בגליונות שעברו עסקנו במדור זה בדיני קריאת התורה, המבוארים בשלחן ערוך (או"ח סימן קמב): דין קורא שטעה בקריאתו, בדקדוק אות, בניקוד ובטעמים – אימתי מחזירין אותו ואימתי אין מחזירין. וכבר כתבתי אשתקד, כשהתחלנו להוציא את הגליון, שבדעתי בעזה"י להוציא לאור ספר בענינים אלו, ורוב המאמרים שנדפסו כאן לקוחים ממה שהכינותי לאותו ספר.
והספר נחלק לכמה מדורים. המדור הראשון קראתיו "טעמא דקרא", והוא בדיני הקורא: הספר תורה כשר כדינו, והטעות היא בפיו של הקורא.
ומעתה נבוא בעזה"י למדור השני, "טעמא דכתב". כאן הקורא קרא כהוגן, אלא שהטעות נמצאת בגוף הכתב שבספר תורה, ח"ו. וזהו הנידון בסימן שלאחריו (סימן קמג): ספר תורה שנמצא בו טעות בשעת הקריאה – האם מוציאין ספר תורה אחרת, או גומרין את הקריאה בזו.
וכשם שבמקרא יש קרי וכתיב, כן בספר זה – טעמא דקרא וטעמא דכתב.
ועיקר הדיון סובב על הגהת אא"ז הרמ"א (שם סעיף ד), שהכריע בין שתי דעות קיצוניות. והגהה קצרה זו הולידה אחריה ים של פוסקים. שנים הם עיקרי השאלות: מה טעמו של היתר זה, ואיזו טעות נכללת בו. היינו, מה נקרא "חסירות ויתירות", ומה נקרא "טעות גמור".
מקור הדין
כתב הבית יוסף (או"ח סימן קמג):
כתוב בתשובות הרא"ש, כלל ג (סימן ח): ספר תורה שנמצא בו טעות – כיון שפסול הוא, הקריאה שקראו לאו כלום היא. נמצא שגם הברכה שברכו – אינה ברכה, והקוראים בכשר צריכים לברך על קריאתה, כי נתקנה ברכה לקריאה זו שמוציאין בה הרבים... עכ"ל. וכן כתב רבינו בטור יורה דעה (סימן רעט), וכן נוהגים...
והאגור (סימן קנה) כתב, שהרא"ש סובר שאע"פ שנמצא טעות בס"ת – אין להחזירו ולהוציא אחר, משום דאין לנו ספרי תורה כשרים שלא ימצא בהם חסר או יתר. וכן כתב הר"י אור זרוע (הלכות שבת סימן מה), וכן כתב המרדכי (פרק ב דמגילה, סימן תשצג), ונהוג עלמא כוותיה. ע"כ...
מה שכתב דנהוג עלמא כוותיה – זהו אפשר לבני אשכנז, אבל בני ספרד אינם נוהגים אלא כתשובת הרא"ש שכתבתי בסמוך, וכן ראיתי תמיד, מעשים בכל יום בפני גדולי הדור.
וכן פסק בשלחן ערוך (שם סעיף ד):
אם נמצא טעות בס"ת בשעת קריאה – מוציאין ספר תורה אחרת, ומתחילין ממקום שנמצא הטעות...
ופסק אא"ז הרמ"א (שם סעיף ד):
והא דמוציאין אחר, דוקא שנמצא טעות גמור. אבל משום חסירות ויתירות אין להוציא אחר – שאין ספרי תורה שלנו מדוייקים כל כך, שנאמר שהאחרות יהיה יותר כשר.
וחילוק זה – חידושו של הרמ"א בעצמו, ובו הכריע בין שתי הדעות, וכמו שציין שם:
אגור, ופסקי מהרי"א, וריא"ז, ומהרי"ל, פסקו דאין להביא ס"ת אחרת. ובית יוסף פסק דצריך להוציא ס"ת אחרת. לכן צריך לחלק כך.
וכן ביאר הגרעק"א בהגהותיו על הרמ"א:
היינו דרך הכרעה. אבל דעת האגור דאפי' בטעות גמור אין מוציאין, ודעת הב"י דאפי' בחסרות ויתירות מוציאים, אלא דהרמ"א לנפשי' הכריע כן להלכה.
והיות שלא מצינו מקור קדום להרמ"א להגדרה זו, עלינו לעיין בדברי הפוסקים שלאחריו, בביאור דבריו – איזה מיני טעויות נכללו בכלל ההיתר שהיקל בו הרמ"א בענין "חסירות ויתירות".
