במדרש: "הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם" (משלי יא, לא) – זה נח, כשיוצא מן התיבה נשכו ארי עד שנפל בירכו וכו'; "אַף כִּי רָשָׁע וְחוֹטֵא" – זה דור המבול. והוא תמוה, דאמאי צריכים ללמוד מדור המבול קל וחומר להענישם, ולא די לגודל פשעם שנשתיירו? ונראה, דעונשו של נח מלמד יסוד, שעל פיו נידונו דור המבול.
ביאורו בהקדם מה שפירש"י על "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו, יג): לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. ואיתא במדרש (בראשית רבה פל"א ס"ה) על פסוק זה, דחמס היינו פחות משוה פרוטה. נמצא היה פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר, שאין ראוי ליענש על פחות משוה פרוטה – שהרי גוזל ומשחית פחות משוה פרוטה, כדאיתא שם, בישראל אינו נקרא גזל, דגבי מחילה תלינן (סנהדרין נז ע"א) – איכול מידי דלישראל שרי לבני נח אסור. נמצא שכל דינם תלוי בזה.
אף מגמרא (סנהדרין נט ע"א) פריך על "איכול מידי": "והרי פחות משוה פרוטה!" ומשני: "התם משום דלאו גבי מחילה תלינן" – הרי דהיכא דאיכא מועט לא אמרינן איכול מידי; מכל מקום צריך ביאור, למאן דאמר לה? דמאידך אף היכא דאיכא מועט רמאינן איכול מידי, אם כן אין ראוי ליענש.
ובירור זה נקדים מה דאיתא בגמרא בעבודה זרה (ה ע"ב – ו ע"א), דדרשינן "וּמִכָּל הָחַי" (בראשית ו, יט) למעט מחוסר אבר לקורבן בבני נח. וטריפה ממעטינן מ"לְחַיֹּת זֶרַע" (שם ז, ג) – אמאן דאמר טריפה אינה יולדת; ולמאן דאמר טריפה יולדת, דרשינן "אֹתְךָ" – בדומין לך. ופריך: ודילמא נח גופיה טריפה הוה? ומשני: "תָּמִים" כתיב ביה. אמנם התוספות (שם ו ע"א ד"ה ואשהוא אנפקא) הקשו: למאן דאמר טריפה אינה יולדת, ונפקא לן טריפה מ"לחיות זרע", "אתך" למה לי? ותרצו, דדרשינן "אתך" – שיהיו טפלין לך, או אתה פלט להם. הרי שתי דרשות ב"אתך": או "בדומין לך", או "שיהיו טפלין לך".
ועוד הקשו התוספות (ד"ה מנין למחוסר אבר): "מן העוף" (ויקרא א, יד), שממנו ממעטינן מחוסר אבר בקרבן ישראל, למה לי? תיפוק ליה ממשא דנפסל בבני נח, דאיכול מידי דלישראל שרי לבני נח אסור?!
ונראה ליישב על פי מה שכתב בשער אפרים (והובא בש"ך יו"ד סי' נז ס"ק מח), דבהמה שיש בה תרתי אברי דטרפות בו – טריפה, אף שחיתה י"ב חודש; שלא אמרו כל תרי אינה חיה, אלא "כל תרי כלטול דמי", ותרתי הדדי הוי כלטול, ואין הבהמה מחוסר אבר. ונמצא דתרתי אבר לא נתמעטה מ"מכל החי", שהרי אינה מחוסר אבר, אלא מחוסר איברי חיים.
ולפי זה מיושבת קושיית התוספות (ד"ה ולמאדו) על מה דפריך "ודילמא נח גופיה טריפה הוה" – דהלא חי נח שנים רבות לאחר מכאן, וטריפה אינה חיה? אלא הכוונה, שמא היתה בו תרתי אבר, שאף שחי שנים רבות טריפה הוא. ומשני ד"אתך" – בדומין לך, ממעט אף תרתי אבר. "תמים כתיב ביה" – שלא היה בו שום מום בגלוי, אף לא תרתי אבר. נמצא ד"אתך" – בדומין לך, ממעט אף תרתי אבר.
ומעתה, לתירוץ התוספות ד"אתך" – שיהיו טפלין לך, שפיר איצטריך "מן העוף" למעט תרתי אבר, דלבני נח לא נתמעטה כלל, ואין ללמוד מהם. אבל אי דרשינן "אתך" – בדומין לך, למעוטי תרתי אבר, הדרא קושיית התוספות לדוכתה, ו"מן העוף" על כרחך בא לדרשא אחרת, ולא שנשאר לבני נח חלקים, וכדלקמן.
עוד נקדים מה שמבואר בחולין (עג ע"ב): בהמה שיש בה אבר מדולדל, כל זמן שהיא חיה – אברה נחשב מחובר, ואינה מחוסר אבר; נשחטה – הוי מחוסר אבר; אבל אם נשחטה – אברה נשאר מחובר, ואינה מחוסר אבר. ולפי זה, עוף שיש בו אבר מדולדל: לישראל, שהמליקה אצלו כשחיטה, נשאר אברה מחובר, ואין העוף מחוסר אבר; אבל לבני נח, שאין להם שחיטה ומליקה לכוהו תלוי בנבילה, הרי הוא מחוסר אבר. נמצא באבר המדולדל איכא מידי דלבני נח אסור ולישראל שרי, אלא שיש בדבר טעם – דלישראל שחיטה ומליקה, ולבני נח לאו.
ומעתה נבוא לעונשו של נח. דאיתא ביפה תואר ובמפרשים, שהוכה הארי לנח משום שאיחר מזונותיו, דקיימא לן "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ" והדר "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (דברים יא, טו). אך יש לומר דהדין עם נח, שהרי כתיב "אתך" – שיהיו טפלין לך, ואין אתה פלט להם, וכדרשת התוספות הנ"ל.
אכן מדענש נח, שהוכה הארי על שאיחר מזונותיו, שמע מינה דלא דרשינן "אתך" – שיהיו טפלין לך, אלא "אתך" – בדומין לך, למעוטי טריפה תרתי אבר; ועל כרחך "מן העוף" בא לאבר מדולדל, כמבואר לעיל. ואי אמרינן איכול מידי אפילו היכא דאיכא טעמא, הרי אבר המדולדל נפסל לישראל מכח בני נח מאליו, ו"מן העוף" למה לי? אלא על כרחך, היכא דאיכא טעמא לא אמרינן איכול מידי – והיינו מקורו של תירוץ הגמרא הנ"ל.
ולפי זה שפיר קאמר: "הן צדיק בארץ ישולם" – מכח שנענש נח למדנו דהיכא דאיכא טעמא לא אמרינן איכול מידי; ושוב "אף כי רשע וחוטא" – זה דור המבול, שראוין ליענש על חמס פחות משוה פרוטה.
משביר בר – להג"ר יוסף בן הג"ר מנחם שטיינהארט, נפטר שנת תקל"ו – נדפס ב'פראג' שנת תקפ"ח