לך לך

בזמן אשר האדם מקדש שם ה' ברבים ועושה נפשות הרבה אין לו למסור עצמו למיתה

לֶךְ לְךָ. (יב א)

להנאתך ולטובתך, שם אגדלה שמך (רש"י). וצ"ע אפילו לא יגדל שמו וחלילה יריע לו שם בכל הרעות מכל מקום ההליכה היא הנאתו וטובתו כי כן ציוה ה' ורצונו.

הנה יש לחקור אברהם אבינו ע"ה מסר נפשו והשליכו מנגד ושיבר צלמי נמרוד ועמד נגדו (בראשית רבה לח יג), ולמה לא עשה כן בארץ כנען שהיתה מלאה גלולים, ואין לך עץ רענן שלא היה תחתיו עבודה זרה, וכן הר גבוה וגבעה נישאה, כדאיתא במסכת עבודה זרה (מה ע"א), ולא מצינו ששיבר אליליהם, אדרבה השתחוה לבני חת (להלן כג ז) ונכנע להם.

אבל האמת, שם באור כשדים לא שמעו לקולו כלל, ולא הועיל בכל תוכחותיו ולא עשה נפש כמו שעשה בארץ, ולא היה שם מכיר ה' כי אם הוא, על כן השליך נפשו מנגד להפרישם מעבודה זרה כל מה שאפשר, ואם ימיתוהו מה לו בכך. אך בארץ ישראל קרא בשם ה' ונתגדל שמו וקבלו ממנו אלפים ורבבות ועשה נפשות הרבה (רמב"ם הל' עבודה זרה פ"א ה"ג), על כן אין לו רשות למסור נפשו להתגרות עם אותן שלא שמעו לו ולא נתגיירו, כי אם ימיתוהו מה יעשו כל אותן תלמידים הסמוכים על הוראתו ותורתו, ואין לומר יסמוך על הנס, אין זה מדת חכמים כי אולי לא יעשה לו נס (קידושין לט ע"ב, זהר ח"א קיא ע"ב), רק מוסר עצמו למיתה על כל פנים וזה אין לו רשות אם מפסיד לתלמידים. ונמצא בארץ ישראל על ידי שנתגדל שמו ונאספו אליו הרבה גרים על ידי זה עבד ה' במנוחה והשקט ולא היה צריך להתקוטט עם הרשעים, אלא השומע ישמע והחדל יחדל, נמצא היה זה להנאתו ולטובתו. (תקפ"ו) (חת"ס עמ' לט)

ברכו דאין לו לחוש להמברך בקול רם קללה תחשב

וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. (יב ב-ג)

יען אמרו חז"ל (ערכין טז ע"א, רמב"ם הל' דעות פ"ז ה"ד) מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב (משלי כז יד), כי מתוך שבחו יבוא לידי גנותו, על כן כשאמר לו הקב"ה שיגדל שמו בעולם והיה ברכה, אמר ומקללך אאר ועל ידי זה ימנעו מלקללו, ונברכו בך כל משפחות האדמה ולא יגרום להם קללה. (תקצ"ד) (חת"ס עמ' מ)

כשם שכל כוונת הבורא להציל חסידיו מכל רעות כן כל כוונת חסידיו לקדש שמו ית'

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה. (יב י)

במדרש רבה פרשה זו (מ א), ויהי רעב בארץ, כתיב (תהלים לג יח-יט) הנה עין ה' אל יראיו זה אברהם שנאמר (להלן כב יב) כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, למיחלים לחסדו שנאמר (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, להציל ממות נפשם ממיתתו של נמרוד, ולחיותם ברעב שנאמר ויהי רעב בארץ. ואין מובן מה בעי בזה שהביא קרא זה לכאן בלי שום חידוש בו, ועוד הרי לא הצילו מן הרעב וירד מצרימה.