ביאור יסודי בדעת הרמ"א
כתב המגן אברהם (שם סק"ז):
דוקא בחסירות ויתרות לא בקיאינין, כדאיתא בקידושין (פרק ג), וא"כ שמא האחרת ג"כ אינו מדויק בחסר ויתיר, אבל טעות גמור פשיטא דפסול.
וכדי לבוא לבירור הענין – נקדים, שיש שני סוגים למושג "בחסירות ויתירות אין אנו בקיאין":
הראשון – מה שהזכיר המגן אברהם ממסכת קידושין (ל ע"א): "אינהו [בזמן התנאים] בקיאי בחסירות ויתירות, אנן [בזמן האמוראים] לא בקיאינן".
והשני – הוא עניין "טעות סופרים": שמצוי שהסופרים יטעו בכתיבתם בחסירות ויתירות, מחמת שיגרא דלישנא, או מחמת דמיון התיבות ממקום אחד למשנהו – והדבר פשוט. שאל נא להמגיהים את ספרי התורה – ויאמרו לך, שדבר זה הוא מקרה שכיח ומצוי.
והנה הרמ"א לא הזכיר בדבריו כלל את לשון הגמרא בקידושין ש"אין אנו בקיאין בחסירות ויתירות". אלא שהמגן אברהם הבליע בתוך לשונו וציין לגמרא בקידושין.
ובודאי אין כוונת הרמ"א להסתמך על הגמרא בקידושין, שהרי כתב בעצמו בדרכי משה (יו"ד סימן רעה סק"ב):
ומצאתי כתוב מחכם אחד בתרא – היה נקרא הר"ר ליפמן – כתב בענין פתוחות וסתומות: מי שיוכל לסדרן שיצא ידי כל הגאונים – הרי טוב. ואם לאו – אל יזוז מדברי הרמב"ם (פרק ח הלכה ד) ומסדרו, כי כתב דבריו ע"פ ספרים ישנים שנמצאים כדבריו, וכן נמצא בספר תורה שכתב עזרא הסופר – ולכן אין לנטות מדבריו.
והרי מפורש יוצא מפי הרמ"א בעצמו, שהמסורה שלנו מסורה מדויקת היא, ומקובלת מעזרא הסופר.
וענין זה מבואר ביותר בלשון החיד"א בספרו מדבר קדמות (מערכת ס אות ז):
הרב רבינו משה בר מיימון זלה"ה – טרח הרבה להגיה ספר תורה בפתוחות וסתומות, והגיהו מספר תורה שבמצרים, שהגיהו בן אשר. וספר זה היה בירושלים ת"ו מכמה שנים להגיה הספרים – כך כתב בחיבורו (ה' ס"ת פרק ח).
וראה זה חדש: שנמצא בחומש קדמון כתב־יד, שכתב הרמב"ם, שאח"כ ידע שבמלכות בורגונ"א נמצא ספר תורה מכתב יד הקדש – עזרא הכהן הגדול סופר מהיר – והלך שם, ומצא בספר עזרא כל פרשיות פתוחות וסתומות מכוונות עם ספרו אשר כתב במצרים. וטרח והעתיק מספר עזרא כל תיבות חסרות ויתרות, ותיבות גדולות, קטנות, משונות ומהופכות – כדי לעשות ספר תורת ה' בלי חיסור ויתור. ואח"כ כתב ספר תורה כדת, וממנו הכל מעתיקים. ושמח מאד, וקבל לעשות יום משתה ושמחה בכל שנה – ביום אשר מצא ספר עזרא. זה תורף דבריו ז"ל, כפי אשר כתב בחומש שנדפס באמשטרדם עם החינוך, ע"ש פרשת ויחי – באורך.
וז"ל החיד"א בשיורי ברכה (יו"ד סימן רע סק"ב):
ולי ההדיוט נראה, דכיון דהרמב"ם ז"ל טרח מאד, והלך מעבר לים – למקום שהיה שם ספר תורה שכתב עזרא הנביא, ומשם העתיקה – וגם הרב מהר"ם די לונזאנו הפליא לעשות בספר אור תורה – מעתה, הכותב ספר תורה על דעת הרמב"ם וספר אור תורה, מקיים מצות עשה מן התורה.
וכן ראיתי בספר שירת רפאל (עמוד תכג): דנצטרך לומר על כרחינו, דאצל האמוראים לא היה מצוי ספר עזרא הסופר – ולכן לא היו בקיאין בחסירות ויתירות. אבל אנן, שהמסורה בידינו על פי כתב עזרא הסופר – יש לנו לומר שהיא מסורה מדוקדקת, ובקיאינן בחסירות ויתירות.
