתו בזה דהנה כתב רמב"ם (פ"א ה"ט מגזילה) 'כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנ' (שמות כ' י"ד) לא תחמד, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנ' (דברים ז' כ"ה) לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, חימוד שיש בו מעשה'. וא"כ הכי נמי הרי הכביד על עפרון ברעים דהיינו בני חת, וגם ביקש מהם להפציר בו, כמ"ש רש"י 'ופגעו לי לשון בקשה, כמו (רות א' ט"ז) אל תפגעי בי', וברות (שם) פירש"י 'אל תפצירי בי', וק"ל.
ויש להעיר דלכאורה אליבא דאמת לא היה כאן למעשה סרך איסורא דלא תחמוד, שהרי לפי פשטא דקרא (פסוק י') משמע דבעוד אברהם מדבר לבני חת ואכתי לא הפצירו בעפרון על המכירה כבר ענה עפרון דהשדה והמערה אשר בו נתון אליו, וא"כ הרי פשוט דלא עבר על ל"ת.
ואולי נזהר מזה מרן ז"ל בדקדוק לשונו שכתב, 'הלא אאע"ה נראה כבל תחמוד שעובר עליו', דהיינו שבשעה שדיבר אל בני חת וביקש מהם שיפגעו בעפרון הרי אכתי לא ידעו שיקדים עפרון מרצונו לתת השדה והמערה, וא"כ עצם בקשה זו נראה כעובר על 'לא תחמוד', ודו"ק.
במ"ש מרן ז"ל דאאע"ה אסף את בני חת שיפקירו כל שדותיהם לגבי דידיה
ב] במ"ש מרן ז"ל דמשום הכי אסף כל בני חת כדי שיפקירו כל שדותיהם לגבי דידיה וע"כ ליכא לא תחמוד. משמע דנקט דמהני הפקר לאדם מסויים, וצ"ע דהרי לכאורה תלוי במח' ב"ש וב"ה (רפ"ו דפאה) אי מהני הפקר לעניים, והרי קי"ל (רמב"ם פ"ב הט"ו מנדרים, וטושו"ע חו"מ סי' רע"ג ס"ה) כב"ה דאינו הפקר עד שיפקירנו לכל. ואטו אזיל כאן בשי' ב"ש, וצ"ע.
ואולי י"ל בזה ע"פ מה שחידש בתשו' נובי"ת (יו"ד סי' קנ"ד, ד"ה ולא עוד) דעד כאן לא נחלקו ב"ש וב"ה אלא בהפקירו לכל העניים וכדו', אבל אם הפקירו לאדם אחד או שנים ובפניהם, בהא גם ב"ה מודה דמהני והוה הפקר, ע"ש. וא"כ הכא דאאע"ה עמד בפניהם כמבואר בקרא, ע"כ מהני מהפקר לגבי דידיה.
אולם אכתי צע"ק בדברי מרן ז"ל שהרי בתשו' (יו"ד סי' שי"ז, ד"ה ומה) תמה תמה קרא על הנוב"י וראיותיו, ע"ש. וא"כ הדק"ל איך מועיל הפקר לגבי דידיה, וצ"ע. (ועי' מש"כ להלן [סוף אות ג'] ליישב).
בדברי מרן ז"ל דיכולים בני העיר להפקיע ממון מדין הפקר בי"ד הפקר
ג] במ"ש מרן ז"ל דיכלו בני חת להפקיר כל שדותיהם של בני העיר משום הפקר בי"ד הפקר 'כנזכר לעיל שיכלו להסיע על קיצותן', כוונתו למ"ש בפרשתן לעיל מיניה (עמ' פ', וכנראה שכתבן באותה שנה ובאותה פנקס), וז"ל:
נשיא אלקים אתה בתוכנו. יל"ד לשון בתוכנו מיותר. וי"ל דקי"ל בני חבורה יכולין להסיע על קיצתן, ואמרי' במה דברים אמורים שאין שם חבר עיר, אבל כשיש שם חבר עיר לא, פי' עד שיסכים חבר עיר, עי' ב"ב ט' ע"א היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמיניהו, ע"ש. והכא נמי רצו לתקן ביניהם איש ממנו קברו לא יכלה, ע"כ הקדימו לומר שאין כאן אדם חשוב זולתך, והרי אתה פה באסיפה. וזהו נשיא אלקים אתה בתוכנ"ו דייקא ע"כ תקנתנו קיימת ועומדת וק"ל.
