"וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (בראשית ח, ז). אמר ריש לקיש: תשובה נצחת השיבו עורב לנח. אמר לו: רבך שונאני ואתה שונאני. רבך שונאני – מן הטהורים שבעה, מן הטמאים שנים; ואתה שונאני – שאתה מניח ממין שבעה ומשלח ממין שנים; אם פוגע בי שר חמה או שר צנה, לא נמצא עולם חסר בריה אחת? שמא לאשתי אתה צריך? (סנהדרין קח ע"ב).
וקשה, למה אמר העורב טענתו כששב, ולא מיד בצאתו?
ויש לומר, מצינו שלכך שלח נח את העורב, משום שחשד שדבק בשאינו מינו (עי' סנהדרין שם). ורש"י פירש על הפסוק "מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ" (בראשית ו, כ): אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם, לאליהם באו, וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה – הרי שהתיבה לא היתה קולטת מי שדבק לשאינן מינן. אלא שיש לומר, אם כבר היה בתיבה ודבק בשאינו מינו, לא היתה התיבה יכולה להוציאו ולחלץ.
ומעתה, בצאתו לא היה יכול העורב לטעון "למה שנתאני", דהוה נאמר שדבק בשאינו מינו. אבל כשיצא "יָצוֹא וָשׁוֹב", חזר אל התיבה והיתה התיבה קולטתו – בזה אדרבה ראה שלא דבק בשאינו מינו. ופירש אמר: "רבך שונאני" – שציוה מן הטמאים שנים; "ואתה שונאני" – שאתה מנחש ששנאתוני. והוסיף עוד: "שמא לאשתי אתה צריך" – כי כל החשד הוכיח בדבר שאין בו, סוף הוא לשכנו באותו הדבר. ודו"ק היטב.
כת"י פראג מספר 3 – ונמצא גם בספר אבני שוהם (אות יג) להג"ר שמריה זלמן בן הג"ר יעקב אברהם, בשם מחותנו הג"ר הירץ בן הג"ר ליב צינץ, אב"ד ור"מ בק"ק פינטשוב, נדפס ב'אמשטרדם' שנת תפ"ד וב'לבוב' תרכ"ב; ונדפס גם בספר אמרי נועם