פרשת לך לך
ואגדלה שמך והי' ברכה (י"ב ב'). בב"ק צ"ז ע"ב איתא מטבע של ירושלים וכו' של אברהם זקן וזקנה מצד א' ובחור ובתולה מצד א', וכ' תוס' (שם, ד"ה מטבע) בבראשית רבה (ל"ט י"א) אמרי' ואגדלה שמך שיצא לו מוניטון בעולם זקן וזקנה מכאן ובחור ובתולה מכאן, וכ' תוס' צ"ל שהי' כתוב כך על המטבע, ולא צורת זקן וזקנה, דאסור לצייר צורת אדם (ע"ז מ"ג ע"ב), וכמ"ש רש"י באמת גבי דוד ושלמה, ע"ש. ויל"ד מדוע הביאו תוס' לשון המדרש ולא כ"כ אש"ס דילן.
וי"ל דהנה יעוי' במס' ע"ז מ"ג ע"ב מבואר שעל המכובדין אסורין ועל המבוזים מותר דלית בהו שום חשדא, וע"ש בתוס' (ד"ה שעל הסדינים) דלחד גירסא שעל המטבעות הו"ל מבוזין, ונראה דאפי' מאן דלא גרס כן וס"ל על המטבעות הו"ל מכובדין היינו דוקא בשל זהב וכסף, אבל בשל נחשת לכ"ע הו"ל מבוזין, ומכ"ש דלית עלייהו צורה שלימה.
וא"כ אלמא בשל ירושלים דודאי הוה להו ג"כ מטבע של כסף וזהב הוצרך רש"י לפרש דהוה כתוב כן ולא מצוייר צורה דא"כ הו"ל מכובדים ואסור, אבל בשל אברהם דלמא לא הטביע כ"א מטבע נחשת, ומנ"ל דהו"ל מכובדים דשייך בי' לתא דע"ז כלל.
וי"ל דבפ"ת (בב"ר שם) פי' משו"ה דרש במדרש דיצא לו מוניטון דאל"כ לא שייך ואגדלה שמך, שאין השם מתפשט בכל העולם כ"א ע"י מטבע, וא"כ ע"כ של כסף היה דשל נחשת לא חריף בכל העולם כמבואר במס' ב"מ ר"פ הזהב (מ"ד ע"ב) דהני פריטי דוקא באתרא דסגי חריפי אבל איכא אתרא דלא סגי, וא"כ ע"כ של כסף הטביע ומשו"ה הקדים תוס' דברי המדרש.
וי"ל נמי מ"ש רש"י בחור ובתולה יצחק ורבקה, וכ' מהרש"א בח"א (ב"ק שם) דה"ל לפרש לאברהם ושרה שחזרו לנעורותם. ובפ"ת האריך וכ' דבתולה ודאי לאו דוקא דבמדרש אמרי' באמת בחורה במקום בתולה, וא"כ הו"ל לפרש דאברהם ושרה קאי אחר הנס. ולפי הנ"ל י"ל דאמרי' בבכורות (נ' ע"א) עובר לסוחר (בראשית כ"ג ט"ז) קונטרין, ופירש"י דאיכא דוכתא דשקלים שלהן הי' קינטריא והוא יהיב עובר לכל סוחר בעולם. וא"כ אז לא הטביע מטבע שלו דאל"כ הוה סתמא דעתי' אשלו וע"כ לא הטביע עדיין, וא"ל משום דהי' של כסף דהא הוכחנו דע"כ הי' של כסף דחריף, אע"כ שלא הטביע עדיין, ואי ס"ד דהי' על שם הנס היה מטביע מיד אחר שחזרו לנערותם ולא המתין עד אחר מיתתה, אע"כ לא הי' על שם הנס ההוא אלא על שמחת נישואי יצחק ורבקה, וק"ל ועוד הארכתי בפלפול.