והנה שם לא הזכיר מענין הפקר כלל, אלא דמבאר דאסיפת בני חת היה לה תוקף בני חבורה שיכולין להסיע על קיצתן כמבואר בגמ' ב"ב (ח' ע"ב). וברש"י שם (ד"ה להסיע) כתב דהיינו שיכולים בני העיר 'לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה', ע"ש. ולפי"ז מובן שיכלו לתקן שאיש את קברו לא יכלה ממנו, אך בד' מרן ז"ל שם משמע דקאתי מדין תקנה לחוד, ולא מלתא דהפקר והפקעת ממון. אולם כאן מוסיף שיש להם תוקף כבי"ד להפקיר ממון בני העיר וכדו'. וד"ז אינו מפורש בגמ' שם שגם זה בכח תקנת בני העיר, אך מצינו שנח' בזה הפוסקים אם הפקרם הפקר כהפקר בי"ד, ועי' ברמ"א (חו"מ סי' ב') שהביא מחלוקת בזה וכתב דנוהגין כן גם לענין הפקר, ע"ש.
ודאתינא להכי (דהו"ל הפקרם מלתא דהפקר בי"ד), אולי יש ליישב מה שנקט מרן ז"ל דמהני הפקר לגבי דידיה (עי' לעיל [אות ב']), והוא עפמ"ש בתוס' רעק"א (פאה ריש פ"ה) דכל הנידון דהפקר לעניים אינה הפקר היינו כשדנים מדין הפקר גרידא, אך בהפקר בי"ד מודה ב"ה דמהני לעניים, ע"ש, וק"ל.
בדברי מרן ז"ל דכיון שהפקיר שדותיהם אין בו משום לא תחמוד
ד] במ"ש מרן ז"ל דבהפקר ליכא משום לא תחמוד, בנו"ט להביא בזה מ"ש מורי הגאון בעל ענפי ארז שליט"א (במבוא לספרו על הל' גזילה), וז"ל: והנה שמעתי מאאמו"ר הגה"צ (מוהר"ר ר' אריה זאב גורביץ) זצ"ל שבעת שלמד לפני מרן הגרי"ז זצ"ל סיפר לו מרן זצ"ל אודות עובדא מגאון וצדיק מפורסם שכשראה מרחוק שיהודי אחד נכנס לביתו כדי לגזול ממנו אחד מחפציו, וקרא הגאון לעומתו 'הפקר הפקר', וביאר מרן זצ"ל בטעמו במה שאמר 'הפקר' ולא אמר נתונה לך במתנה, שע"י נתינה במתנה היה מצילו מעבירת גזילה אבל לא מעבירת לא תחמוד, אבל ע"י אמירת הפקר הצילו גם מעבירת לא תחמוד, ע"כ שמעתי. ונראה בטעמו, שכן בהא דבעינן לענין ל"ת דלא תחמוד חמדה הבאה לידי מעשה פירש הרמב"ם ז"ל דבעינן 'עד שלקחו ממנו', וכאן ע"י הפקר אין כאן לקיחה 'ממנו' שבזמן שבא החפץ אל החומד כבר אין זה ממנו, ודו"ק. עכ"ל.
והנה זה אי"צ לפנים דהיכי דחומד דבר של הפקר לית ביה משום לתא דלא תחמוד, ונראה דעיק' החידוש בדברי מרן ז"ל כאן (ובדברי הגרי"ז הנ"ל) הוא, דאע"ג דבשעה שחמד אכתי לא הוה של הפקר, ורק בשעת לקיחתו (ובגרמת חמדתו) הוה הפקר, מ"מ לית בהו משום לא תחמוד, וכש"נ.
ויל"ע איך יועיל כ"ז לגבי הלאו דלא תתאוה, שהוא על החמדה לחוד זולתי הלקיחה (וכמבוא' ברמב"ם פ"א ה"י מגזילה). והנה בגוונא דאיירי בה הגרי"ז לכאורה נראה פשוט דקעבר על לא תתאוה, אך לגבי דברי מרן ז"ל כאן אולי י"ל דכיון דמתחלה לא התאוה אלא באופן שיבא לידו בהיתירא ע"י הפקר, לית בהו ג"כ משום לא תתאוה.
וכדמות ראיה י"ל מדברי המכילתא (הביאו הרמב"ם בסה"מ ל"ת רס"ו) שאמרו 'מנין שאם התאוה אדם סופו לחמוד, תלמוד לומר לא תתאוה ולא תחמוד', משמע דלא תתאוה היינו באופן שיכול להביא לידי לא תחמוד, וכן משמע מדברי המגיד משנה (פ"א ה"י מגזילה) שכתב דלשי' הראב"ד דאם אמר רוצה אני אינו עובר בל"ת הוא הדין דאינו עובר בלא תתאוה. וביד המלך (שם) תמה על דבריו, ולמש"נ א"ש.
