פרשת וירא
במשלי (ל"א כ"ו-כ"ז) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה צופי' הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל, והנה במדרש מפרש כל הליקוט על שרה ע"ש בילקוט (רמז תתקס"ד), ועוד י"ל לפרש הנך פסוקים ג"כ על שרה כאשר נבאר. הנה אמרו בש"ס דב"מ (פ"ז ע"א) אפסוק (י"ח ו') ויאמר מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות, מכאן שהאשה עיניה צרה באורחים יותר מאיש, ופירש"י ז"ל מדכתיב קמח סולת משמע הוא אמר סולת והיא אמרה קמח שהאשה עיני' צרה באורחי', וקאמר הש"ס, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר (שם פסוק ח') ואילו לחם לא הביא, אמר אפרים מקשאה תלמידו של ר"מ משום ר"מ אותו היום פרסה נדה, ופירש"י (עפ"י שמובא במזרחי) שאברהם אכל חולין על טה"ק וטימאתה את הלחם ולכן לא הביא את הלחם, ע"כ תוכן דברי הש"ס ופירש"י.
והנה לכאורה קשה מאוד, אף אם נחלק הקרא לשנים ונאמר שאחד אמר קמח והשני סלת, טוב לנו לומר שהוא אמר קמח, שכך כתיב ויאמר מהרי שלש סאים קמח, והיא השיבה ואמרה סלת, וא"כ הוא אמר קמח והיא אמרה סלת, ומהי"ת נאמר להיפוך. עוד קשה, מאי האי דקאמר הש"ס שהאשה עיניה צרה באורחים יותר מבאיש, משמע דאיש בודאי אינו צרה, אלא שהאשה צרה יותר, והוא תמוה. גם מה ענין לכאן הא דפרסה נדה.
לתרץ כל הנ"ל נקדים מ"ש המהרש"א בח"א פ"ק דנדה (ד' ע"ב, ד"ה קיבלה) דשרה לא פירסה נדה עד אחר שבשרוה המלאכים, דאל"ה איך צחקה בקרבה לאמור אחרי בלותי היתה לי עדנה, והרי ראתה דברים ניכרים שכבר פירסה נדה באותו יום. אעכ"ל שלא פרסה עד אחר שיבשרוה המלאכים, אלא שאברהם ידע מקודם שתפרוס נדה לכן לא אכל הלחם משום מעל"ע שבנדה, ומעל"ע שבנדה אינו מטמא אלא חולין שנעשו עטה"ק, לכן פירש"י שאכל חולין בטה"ק, ע"ש.
והנה לכאורה קשה לפ"ז אמאי לא אכל אברהם את הלחם, הלא זאת הי' בע"פ (כבר ר"ה מ"ח י"ב) שאסור לאכול מצות (כירושלמי ר"פ ערבי פסחים), והאכילום מצה עשירה שנילושה במי פירות וכמבואר בס' חמדת הימים ע"ש, ומי פירות אינם מכשירין (מכשירין פ"ג מ"ב ועי' תרומות פ"ה), ולא הוה אלא ספק שמא נפלו מים על החיטים, וא"כ נפלו מים על החיטים הא מעל"ע שבנדה נמי רק ספק טומאה, וא"כ הוי ספק ספיקא והלחם טהור לגמרי.
אלא כל זאת אי הוי הלחם קמח, לכן אי הוי סולת לקמ"ו, כמבואר בפסחים (מ' ע"א) דא"א לסולת בלא לתיתה, א"כ הוכשר בודאי לקבל טומאה, ושפיר קאמר שלא הביא הלחם על שפירסה נדה. ומעתה נוכל לומר דודאי הפי' כפשוטו שהוא אמר קמח שאינו הי' קצת צר ולא רצה ליתן להם סולת, והיא ויתירה יותר ואמרה סלת וגרמה להם שלא אכלו כלל לחם, שע"י שלקחה סולת שהוכשר נטמא הפת. ואף שהיא לא כיוונה לכך עכ"פ נוכל להבין מזה שעיניה צרה יותר מן האיש דלדידי' הי' להם עכ"פ קמח ולדידה לא כלום, והיינו שמגלגלין זכות וכו' (כשבת ל"ב ע"א), ועל שבכל דוכחא עיני אשה צרה נתגלגל זאת על ידה והיינו דסמך לזה ולחם לא הביא.
