מתוך פנקס ב' מימי בחרותו שנת תקמ"ו לערךא
[אות] ב' - חולין דף ק"ב ע"א
גמ' ור' יהודה קרא למה לי' ליתי איסור אבר ליחול איסור גיד וכו'.ב צריך להבין דילמא איצטריך למישרי אבר מן החי דשרצים, דכל שאי אתה מצווה על דמן היינו שרצים כמ"ש רש"י ז"ל [שם ד"ה טמאין]... בודאי אפ"ה קשה לר' יוחנן דאמר ושניהם מקרא א' דרשו, הלא לר' יהודה לא מפיק מהך הקישא איסורא דטמאים רק כיון שאיסורו נוהג בבני נח ולא איצטריך הקישא רק לשרצים, אבל מ"מ לשון הש"ס דמשני כי איצטריך קרא לר' אלעזר, משמע דלר"י לא איצטריך, קשה הלא גם לר' יהודה איצטריך כנ"ל.
הנה במס' סנהדרין דף [נט ע"א] פליגי ר' חנינא בן גמליאל ורבנן, דר"ח ב"ג דריש [בראשית ט ד] 'אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו' דכתי' גבי בני נח, 'בשר בנפשו' זה אבר מן החי, 'דמו לא תאכלו' זה דם מן החי, וכן דריש התם [דברים יב כג] 'כי הדם הוא הנפש' הוא דם מן החי, 'לא תאכל הנפש עם הדם' זה אבר מן החי. ורבנן דרשו 'דמו לא תאכלו' דכתיב גבי ב"נ למישרי אבר מן החי דשרצים, ופסוק 'כי הדם הוא הנפש' למיסר דם הקזה ע"שג.
והנה לר' יהודה ממ"נ לא איצטריך הקישא כלל, אי דריש 'דמו לא תאכל' גבי ב"נ למיסר דם מן החי, א"כ ה"ה כי הדם הוא הנפש נמי להכי מידרש והיקישא מנ"ל, ואי לא דריש להכי כרבנן וא"כ אייתר לי' 'כי הדם הוא הנפש' להיקשא, דא"ל לדם הקזה, ז"א דרש"י פי' התם [ד"ה דרבנן] דמדכתבי' בפרשה [דברים שם] 'וזבחת מבקרך וצאנך' ה"א דלא אסר רק דם שחיטה ע"ש, כל זה לר' מאיר דס"ל לקמן דאינו נוהג בישראל רק בבהמה טהורה דדריש סמוכין 'מבקרך וצאנך', משא"כ לר' יהודה דלא דריש הך סמוכי' א"כ לא איצטריך קרא לדם הקזה ואייתר להיקישא למישרי שרצים כנ"ל, ז"א דע"כ 'דמו לא תאכל' דריש השתא למישרי שרצים, א"כ הקישא למה לי ודו"ק.
ומה שפסק הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים [ה"א] שאין ב"נ נהרג על אבר מן החי דעוף, ומה שהקשה הפלתי סי' ס"ב [סק"ב] מפסחים דף ע"ג [ע"א], עיין מ"ש על זה בפנקס אחר דף י"ב ע"אד.ה
והנה יש ליתן טעם לפסק הרמב"ם הנ"ל, דמדר' מאיר נשמע לדידן, דס"ל דאין אבר מן החי נוהג בישראל אלא בטהורה ובב"נ נוהג, וקשה מי איכא מידי דלישראל שרי [ולב"נ אסור], וצריך לומר כמ"ש תוס' לעיל דף ל"ג [ע"א ד"ה אחד] כיון דטמאה בלא"ה אסור לישראל לא שייך מי איכא מידי, רק דקשה עדיין אחיה טהורה דלא שייך הך תירוץ, רק משום דבלא"ה אסור משום איסור שאינו זבוח, רק אעוף לא שייך הך מילתא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, ע"כ דגם בב"נ אינו נוהג כפסק הרמב"ם, ודו"ק.