ואף שהדרכי משה שם מיירי בפתוחות וסתומות, הרי מפורש בדבריו שספר עזרא הסופר הוא היסוד לתיקון ספר התורה – וספר זה עצמו, כמו שהעיד הרמב"ם, הוא גם המקור לחסירות ויתירות שבידינו.
ולפי זה כשכתב הרמ"א: "משום חסירות ויתירות אין להוציא אחר, שאין ספרי תורה שלנו מדוייקים כל כך" – אין כוונתו לדברי הגמרא הנ"ל, ולא כתב "שאין אנו בקיאים", אלא כתב "שאינם מדוייקים כל כך". וכוונתו – לענין השני, דהיינו שנמצאות הרבה טעויות בספרי תורה שלנו מחמת טעויות הסופרים.
וכן כתב הרמ"א בעצמו בדרכי משה (יו"ד סימן רעט סק"ג):
ובאגור (סימן קנה) כתב בשם מוהר"י מולין (שו"ת החדשות סימן כג), דכשנמצא טעות בספר תורה – אין להביא אחרת לקרות בה, דאין לנו ספר תורה כשר שלא יִמצא בה חסר או יתר. וכך כתב ר"י אור זרוע, וכך כתב בפסקי מהרא"י (תרומת הדשן ח"ב, סימן ע), שמורה להלכה למעשה [בשם דודו מורו מהר"ר אהרן] – שאין לקרות בספר תורה אחרת אם נמצא טעות בקריאת התורה. וכן אנו נוהגין עכשיו אחריו. עכ"ל.
ולי נראה, בודאי אם נמצא בה טעות מעט בחסירות וביתירות וכדומה – יש לנהוג כדברי האגור [שאין להוציא אחרת], דבעוונותינו לא נמצא ספר בזמן הזה שאין בו טעות כזה. אבל אם נמצא בה טעות גדול שאינו שכיח בשאר ספרים – יש לנהוג כדברי הבית יוסף [שמוציאין].
וגם שם בדרכי משה לא הזכיר כלל את המושג של הגמרא בקידושין ש"אין אנו בקיאין בחסירות ויתירות".
ואם כן החילוק מבואר: שדווקא אם הטעות שכיחה גם בשאר ספרים – כגון חסר ויתיר – אין להוציא אחרת. אבל טעות גמור, שאינו שכיח בשאר ספרים – אם כן ירוויח בספר תורה אחר, שלא יהיה בו טעות זה – שפיר יש להוציא אחרת.
ועל כל פנים – הרי דבריו ברור מללו, ומקורו טהור מלשון הרמ"א עצמו בדרכי משה, דההיתר תלוי בשכיחות הטעות. וכל שהטעות שכיח בשאר ספרים – אין להוציא ספר תורה אחרת.
ולא אכחד, כי בכמה ספרים נמצא שאכן ביארו את דברי הרמ"א על פי דברי הגמרא – דאף בזמן האמוראים לא היו בקיאים בחסירות ויתירות. ואין כאן המקום לפרט את כולם, ואעתיק רק שתים מהן.
בשו"ת שבות יעקב (חלק ג, סימן פז):
דאף שלפי קבלתינו וספרי אחרונים יודעים אנו חסירות ויתרות מ"מ מקרי שאין אנו יודעין ובקיאין שפיר עפ"י הלכה למשה מסיני איזה יהיה חסר או יתיר שהרי אפילו חכמי התלמוד אמרו שאין אנו בקיאין בחסירות ויתירות כדאיתא בקידושין דף ל ע"א דאנו לא בקיאין בחסירות ויתירות אפילו בימי יוסף ומה"ט קי"ל בש"ע סימ' קמג דאין להוציא אחרת משום חסירות ויתירות יהי' איזה שיהי' אף על גב דתיקונה סופרים לפנינו ומפרשים איזה חסיר או יתיר אפ"ה אין אנו סומכין הסופרים בזה.
ועוד מדברי פוסק קדמון – בשו"ת מעיל צדקה (סימן נה), והובאו דבריו בשערי אפרים (שער ו, סעיף לה, בפתחי שערים). וזה לשונו:
דע, שאין אנו עושים חשבון כל כך ממסורה, אף כי כתבו תוספות בכמה מקומות לסמוך על המסורת – אף נגד התלמוד שלנו... ותדע לך, שהרי על הרוב נמנו כל חסירות ויתירות במסורות – הגדולים והקטנים – ועכ"ז הסכימו [היינו הרמ"א] שאין לפסול שום ספר תורה בשביל חסירות ויתירות. ומסתמא גם הראשונים מצאו להם מסורה מקובלת, ועכ"ז גזרו אומר: שאין אנו בקיאין בחסירה ויתירה, כדאיתא בקידושין – מה נענה אנן בתרייהו, שכבר נשתכחו מאתנו גופי התורה.
