בְּצֶלֶם
כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם (ט,ו')
כִּי בְּצֶלֶם. היא לכאורה נתינת טעם מדוע יומת על פי עדים חיים [ולא עדויות של עצמים דוממים] ועל פי דַּיָּנִים. ויש להבין נתינת טעם זו.
ולעומקו של מקרא יש לומר, שהרוצח פגם כביכול בצלם אלקים, לכן יומת על פי העדים שהם בצלם אלקים, לפני השופטים הנקראים אלהים.
ועוד אפשר לומר שהוא נתינת טעם למדה כנגד מדה האמורה לעיל. ומדה כנגד מדה תפעל עתים לזכות במידת הרחמים, ועתים לחובה במידת הדין הנקראת אלקים. הרוצח פגם כביכול בצלם אלקים של חבירו, תבוא מידת הדין של צלם אלקים ותתבע את עלבונו. ואף כי לא יהיו עדים, הרי בידי שמים מסור הדבר. וכנ"ל.
ועוד י"ל על דרך הצח, בפירוש בְּצֶלֶם: צ כנגד שמשביעים אותו ביצירתו תהיה צדיק ואל תהיה רשע. ל כנגד לימודו, מה שהקב"ה מלמדו תורה במעי אמו. ם כנגד ארבעים יום של יצירת הולד. ורוצח זה פגם בכל מעשה היצירה האלו. והשחית הצל"ם, על כן יפרע אלקים ממנו במידת הדין כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם.
ועוד יש ליתן טעם מדוע כאן נאמר בְּצֶלֶם אלקים עָשָׂה ולעיל בפרק א פסוק כז' נאמר בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא.
ולעומקו של מקרא יש לומר חילק הכתוב עשייה לגוף, ובריאה לנשמה. וכאן שהרוצח פגע בגופו, נאמר כִּי בְּצֶלֶם אלקים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. ולעיל במעשה הבריאה נאמר בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. נאמר אֹתוֹ ונאמר אֹתָם. שהמחבר ביניהם, בין איש ואשתו, הם שרש נשמה אחד שיש להם, ואותו שרש הוא מרוח ה'. וכפי שאמרו [קידושין ל.] ג' שותפים באדם. אביו ואמו והקב''ה. ובזה הם שונים משאר החיות והבהמות. ואשר על כן נאמר במעשה הבריאה בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. שכל אחד ונשמתו הוא, לכן נאמר בָּרָא אֹתוֹ ושניהם יחד ושרש נשמתם אחד המקושר לבורא האחד והמיוחד. לכן נאמר בָּרָא אֹתָם.