הערות:
א. בגנזי 'היכל החתם סופר' נמצא כתי"ק, דף חידושים שהעלה מרן ה'חתם סופר' זיע"א בעצם כתב יד קדשו עוד בימי עלומיו, מתוכו מוכח שהם פרי בכורים שכתבו בימי בחרותו בשנת תקמ"ו או קודם לזה. הכתב יד השווה לשאר כתי"ק של מרן מאותן השנים. בריש העמוד נרשם No. 50, מאד יתכן שזה מספר הספר בכתב יד, כמו שנחרת על מצבת קדשו "חמישים מהם [תלמידים] נשאו ספרי חידושי תורתו אשר הניח עודם בכתובים" (וכן כתבו ב'ליקוטי חבר בן חיים' ו'חוט המשולש' עמ' קפה). כנראה כתי"ק זו היא דף הראשונה מפנקס חידושי תורה המוזכר כמה פעמים על ידי מרן בשם "פנקס ב' שלי". בריש הדף נרשם עמ' א' ובצד השני עמ' ב', לפני חידוש הראשון רשם אות א', ולפני חידוש השני הנוכחי בסוגיא דאבר מן החי רשם אות ב', ובתוה"ד כתב: "עיין מה שכתבתי על זה בפנקס אחר דף י"ב ע"א".
באות ג כתב: "ב"ה מס' שבת כ"ב ע"ב סוגי' דקינסא" [יתפרסם בע"ה בגליון הבא לרגל ימי חנוכה הבעל"ט]. וכן מצינו בכתי"ק חידושי מרן על מסכת שבת מהדו"ק משנת תקמ"ו, שכתב בריש חידושי סוגיא דכבתה: "כ"ב סוגיא דקינסא הארכתי בפנקס ב' שלי עיין שם" (וראה מבוא ל'חידושי חתם סופר' עמ"ס שבת מהדורת מכון חתם סופר הערה כז).
ב. בגמרא חולין (קא ע"ב): ת"ר אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאין ובין טהורין דברי רבי יהודה ורבי אלעזר, וחכמים אומרים אינו נוהג אלא בטהורין, אמר רבי יוחנן ושניהן מקרא אחד דרשו (דברים יב כג) רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש לא תאכל הנפש עם הבשר, ר' יהודה ור' אלעזר סברי כל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על אבריו כו'. ומקשה הגמרא (קב ע"א): ור' יהודה למה ליה קרא ליתי איסור אבר ליחול על איסור טומאה שכן איסורו נוהג בבני נח. וכתבו התוספות (ד"ה ורבי יהודה): פירוש כדשמעינן ליה לעיל (דף ק ע"ב) גבי גיד דמההוא טעמא חייל אאיסור טומאה, וא"ת ודילמא מהכא יליף, וי"ל דלא מצי למילף מהכא, דאיסור מוסיף הוא דאיתוסף ביה איסור אבר מן החי לבני נח, אבל גיד לא נאסר אלא לבני יעקב ולא הוי אלא איסור חמור.
ג. עיין תורת משה תנינא (פר' נח ד"ה אך בשר) וחידושי חת"ס (סנהדרין נט ע"א). וע"ע שו"ת חתם סופר (יו"ד סימן קו).
ד. בפלתי שם כתב: יש להקשות לרמב"ם, בהא דאמרינן פסחים דף ע"ג (ע"א) למאן דאמר מקלקל בחבורה פטור, הא דתנן השוחט חטאת בשבת לע"ז ובחוץ חייב עליו שלש חטאות, מה תיקן. ופי' רש"י (ד"ה מה) דליכא למימר לטהרה מידי נבלה דהא תקרובת ע"ז מטמאה באוהל. ומשני שמוציא מידי אבר מהחי ע"כ. ופי' רש"י (ד"ה מידי אבר) לבני נח שאם אכלו אינו נהרג כו'. וקשה לשיטת הרמב"ם הא בעוף ליכא אזהרה לבני נח כלל, וא"כ עדיין קשה מה תיקן, וצ"ע.
ה. לע"ע לא מצאנו בכתבי מרן מאותן השנים. ועיין חידושי חתם סופר עמ"ס חולין (קא ע"ב ד"ה וחכ"א).