היות שאנו מתחילים עתה, במדור "טעם הצב"י", סדרה של מאמרים בדיני ספר תורה שנמצא בו טעות – נלקט במשבצת זו, במשך כמה שבועות, מעשים ודברים מגדולי הדורות על חובת הבקיאות בהלכות אלו.
כתב אא"ז בעל חוות דעת בהקדמתו לסידור דרך החיים, בבואו להסביר מה נשאו לבו לחבר את סידורו:
חושבה דעת לא זאת, בהתעוללי אל לבי, אף כליותי השיאוני, לצאת ולחם בשדה, לעסוק בדיני תפלה הצריכים לכל העולם, קטן וגדול שם הוא, והם דברים העומדים ברומו של עולם, והמונים נכשלים בהרבה דינים, הידיעה נעלמה מהם, אין אתם יודע לפלס בלקוטי הדבר, להעלות כתוב, לדעת אמתתו על בוריו, כמו בענין חזרת התפלה, והוא עומד באמצע תפלה בבית הכנסת, פעמים חוזר ממקום שאין צריך לחזור, או להיפך, וגורם ברכה לבטלה ח"ו. וכמה דינים מבוכים, צריכים אף להודיע לדרוש לעם פרס, לאלו כשעומד בבית הכנסת, או להיושבים בכפרים, שאי אפשר להם לילך לעיר לבקש איזה דין הנחוץ, כמו דין נוגע וצריכו, אשר אין עומד ספרים לבקש הדין על בוריו, וכגון טעות בספר תורה, וצריכו כמה וכמה דינים.
כשהדפסתי את ההקדמה בספרי "תולדות שנים עשר" הוספתי הערה עם ליקוט סיפורים:
כתב בעלי תמר (ברכות פ"א):
אני שמעתי מאת ש"וב הזקן דאסעבר מה"ר רייפער ע"ה, שהוא הכיר עוד זקנים מיסלא שהיה עוד בזמן חוהש"ד היה רב שם, וכך סיפר: בשבת הראשונה שבא לפה היסלא היתה שאלה בקריאת התורה, ושאל להגאון ונעלמה ממנו ההלכה ותיכף ומיד פסק ענה מיני וביה. לאח"כ דיבר: אצלנו (כלומר בגליציה שהוא היה מקודם רב בקולאש) שואלים שאלות כאלו להשמש, שאל להשמש והוא ענה כהלכה, ומאז עלה על דעת רבה שיש לו לסדר ההלכות בקריאה שיהיה מורגל בפיו מענה בכל המקרים כאלו.
אף שהלכות אלו נוגעות הרבה למורה הוראה ולא לבעל הקריאה, מכל מקום כדאי שיהיה מורגש גם על פיו של בעל הקריאה. שהרי הוא העומד על הבימה, והוא הראשון שמוצא את הטעות – ועליו לדעת מה נחשב טעות ומה לא, ומה לעשות על אתר אם ח"ו תקרה שאלה ואין מי שיורה.