[חתם סופר פרשת לך (עמ' ל"ט-מ') [משנת תקס"ג לפ"ק]]
במ"ש מרן ז"ל דעל המכובדין אסור משום חשדא
א] במ"ש מרן ז"ל דבמס' ע"ז מ"ג ע"ב מבואר שעל המכובדין אסורין ועל המבוזים מותר דלית בהו שום חשדא. לכאורה לשונו בזה צע"ק, דהרי מבואר בגמ' דהטעם משום דבמכובדין פלחי לה ועל כן יש לחשוש בזה משום ע"ז, ובאמת אם ידוע שלא נעבדו אף המכובדין מותרין כמ"ש הראשונים שם בשם הירושלמי (וכ"כ בטושו"ע יו"ד סי' קמ"א). והרי הך דינא דחשדא מבואר בגמ' ע"ז (שם) בענין אחר, גבי צורות שעשו אחרים (דהיינו נכרים) בשביל ישראל דמדרבנן יש איסור לקיימן בשלימותן משום חשדא, ע"ש.
ולכאורה צ"ל דמ"ש מרן ז"ל דעל המבוזים מותר משום דלית בהו שום חשדא, ר"ל חששא, וכוונת הדברים היא דבמבוזין לית בהו חששא דע"ז. (וע"ע באז ימלא להלן אות י"ד-ט"ו).
בדברי מרן ז"ל דלגירסת הגמרא 'מטפחות' במקום 'מטבעות' נמצא דמטבעות הו"ל מכובדין
ב] במ"ש מרן ז"ל דנראה דאפילו מאן דלא גרס מטבעות (אלא 'מטפחות') וס"ל על המטבעות הוה ליה מכובדין, היינו דוקא בשל זהב וכסף, אבל בשל נחושת לכו"ע הו"ל מבוזין. מבואר דנקט מרן ז"ל דלפי גירסא דידן בגמרא דגרסי' 'מטפחות' במקום 'מטבעות', נמצא דמטבעות הו"ל מכובדין. וילה"ע בזה דלפו"ר לא מצינו להדיא בראשונים מאן דס"ל הכי (לימא דמטבעות הו"ל בכלל מכובדין).
ונראה דנקט מרן ז"ל דכיון דהתוס' הסיקו כן (דמטבעות הו"ל מבוזין) רק משום גירסת הר"ח ז"ל בה נמנה להדיא מטבעות בכלל המבוזין, משמע מיהא דמסברא לחוד הוה אמרינן דמטבעות הו"ל בכלל המכובדין, וא"כ למאן דלא גריס הכי הדרינן לסברא דמטבעות הו"ל מכובדין, וק"ל. [שו"ר הדבר מפורש בחי' הריטב"א בע"ז שם (מ"ג ע"ב, ד"ה ושעל), וז"ל: ושעל הסדינין ועל המטבעות כן הגירסא ברוב הספרים. ויש גורסין על המטפחות אבל מטבעות מכובדין הן, עכ"ל וע"ש].
בדברי מרן ז"ל לחלק בן מטבעות של זהב וכסף למטבעות של נחושת
אלא דמרן ז"ל נקט דאף לשיטה זו צריך לחלק דדוקא במטבעות של זהב וכסף הו"ל מכובדין, אבל בשל נחושת לכו"ע הו"ל בכלל מבוזין. ולכאורה מבואר מזה דנקט מרן ז"ל בשיטת התוס' שכתבו דמטבעות הו"ל מבוזין, דס"ל דאף בשל זהב וכסף הו"ל מבוזין, ובאמת דכן מורה סתימת דבריהם. וכן משמע נמי ברמ"א (יו"ד סי' קמ"א ס"ג) שפסק כדברי התוס' דמטבעות בכלל מבוזין הם, ולא חילק בין סוגי המטבעות, ולכאורה משמע דנקט דגם בשל זהב וכסף הו"ל מבוזין.