בדברי מרן ז"ל דעשאן אברהם שלוחים כי בשוגג אין שלד"ע
ה] במ"ש מרן ז"ל בסו"ד דלחומרא עשה אאע"ה את בני חת שלוחים לקנות מעפרון, ואין שליח לדבר עבירה כיון שהם שוגגין משום שנתן דמים. ביאור הדברים הוא עפמ"ש מרן ז"ל בתשו' (אה"ע ח"א סי' ק"נ, ד"ה ואמנם) להכריע בענין אשלד"ע בשליח שוגג, ד'במקום דלא ידע השליח ולא שייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ומצד גזירת הכתוב בטל השליחות, אין לך אלא חידושו, גוף השליחות קיים ולענין העבירה אין שליחות, אבל היכי דידע דאיכא סברא דברי הרב וכו' א"כ ע"כ השליח עשה מעשה זה ע"ד עצמו ולא ע"ד המשלח, בטל כל השליחות', ע"ש. וע"כ הכא שהיו שוגגין, ע"כ השליחות קיים לענין הקנין, ורק לגבי העבירה אין שליחות, וא"ש.
גר ותושב אנכי עמכם וגו' נשיא אלקים אתה בתוכנו. נראה זה הי' ההספד שהספיד את שרה באומרו משמתה הנבואה נסתלקה הנבואה ממני כדמצינו באלי' הנביא, ע"כ אמר גר ותושב אנכי עמכם, כעת כשאר גרים ותושבי', והם השיבו אדרבא נשיא אלקים אתה בתוכנו, אם נגד הנביאה היית מצטער, אבל בתוכנו אתה נשיא אלקים.
[חתם סופר פרשת חיי שרה (מיהאלאוויץ י"ב ע"א) [משנת תקצ"ה לפ"ק]]
הנה חזית לן מרן ז"ל חידוש נפלא, והוא, שמיום שנסתלקה שרה אמנו ע"ה נסתלקה הנבואה מאאע"ה. והגם אשר לפו"ר ל"מ כן בדברי חז"ל להדיא, אמנם יש להעיר דלא מצינו דבר ה' אל אברהם מפורש במקראות מעת הסתלקות שרה עד סוף פרשתן בהסתלק אאע"ה מן העולם, ודו"ק.
והנה מרן ז"ל כתב על יסוד זה שהיא 'כדמצינו באליהו הנביא', וכוונתו למשארז"ל (בתוספתא דסוטה סופי"ב, הו' בקצרה ברש"י מלכים ב ב' ט"ז) דמשנגנז אליהו הנביא נסתלקה רוה"ק מן הנביאים, ע"ש. איברא דשם דרשוהו כן במקראות, ולכאורה אין לך בו אלא חידושו, דהרי לא מצינו כן בהסתלק שאר הנביאים, ובאדון הנביאים מרע"ה מצינו אחרי מותו שנחה רוח נבואה על יהושע משרתו, וצ"ב מנין פשיטא ליה למרן ז"ל להקיש שרה לאליהו.
ושמעתי מאאמ"ו שליט"א לפרש שיתכן לומר כי שורש הדבר במשאחז"ל (מדרש רבה ר"פ שמות) כי אאע"ה טפל לשרה בנביאות (והו' ברש"י פ' וירא, כ"א י"ב), ואולי למד מרן ז"ל בזה שהיה טפל בנבואה כמשמעו שכח הנבואה שבו היה על ידה ובשבילה, ועל כן 'בהעקר העיקר נסתלק הטפל' (כל' הרשב"א בתוה"ב בית ז' שער ג'), עכתו"ד.
ובעיק"ד מרן ז"ל כאן יש להעיר דמאמר דידן נדפס גם בתו"מ (מהדו"ק, י"ג ע"א, [מכתי"ק]), וברור דממקור אחד יתהלכון, אך שם יש תוספת מילין (ולשלימות הענין נעתיקהו כפי שנדפס שם), וז"ל:
גר ותושב אנכי עמכם וגו' נשיא אלקי' אתה בתוכנו. נראה שזה היה ההספד שהספיד את שרה באומרו משמתה נסתלקה הנבואה ממני כדמצינו באלי' הנביא, וככתוב (איוב ו' י"ג) האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני, ע"כ אמר גר ותושב אנכי עמכם, מעתה אני כשאר גרים ותושבים, והם השיבו אדרבה נשיא אלקים אתה בתוכנו, אם נגד הנבואה היית מצער, אבל בתוכנו אתה נשיא אלקים.
ולכאורה כוונתו (במה שהביא הפסוק דאיוב) להא דדרשינן מיניה ביבמות (ס"ב ע"ב) דהשרוי בלא אשה שרוי בלא תורה (וברש"י שם פי' דתלמודו משתכח), ויל"ע. [ואולי עיק' הכוונה למה דאמרי' שם דשרוי בלא שמחה, ועי' שבת ל' ע"ב דאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה כו', וברמב"ם (פ"ז ה"ד מיסוה"ת) מוקי לה בנבואה, דאין הנביאים מתנבאין אלא מתוך שמחה, ע"ש ודו"ק].