אך י"ל ג"כ לאידך גיסא, לרוב צדקתה ושהיתה בעלת רוח הקדש יותר מאברהם (עי' רש"י להלן כ"א י"ב, ממדרש רבה ר"פ שמות) נתגלגל זאת ע"י לטובת בניה ישראלים, דאיתא במדרש (שוחר טוב תהלים ח' ב') כשעלה משה למרום וקטרגו מלאכי השרת כנגדו ורצו לעכב התורה לעצמם אמר להם משה כתיב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו ואתם אכלתם בב"ח אצל א"א, והודו לו. והנה לכאורה כדמשמע מפירש"י בחומש (י"ח ח') קמא קמא דמטא אייתי לקמייהו, א"כ לא אכלו בב"ח כלל כי בתחילה חמאה וחלב ואח"כ בן הבקר, אלא אפ"ה שפיר השיב להם משה שעכ"פ אכלו בשר אחר חלב בלא קינוח שהרי אמר ר' זירא בחולין פרק כל הבשר (ק"ה ע"א) דאין קינוח אלא בפת וא"כ המלאכים שלא היה להם אז פת שהרי לחם לא הביא א"כ ע"כ אכלו בלא קינוח, ושפיר השיב להם משה.
נמצינו למדין דשרה אע"ג דאיהי לא חזיא, מזלה ורוח קדשה גלגל ליקח סולת במקום קמח שתטמאהו ולא תביאהו על השולחן, וממילא יהי' זה תי' על קבלת התורה.
וזהו אפשר פי' הפסוק פיה פתחה ואמרה סלת במקום קמח לא משום צר עין, כ"א ותורת חסד על לשונה שיקבלו בניה התורה כנ"ל, צופי' בנבואה (כמו צופה נתתיך), הליכות ביתה ר"ל תורת בני ביתה כמו (גמ' סוף נדה) אל תיקרי הליכות וכמו דכתיב (חבקוק ג' ו') הליכות עולם, וע"כ לחם עצלות היינו קמח כמבואר בפסחי' בסוגי' דלתיתה דסלת נקרא לחם זריזים, וא"כ יקרא קמח לחם עצלות לא תאכל כנ"ל ודוק'.
[חתם סופר פרשת וירא (עמ' ע"ג-ע"ד)]
בדברי מרן ז"ל בשם רש"י דאאע"ה אכל חולין על טהרת הקודש
א] במ"ש מרן ז"ל בשם הגמ' בב"מ (פ"ז ע"א) ופירש"י, הנה בגמ' שם איתא הכי: כתיב קמח וכתיב סלת (פירש"י, עדיף מקמח), אמר רבי יצחק מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש (פירש"י, היא אמרה קמח, והוא סולת). כתיב לושי ועשי עגות וכתיב ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, ואילו לחם לא אייתי לקמייהו, אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משמיה דרבי מאיר אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה ושרה אמנו אותו היום פירסה נדה (פירש"י, חזר להיות לה אורח כנשים). ע"כ בגמ' שם (ופירש"י).
ובמ"ש מרן ז"ל דרש"י פירש שאאע"ה היה אוכל חולין על טהרת הקודש, ילה"ע דד"ז ליתא לפנינו ברש"י שם, אלא דבגמ' איתא בסתמא שאכל אאע"ה חולין בטהרה, אך לא איתפרש באיזה דרגא דטהרה אכל את חוליו, אם על טהרת חולין או על טהרת תרומה או על טהרת הקודש, ועי' במשנה סופ"ב דחגיגה (י"ח ע"ב) ובתוספתא שם (ריש פ"ג) דיש בזה חילוקי מדרגות. והנה הגרינ"ש זצ"ל כבר שׂכל את ידיו לציין דהיינו 'ע"פ המובא במזרחי', וכוונתו למ"ש הרא"ם בפרשתן ע"ד רש"י (י"ח ח') שכתב דלחם לא הביא לפי שפירסה נדה (כגמ' ב"מ שם), וז"ל: ואברהם אבינו אוכל חולין בטהרה הוה כדאיתא במציעא, ופירש רש"י בחולין שנעשו על טהרת הקדש דקביל עליה לאכול חולין בטהרת הקדש, פירוש, שרוצה להרגיל את עצמו בטהרת קדשים שאם יאכל שלמים או תודה יהיה בקי בשמירתו, וחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי, שחייב להבדל מדרבנן מכל הטמאות הפוסלין. וזהו אליבא דאפרים מקשאה (ב"מ שם), אבל רבנן פליגי עלה בבראשית רבה (מ"ח י"ד) ואמרי אפילו פת הביא, ומה אם דברים שלא אמר הביא, דברים שאמר על אחת וכמה, עכ"ל.