והנה עיקה"ד לחלק בין המטבעות כ"כ בתשו' כנסת יחזקאל (סו"ס י"ג, וצוין בפת"ש שם סק"ד) ויעו"ש שהביא דברי התוס' (בע"ז שם) דמטבעות הו"ל בכלל מבוזין, וכתב עלה 'אמנם הרבה פוסקים ס"ל מטבעות מכובדין' (ולא כתב מי הם הפוסקים האלו, וצ"ת. ואולי כוונתו כמ"ש מרן ז"ל דהיינו לגירסתינו דגרסי' 'מטפחות', וכש"נ לעיל). וכתב עלה, 'ונלע"ד להכריע, מטבעות של כסף מכובדין, מטבע נחושת מבוזין, כדאיתא בשבועות דף מ' (ע"א) אמר ר' אלעזר בשטענו דינר מטבעות, וקמ"ל דפרוטה בכלל מטבע איתא, ואפשר דעל כן מבוזין נקרא. והנה מטבע של ירושלים ודאי של כסף היה, דבה פודין מעשר שני, וגם אין כסף נחשב בימי שלמה (מלכים א ה' ו'), אפי' המשקולות היו של כסף כדאיתא בגמ' (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו), לפי זה שפיר פירש רש"י כתובים היו. אמנם גבי מטבע של אברהם אבינו נסתפק רש"י פן היו של נחושת ומותר אף בצורה, לכך שתק רש"י גבי מטבע של אברהם אבינו. אמנם התוס' הקדימו דאיתא במד"ר ואגדלה שמך וכו', א"כ היו מכובדין שרה כבוד לאברהם, על כן שפיר מסיימין שהיה ג"כ כתובים', עכ"ל וע"ש. הרי מבואר בדבריו כעין דברי מרן ז"ל, אך באופ"א קצת.
במח' הראשונים אם האיסור לעשות צורת אדם היינו דוקא צורה שלימה ובדברי מרן ז"ל בזה
ג] במ"ש מרן ז"ל שלשיטת הסוברים דמטבעות הו"ל מכובדין מ"מ מודה דבנחושת הו"ל מבוזין ומכל שכן דלית עלייהו צורה שלימה. לכאורה הכוונה בזה דהנה נחלקו הראשונים ז"ל אם הא דאסור לעשות צורת אדם היינו דוקא בצורה שלימה בכל איבריה או דגם מקצת צורה (כגון צורת ראש לחוד, או גוף בלא ראש) אסורה, ועי' בטושו"ע (יו"ד סי' קמ"א ס"ז) שנפסק בזה לקולא, וכשי' הרא"ש (בפסקיו בע"ז שם פ"ג סי' ה'), ובט"ז (סקט"ו) וש"ך (סוסקל"ב) הביאו שי' הסמ"ג (לאוין כ"ב) דס"ל דבצורת אדם אסור אפילו בצורת הראש לחוד, ע"ש.
והנה מדברי מרן ז"ל מוכח דנקט דאם נימא דעל הצד דהיו צורות חקוקות במטבעות של ירושלים ושל אאע"ה, מ"מ לא היה בזה צורה שלימה (ואולי משום דדוחק לדחוק דדחקו כל צורת אדם בכל אבריה במטבע). ולכאורה לפי"ז יהא מוכח מדברי התוס' בב"ק דס"ל כסמ"ג דאף בצורת הראש לחוד איכא איסורא.
איברא דיעויי' בשאילת יעב"ץ (ח"א סי' ק"ע, תחי"ד הו' באז ימלא לעיל אות י') שכתב דהרבה ראשונים חלוקין על הרא"ש דמתיר צורת הראש לחוד, וע"כ יש להחמיר בזה כיון שיש בזה איסור דאורייתא. ושוב כתב היעב"ץ, דעל כרחיך יש לפרש דהרא"ש התיר רק בצורת ראש אטום שאין בה צורת פנים ניכרת, ובכהאי גוונא אסור רק בצירוף גוף וחיתוך אברים כאדם שלם, אבל בראש שיש בה פרצוף פנים ניכרת גם הרא"ש מודה דאסור, ע"ש שהאריך בזה וקבע בה מסמרות. ובסו"ד כתב 'ותדע עוד, מדאצטריכו תוס' ב"ק לאוקמי ההיא דזקן וזקנה במטבע של אאע"ה בכתיבה דאותיות לחוד ולא בצורה, ואי איתא דפרצוף לחוד שרי, מאי דוחקייהו, אע"כ הכי הוא כדאמרן', ע"ש. הרי דהוכיח היעב"ץ מדברי התוס' הללו דאף פרצוף פנים לחוד אסורה וגם לשי' הרא"ש, וק"ל.