הנה הרמב"ן ז"ל האשים את אברהם אבינו ע"ה במה שירד מצרימה ולא בטח בה', ובספר תולדות יצחק (להלן יד יג ד"ה הספק השמיני) כתב שירא שיתחלל שם שמים ח"ו, כי יאמרו על שבא מחדש לחדש אמונה שלא שערום אבותיהם על כן היה רעב, על כן ירד מצרימה שיראו שגם בלעדו יהיה רעב הזה בארץ, אדרבא במצרים אשר ירד שמה לא יהיה רעב. ולענ"ד [דזה היה] כוונתו [בהבאת] הקרא, להורותינו כי כשם שכל כוונת הבורא ית"ש להציל חסידיו מכל רעות המתרגשות, כן כל כוונתם בהיפוך על קדוש שמו ית"ש, וזהו הנה עין ה' אל יראיו להציל ממות נפשם ולפדותם מרעב, כן נפשינו חכתה לה' פירוש שהיה מחכה על קידוש שמו ית"ש לא זולת. (תקצ"ב) (חת"ס עמ' מא)

אברהם אבינו לא נקרא בשם ה' עד שנתעלה למדרגת בעל תשובה

וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו. (יג ג)

פירש רש"י פרע הקפותיו, והייתי רגיל לפרש פריעת הקפותיו היינו לתרץ קושית ליצני הדור ששאלוהו מאי טעמא הטריחך הקב"ה לילך חוצה לארץ, ובחזרתו פרע הקפת קושיא הלז, ראו איך הטעינני הקב"ה בעושר גדול כסף וזהב ובגדים וצאן ובקר לרוב.

וכעת נ"ל, נהי שבזה פרע הקפותיו לדחות שואליו, מ"מ בעצמו לא נתפייס בזה לטרוד עצמו מארץ ישראל למצרים בעבור כסף וזהב, אך אח"כ כשראה שהעושר ההוא גרם להפריד לוט מעמו אז נתפייס והבין. (תקצ"ג) (חת"ס עמ' מב)

מדרך טבע ארץ הקדושה להוסיף אחדות ואהבה בין הצדיקים היושבים בה

וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. (יג ו-ז)

י"ל כי מדרך הצדיקים להיות באחדות גמור, ואז כינוס לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם (סנהדרין עב ע"א), וזה עצמו גורם פיזור לרשעים, וההיפוך בהיפוך, כי כשאינם באחדות ח"ו גורם כינוס לרשעים שהוא רע לעולם. והנה מדרך טבע ארץ הקדושה להוסיף עוד אחדות ואהבה ורעות להצדיקים היושבים [בה], כמו שאמרו חז"ל (נדרים כב ע"א) ונתן ה' לך שם לב רגז בבבל הוא דכתיב, ואם אמנם חס ושלום יש מונעים שלא תוכל הארץ הקדושה להעלותם ולהתאחדם, אזי אדרבא גורם רע יותר עד שאפילו האנשים בעצמם יריבו וירגזו זה עם זה, כי מקום המשפט והצדק שמה הרשע, ואחיזת הקליפה ביותר, על דרך מי שגדול מחברו יצרו גדול הימנו (סוכה נב ע"א).

והנה כבר כתבנו במקום אחר ההפרש שבין רכוש גדול שהוא בחסד ועוזר לבעליו על עבודת ה', ובין רכוש רב מסטרא דקליפה רשות הרבים ומסמא עין בעליו וגורם הרמת לב ושכחה, וכן היה רכושו של לוט, והוא הבדיל בינו לבין אברהם אבינו ע"ה וחוצץ ביניהם. והיינו דכתיב ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו, ר"ל כי אע"פ שהיה מהראוי שישיבת ארץ הקדושה ישא וירומם אותם להתאחד איש ברעהו יותר מקדמת דנא, אמנם לא כן היה כי לא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו, שלא היה להם נשיאת ראש ע"י הארץ, והטעם כי היה רכושם רב, וזה הבדיל בין איש לאחיו, ועל ידי כן לא די שלא היה להם נשיאת ראש ומעלה, אלא גם נפלו ממדריגתם הראשונה ולא יכלו לשבת יחדיו בעצמם, כי נתפרדה חבילת אהבתם אשר מאז, עד שלא יכלו לשבת יחדיו ומרכוש רב נעשה ריב, וזה גרם שהכנעני והפריזי אז יושב בארץ בהשקט ושלוה וק"ל. (תקס"ג) (חת"ס עמ' מב)

