וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ (ו,טו')
וְזֶה. לא כאברהם שהתפלל על אנשי סדום, נח, אע''פ שהכתוב מעיד על צדיקותו, אינו מתפלל על אנשי דורו. ואשר על כן ירד מגדולתו שניתנה לו בתחילה שקראוהו בקריאת חיבה של נבואה זה ינחמנו. כמו זה הדבר אשר צוה ה'. ונח ירד מדרגה של נבואה, לדרגה של עשייה. וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ. והוא הסעד והתמיכה שהיה צריך לקבל מאלקיו להצלת דורו.
ויש אמנם להתבונן, מדוע לא יתפלל נח על אנשי דורו. והרי התורה העידה כי הוא צדיק תמים.
אלא צריך לומר, שמידותיו רמוזות לו בשמו. נח. שכל הוויתו היא נייחא. צדיק תמים אשר יעשה ככל אשר יְצַוֵּהוּ אלקיו. אך ללא התעוררות מעצמו. ותפילה צורך פנימי והתעוררות פנימית גדולה היא. וזה בדרגת אברהם יִּמָּצֵא ולא בדרגת נח.
ועל דרך הצח יֵאָמֵר, שתרמוז הפרשה לכחה של תפילה. שכן דרך המתפלל לעיין בתיבה הכתובה לפניו. ועל פי נקודותיה להפוך אותה להברה מדוברת על ידי נפיחת הרוח וקריאת הגרון וגלגול הלשון. ועל ידי צירוף הברה להברה, נוצרת המלה. אותה מלה העולה לפני כסא הכבוד לפני קונה.
ונח, שמידתו כנ"ל היתה נייחא, גם תיבתו על פני המים היתה נייחא, וכן תיבות תפילותיו היו כולן נייחא, ועדַיִן לא נהפכה אצלו התיבה להברה, וההברה לא הפכה למלה. וזה שנרמז בהיותו צדיק תמים, שאמרו שנולד מהול, ולא הוצרך למעשה המילה, הנמשלת למלה בלשון נופל על לשון.
ולעומקו של מקרא, נח לא זכה כאברהם למלל מלה, אלא נשאר בתיבה ללא מלה. לכן לא השכיל להתפלל על דורו. אבל באברהם, הפכה התיבה להברה, שהיא חלק בלתי נפרד משמו. אברהם, המרמז על הברה וההברה למלה, והמלה לתפילה. לכן זכה אברהם לְמִצְוַת המילה. שבזה הוציא את התיבה ואת ההברה אל הפועל של המילה. ואף כי מילתו היתה בערוב ימיו, הרי חכה כל ימיו לציווי ה' בבחינת מתי יבוא לידי ואקיימנה. והרי זה יסוד התפילה. לצפות תמיד מתי תבוא לידי התפילה, ואקיימנה. וכפי שאמר ר' יוחנן ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו. (ברכות כא,א).