אמנם מ"ש מרן ז"ל שלשיטת הסוברים דמטבעות הו"ל מכובדין מ"מ מודה דבנחושת הו"ל מבוזין ומכל שכן דלית עלייהו צורה שלימה, צ"ע, דהרי ממנ"פ, אם הו"ל מבוזין, מה לי צורת ראש לחוד מ"ל צורת ראש וגוף, ואם הו"ל מכובדין הרי תלוי אי אמרינן דבעינן צורה שלימה או לא, וצע"ק.
ואטו נימא דאף אם נימא (כהסמ"ג ודעימי') דצורת ראש לחוד אסורה מ"מ אפשר לצרף סברא זו דצורת ראש לחוד קילא טפי במטבעות של נחושת דהו"ל כמבוזין, ויל"ע.
תמיהה רבתי במשמעות דברי מרן ז"ל דבמבוזין ליכא איסור לצייר צורת אדם
ד] במ"ש מרן ז"ל דדילמא במטבע של ירושלים דודאי הוה להו ג"כ מטבע של כסף וזהב הוצרך רש"י לפרש דהוה כתוב כן ולא מצוייר צורה דא"כ הו"ל מכובדים ואסור, אבל בשל אברהם דלמא לא הטביע כ"א מטבע נחשת, ומנ"ל דהו"ל מכובדים דשייך ביה לתא דע"ז כלל. לפו"ר הדברים מפרסין איגרא, דהרי התוס' איירי בהאיסור לעשות צורת אדם דמבואר בגמ' ע"ז (מ"ג ע"ב) דאסור מה"ת משום לא תעשון אתי (שמות כ' כ'), ומאי שייטיה ללתא דע"ז, דהרי הך דינא דמכובדין אסורין ומבוזין מותרין הוא מלתא דע"ז (וכמ"ש מרן ז"ל גופיה), דבמוצא צורות חקוקות במבוזין אין עליה איסור ע"ז משום דמסתמא אין צריך לחשוש בה משום ע"ז כיון דמבוזין הם, אבל האיסור לעשות צורת אדם הוא בכל ענין, וכמבואר להדיא בסוגית הגמ' שם (מ"ב ע"ב-מ"ג ע"א) שחילקו בין 'עושה' ל'מוצא', דצורת אדם אסור בעשיה (משום לא תעשון אתי) ומותר במוצא (דאין בזה חשש ע"ז, זולת דמות מניקה וסיר אפיס שהם צורות פרצופי אדם האסורין מלתא דע"ז לשי' ר' יהודה). וצע"ג ליישב.
על דבר שרי (י"ב י"ז). פרש"י ע"פ מחומוס, על פי דיבורה אומרת למלאך הך והוא מכה. יל"פ הכוונה שבשעה שהי' פרעה רוצה לנגוע בה היתה היא מתפללת ולבה לשמים ובאו עליו יסורים המונעים אותו מליגע בה.
[תו"מ פרשת לך (מהדו"ת י"ב ע"א) [מרשימו"ת]]
לפו"ר צ"ב כוונת זה המאמר. ויתכן דהכוונה עפמ"ש הרמב"ם (ביסוד החמישי) דאין ראוי לעשות אמצעים זולתי הבורא ית"ש להגיע אליו (ובנוסח ה'אני מאמין' המיוסד ע"ד הרמב"ם אומרים 'שהבורא ית"ש לו לבדו ראוי להתפלל ואין להתפלל לזולתו'), וכבר האריך בזה המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב עבודה פי"ב) במח' הראשונים בענין אמירת פיוטים כמו 'מכניסי רחמים', וידועין דברי מרן ז"ל בתשו' (או"ח סי' קס"ו) מ"ש בביאו"ד המהר"ל, והדברים עתיקין.
ונראה דאשר על כן פירש מרן ז"ל הך 'אומרת למלאך' דאיננה כפשוטו שביקשה שרה מן המלאך שיעשה מבוקשה, אלא דעל פי דיבורה שהיתה מתפללת אל ה' ולבה לשמים דייקא, על ידי ובגרמת תפלה זו נאמר למלאך להכות והוא מכה ובאו עליו יסורים וכו', ודו"ק.