הצדיקים נמשלו לכוכבים אשר לפעמים נראים קטנים עד מאוד ובאמת הם גדולים ויסודי עולם

וַסְפֹר הַכּוֹכָבִים וגו' וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. (טו ה)

יש לומר כי לנו לעינים נראה לנו הכוכב קטן, והוא באמת גדול מאד, כן ישנם בנו צדיקים אשר אנו חושבים אותם לקטנים והם גדולי ערך יסודי עולם. (תורת משה עמ' מד)

קשה היה לאברהם אבינו בבשורת הארץ שיסגור דלתי התשובה בפני הכנענים

וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ וגו': בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. (טו ו,ח)

פירש רש"י בשורת הבנים האמין ולא בקש אות אבל על בשורת הארץ אמר במה אדע. וי"ל כי ב' דברים קשים, א' לשדד מזל ובפרט מזל בני חיי ומזוני כמ"ש הראשונים, אע"ג דעל ידי זכות גדול משתנה מזל (תוס' שבת קנו ע"א ד"ה אין), מ"מ לא זכה אברהם משרה אלא בן אחד ומקטורה הוליד כמה בנים מפני שלידת שרה היתה נגד המזל, על כן אמר אפילו הכי והאמין בה' ששדד המערכה, אך השני היותר קשה וממש נמנע, שיסגור דלתי תשובה ויעשה נגד בחירתם, על כן היה קשה לו להאמין בשורת הארץ כי אם אולי ישובו הכנענים מדרכם הרעה על כן אמר במה אדע.

אי נמי על פי מה שכתב רמב"ן (לעיל פסוק ב) אע"פ שכבר נתבשר בארץ ובבנים, חשב שמא גרם החטא עד שכרת לו ברית בשבועה עיי"ש, ולעיל (יב ו) כתב רמב"ן כל נבואה שנעשה לה פועל דמיון לא נתבטל כגון כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף (ישעיהו כ ג) עיי"ש, ואם כן בבנים אחר שהוציאו החוצה והראוהו הכוכבים (לעיל פסוק ה) וגם לפירוש רש"י (שם) הגביה למעלה מן הכוכבים, ואין לך פועל דמיון יותר מזה, על כן האמין שלא יגרום עוד החטא, אך בבשורת הארץ לא נעשה לו פועל דמיון, אמר במה אדע, ולא ידע כי מלחמות המלכים וכיבושם הוא פועל דמיון לכיבוש הארץ. (תורת משה עמ' מה)

אברהם אבינו השריש האמונה בחוזק עד שנעשה כאחד מטבעיו אשר אדם מוריש לבניו

וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' וגו' לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה וגו': וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וגו'. (טו ו-ח,יג)

הקשה הרמב"ן במה נחשב צדקה לאברהם בזאת שהאמין, וכי סלקא דעתך צדיק גדול כמותו אשר השריש יסוד האמונה בעולם ולימד לבני תבל את דרכי ה' לא יאמין בהבטחת הקב"ה.

ולפענ"ד האי והאמין הוא פועל יוצא שהאמונה היתה כל כך גדולה אצלו עד שנשרשה בלבו ליסוד מוסד, והנחיל אותה לבניו עדי עד, עד סוף כל הדורות, כאדם המנחיל את בנו טבעיו והרגליו כידוע, עד שהגיע השיעור כשהיו בניו משוקעים בטומאת מצרים ונשתקעו הרבה בתוכה ובתועבותיהם ככתוב ביחזקאל (כ ז-ח), מ"מ האמונה היה גדול אצלם, ונגאלו בזכות האמונה כידוע (מכילתא בשלח, מסכתא דויהי ו ד"ה אז). (תורת משה עמ' מו)