והיינו שהבין דלהרא"ם היה גירסא ברש"י (ב"מ שם) אשר לפיה מפרש דמה דאמרי' בגמ' שאכל חולין בטהרה היינו שאכל חולין על טה"ק. ובאמת כן מבואר במהרש"א שהביא מרן ז"ל, אשר כל דבריו סובבין על קוטב זה דאאע"ה אכל חולין עטה"ק, דאל"ה ל"ש לדון ביה מלתא דטומאת מעל"ע, ועי' במהרש"א שם שכתב בסו"ד, 'והוא שדקדק רש"י לפרש שם כמ"ש הרא"ם דאכל חולין בטהרה שנעשו על טהרת קודש', ונראה דהמהרש"א הכי הבין דהרא"ם מעתיק מפירש"י על הגמ' ב"מ שם, וכש"נ.
אמנם לולד"מ נראה ברור דהרא"ם הבין מדנפשיה דמה דאמרינן בגמ' (ב"מ שם) שאברהם אבינו אכל חולין בטהרה, היינו על טהרת הקודש (שהיא הדרגא החמורה ביותר בטהרה, וכריו"ח בן גודגדא), ולזה אייתי מפירש"י במס' חולין דמפרש מהו אכילת חולין עטה"ק, ושיעורן של דברים כך היא, דמ"ש הרא"ם ד'פירש רש"י בחולין שנעשו עטה"ק', הכוונה דפירש רש"י במסכת חולין וכו'. והדבר מוכרח היא, דיעויי' ברש"י חולין (ב' ע"ב, ד"ה שנעשו) ותמצא דברי הרא"ם כמעט מילה במילה, ודו"ק. (אך עכ"פ מד' הרא"ם מוכח דאאע"ה אכל חולין עטה"ק דייקא ולא על טהרת תרומה או טהרת חולין, ואכתי א"ש דברי מהרש"א ודעימי').
בדברי מרן ז"ל דספק טומאת מעל"ע טהור משום ספק ספיקא ובגדר טומאת מעל"ע
ב] במ"ש מרן ז"ל דאם יש ספק אם נפלו מים על החיטין אין בה טומאת מעל"ע שבנדה כיון דהוה (עיק' טומאת מעל"ע) רק ספק טומאה, וא"כ הו"ל ספק ספיקא וטהור לגמרי. מבואר מזה דנקט מרן ז"ל דגדר טומאת מעל"ע שבנדה הוה בגדר ספק, וא"כ בהצטרף עוד ספק (כגון הכא דספק אם הלחם מוכשר לקב"ט) הו"ל ס"ס וטהור לגמרי.
ויש לעיין בזה, דהרי אע"פ שדין טומאת מעל"ע יסודו מלתא דספק, [וכדמשמע בסוגיות הגמ' רפ"ק דנדה דשקיל וטרי במח' שמאי והלל ומדמינן ליה לספיקות בשאר דינים], מ"מ יש לדון בזה, שהרי אמרינן בגמ' שם שדין טומאה זו אינו נוהג כ"א בתרומה וקדשים (ובחולין שנעשו עטה"ק), ותיקנוה הכי משום חומר תרו"ק, ע"ש. ומשמע, דאע"ג שיסוד הדין הוה לה מלתא דספק נדה, מ"מ משום הא לחוד לא הוה מטמאינן כיון דאוקי איתתא בחזקת טהרה, אלא דלגבי תרו"ק תיקנו דלא ליזיל בתר חזקה, ובגמ' שם מבואר כמה טעמים בזה, ע"ש.
אמנם עכ"פ משמע דאית בה במעל"ע שבנדה שׁם טומאה דרבנן (וכ"מ ברש"י שם ו' ע"א, ד"ה מעל"ע), וכן משמע קצת מדברי הרמב"ן (ו' ע"א וט' ע"ב, ד"ה הא) שכתב שדין טומאת מעל"ע הוא כעין קנסא שקנסוה חכמים, ע"ש. וא"כ צ"ב לדון בספקו משום ס"ס.