וברור אצלי שהרמ"א כתב את הדברים מתוך אנחה כבידה ובשברון עומק הלב "דבעוונותינו לא נמצא ספר בזמן הזה שאין בו טעות כזה". ואין זה מפאת שאין אנו בקיאים בחסירות ויתירות כבגמרא בקידושין, דהלא יודעים אנו בודאי שהמסורה שלנו מסורה מדוקדקת היא. אלא שהסופרים הטועים בחסירות ויתירות טועים בכתיבה מחמת שיגרא דלישנא, וכיוצא בזה.
תמצית היוצא:
– המגן אברהם כתב, שטעם היתר הרמ"א – משום דברי הגמרא בקידושין שאין אנו בקיאים בחסירות ויתירות.
– אבל הרמ"א עצמו ביאר טעמו – מפני שטעות כגון זו מצויה אף בשאר ספרים.
וקצת פלא שבפרי מגדים (אשל אברהם ס"ק ז) ציין על המגן אברהם את דברי הדרכי משה הנ"ל. ולכאורה הם שני טעמים נפרדים.
ואף שהמגן אברהם עצמו חיבר את שניהם – "לא בקיאינן, ואם כן שמא האחרת גם כן אינו מדויק" – מכל מקום הטעם שנתן לחוסר הדיוק הוא אי הבקיאות, והרמ"א לא הזכירו.
[בבקשת מחילה מהקוראים: פעמים השתמשתי בלשון "היתר", ופעמים בלשון "כשר", לשנות בדרך קצרה – ולקושטא דמילתא, כוונתי אחת היא: שאין צריך להוציא ספר תורה אחרת. אך ודאי – ספר תורה זה טעון תיקון, ואין להוציאו לכתחילה.]
תמיהות
ולאור האמור עולות כאן כמה תמיהות:
- למה שינה המגן אברהם וכתב טעם אחר בדברי הרמ"א, במקום שהרמ"א בעצמו אינו כותב טעם זה.
- בעיקר הדבר למה לן שני טעמים, ולמה לא סגי בטעם הרמ"א לחודיה, ולמה לא סגי בטעם המגן אברהם.
- הקושיא המפורסמת, אם נכונים דברי הרמ"א שכל ספרי התורה שלנו יש בהם חשש פסול, אם כן למה דוקא ב"חסירות ויתירות" פוסק דאין צריכין להוציא אחרת, הלא גם בנמצא טעות גמור בספר תורה זו, יש לומר דאין תועלת בהוצאת אחרת, דהלא גם שם יש חשש פסול.
ומצאתי שכבר עמד על כך דו"ז במנחת חינוך (מצוה תריג), וזה לשונו בקיצור נמרץ כדרכו:
וע' באו"ח (סי' קמג) דבחסירות ויתירות אין מוציאין וכו'. וע' במגן אברהם דאין אנו בקיאים. וקצת צ"ע – דרמ"א מביא טעם אחר, והוי ליה [להרמ"א] לומר טעם זה [של המגן אברהם] – דאפשר ספר הזה כשר.
ביאור דברי המגן אברהם לפי דעת המנחת חינוך
הנה המנחת חינוך, בלשונו הקצרה, מפרש לן את דברי המגן אברהם באור חדש:
דהיינו, כיון שאין אנו בקיאים כלל בחסירות ויתירות – אם כן, במקום שנמצא בספר תורה חסר או יתיר, מאן לימא לן שהוא אכן טעות. דלמא כן הוא הכתיבה הנכונה שצריך להיות, שהרי אין אנו בקיאים. ועוד נשוב לענין זה בעזה"י.
ולאור ביאורו של המנחת חינוך, יש להסביר במילים אחרות את שני הצדדים בדעת הרמ"א.
– לביאור המגן אברהם, הטעם דאין מוציאין אחרת הוא משום שאולי אין כאן טעות כלל, וגם ספר תורה זה כשר הוא.
– ולביאור הרמ"א בעצמו, בודאי ספר תורה זה פסול, אלא שגם שאר ספרי התורה שבארון הקודש פסולים הם.
והנה נפקותא גדולה יש בין שני הטעמים. ובגליון הבא נעמוד בעזה"י על דברי הנודע ביהודה, שיצא לחדש מכח זה דין מפתיע: שאפילו במקום שגילו לנו חז"ל בפירוש שהתיבה כתובה חסר, ונמצאת בספר תורה מלא – אין מוציאין אחרת. ושוב נבוא לשאלה הגדולה: אם כן, מה בין חסירות ויתירות ל"טעות גמור"?