ברכו שיזכו שאף בעת אשר יהיה הון ועושר בביתם צדקתם עומדת לעד ולא יבעטו מרוב טובה

וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. (טו יד)

יש לומר הכונה שמתוך השיעבוד יגיעו למדריגה גדולה כזאת שיהיו הם יכולים לעמוד בצדקתם אפילו אם יהיה הון ורכוש גדול בידם ולא יהיו בועטים בה', ולכן לא היו ישראל רוצים ליקח כסף כלל בצאתם ממצרים כי לא היו רוצים לעמוד בנסיון גדול כזה, והיינו שאמרו (ברכות ט ע"ב) ולואי שנצא בעצמינו, דהיינו שנהיה בעצמנו בני חורין מיצר הרע. אבל הקב"ה אמר למשה שלא יאמר אותו צדיק שלא נתקיים הבטחה זאת ולא הגיעו למדריגה, ובאמת הגיעו למדריגה זאת, אך לא לביזת הים כמו שאמרו חז"ל (שם לב ע"א) על פסוק (הושע ב י) וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל, והיו אז במדריגה להיות הון ועושר בביתם וצדקתם עומדת לעד (ע"פ תהלים קיב ג). (תורת משה עמ' מז)

רמז ע"ד מוסר להגוף ונשמה והשכל להזהר שלא להגרר אחר הגוף ולהותיר הנשמה בודדה

וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וגו': וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם וגו' בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה: וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ. (טז א-ב,ד-ה)

יש בפרשה זו רמז מוסריי, אחרי שהאדם מחובר מגוף ונשמה, והשכל שהוא מכחות הנשמה הוא נברא לשמש להנשמה להשכילה ולהבינה על אחריתה, אבל אחרי ראות הנשמה אשר אם לא ישמש השכל גם להגוף ונשאר הגוף מבלי מחיה יתקיים גם בנשמה תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה (אבות פ"ב מ"ב), לכן תתרצה גם היא שישפיע השכל תבונה להגוף למען יחיה עצמו, אכן ע"י קרבת השכל וע"י פעולתו הטובה על הגוף ילכדנו הגוף ולא ירפנו והנשמה שוממה מבלעדו.

והנה שרה כנוי לנשמה (זוהר סתרי תורה ח"א עט ע"ב) שהיא שרה בגופו של אדם, ואברהם הוא היועץ הגדול השכל, והשפחה הוא הגוף שנברא לשמש להנשמה, ואמר ע"י שהיתה שרה היא הנשמה אשת השכל הנקרא אברם ורק לה לבדה היתה פעולתה לא ילדה לו יען נשאר גוף בלי מחיה, ותאמר הנשמה אל השכל בא אל שפחתי למען תכון לה על ידיך מחיה ואז אבנה גם אנכי ממנה שארבה מעשים טובים יותר, אמנם בהתחבר השפחה עם השכל לא הביטה עוד אל הנשמה כלל, וזה ותקל גברתה בעיניה עד שצעקה הנשמה אל פני השכל חמסי עליך.

וזה רמז המסורה, (מסורה גדולה, כאן) ולה ד', ולה שפחה, ולה אמר עלי לשלום (שמואל-א כה לה), ולה שתי פיות (שופטים ג טז), ולה גפין ארבע (דניאל ז ו). היינו אף שיש לנשמה שפחה דהיינו הגוף אומר לה עלי לשלום, תנה לי כמו שׁנּתּנה לך (שבת קנב ע"ב), וכלפי זאת אמר ולה שתי פיות על דרך שאמרו רז"ל בירושלמי (ברכות פ"א ה"ב, שבת פ"א ה"ב) אלו הייתי שם הייתי אומר תנה לנו שתי פיות אחד לדברי תורה ואחד לדברים בטלים, אמנם אחרי שהתורה ארוכה מארץ אין כאן פנאי לדברים בטלים, וז"ש ולה שפחה, ולה אמר עלי לשלום, מבקשת לה שתי פיות ומשיבין לה ולה גפין ארבע, הלא ארבע אמות של התורה כדאי הם לך. (תורת משה עמ' מז)