איברא דיעויי' ברמב"ם (סוף פ"ג ממטמאי מו"מ) שכלל דין טומאת מעל"ע בהדי שאר ספיקות דטומאה וכתב עליהם 'הכל מדברי סופרים וטומאתן בספק', ע"ש. וא"כ לשי' הרמב"ם א"ש מ"ש מרן ז"ל דהוה ספק טומאה וע"כ בהצטרף עוד ספק הו"ל ס"ס לטהר לגמרי, וק"ל.
ויעויי' בתוספתא דנדה (פ"א ה"ב) דתניא דטומטום ואנדרוגינוס דיין שעתן, ובביאור הר"א בן הגר"א (שם) כתב דהיינו 'מפני שאינן מצויין ולא גזרו חכמים', אמנם העירוני דבירושלמי (ריש נדה) לא משמע כן, דאמרינן שם, 'בדקה ומצתה ספק [וכו'], הוא עצמו מהו שיטמא בספק, נישמעינה מן הדא טומטום ואנדרוגינס שראו דיין שעתן, מה את שמע מינה, א"ר יוסי טומטום ואנדרוגינס ספק ומעת לעת ספק ואין ספק לספק, וכא ראייתה ספק ומעת לעת ספק ואין ספק לספק'. הא קמן דמבואר בירושלמי דבכל ספיקא ל"ש לטמאות טומאת מעל"ע, כיון שהוא עצמו בספק קאי, והוכיחו כן מד' התוספתא גבי טמטום ואנדרוגינוס, ולכאו' היינו דינא דספק ספיקא (וכ"מ בפנ"מ שם), וא"ש.
בדברי מרן ז"ל דסולת נקרא לחם זריזים
ג] במ"ש מרן ז"ל ד'לחם עצלות היינו קמח כמבואר בפסחים בסוגיא דלתיתה דסלת נקרא לחם זריזים'. הנה לפו"ר ל"מ בסוגיא שם ד"ז, ועי' שם לעיל מיניה (ל"ו ע"א) דלישת המנחות אע"פ שכשרה בזרים מ"מ איתיה במקום זריזין (דהיינו שהוא בעזרה מקום הכהנים דזריזין הם כדפירש"י) אבל לתיתתן ליתא בזריזין ולא במקום זריזין, דהזר מביאן סולת מביתו, ע"ש (דמשו"ה אפשר ללוש בפושרין דלא גזרו בזריזין שיבאו להחמיץ). ולא זכיתי לעמוד על כוונת מרן ז"ל כאן, [דאי נכנהו ע"פ מעשה המנחות, אדרבה כלפי לייא דמאי דאית ביה לתיתה יתכן לכנותו 'לחם עצלות' דליתיה בזריזין כלל], וצ"ע.
והנה איל אחר. במ"ש אחר, נר' שרמז לנו שה"ק שלא היה יצחק נחשב בעיני אברהם בעת עקידתו כ"א כאיל, וז"ש והנה איל אחר.
[תו"מ פרשת וירא (מהדו"ת י"ט ע"ב) [מרשימו"ת]]
במ"ש מרן ז"ל שלא היה יצחק נחשב בעיני אברהם בעת עקידתו כ"א כאיל, יש להעיר ממה שאחז"ל במדרש רבה בפרשתן (נ"ו ח'), 'וישלח אברהם את ידו, הוא שולח יד ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות ונופלות דמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא, ואעפ"כ הלב שמח לעשות רצון יוצרו'. אך אין מזה קושיא ע"ד מרן ז"ל, כי אדרבה י"ל דזהו שכבש אאע"ה את רחמיו ושוב לא היה נחשב בעיני אברהם כ"א כאיל, וכעי"ז כתב בענף יוסף (במד"ר שם) בשם אהל יעקב, ע"ש באורך.
ובעיק' פירושו של מרן ז"ל לפרש תיבת 'אחר' דקרי 'אחר' (ודלא כפשטא דקרא וכפירש"י), ילה"ע דמצינו כעי"ז בכלי יקר (כאן), ע"ש לדרכו. והעירוני (מוהר"א איגר שליט"א) סמך נפלא לפירוש זה מדברי אחד מרבותנו הראשונים ה"ר אפרים מרגנשבורג ז"ל שיסד בעקידה 'אם אפס רובע הקן' (בנוסח ליטא נאמר ביום צום גדליה, ולנוסח פולין ביום ד' דעשי"ת) בזה"ל, 'קרא למרחם משחר, תמורת בנך תבחר, הנה איל אחר, ועשה ואל תאחר', ודו"ק.