הַיְצֵא אִתָּךְ, וַיֵּצֵא-נֹחַ
כָּל-הַחַיָּה אֲשֶׁר-אִתְּךָ מִכָּל-בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ (הוצא) הַיְצֵא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל-הָאָרֶץ: וַיֵּצֵא-נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ: [ח, יז'-יח']
פירש רש''י הַיְצֵא אִתָּךְ. הוצא כתיב הַיְצֵא קרי, אמור להם שיצאו, הוֹצֵא, אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה.
ולעומקו של מקרא יש לומר שֶׁכִּוֵּן הכתוב גם לנח עצמו. שנאמר אִתָּךְ: הַיְצֵא אִתָּךְ. שאם גם הוא לא ירצה לצאת יוציא עצמו בעל כרחו. אלא שדבר הכתוב לשון כבוד לנח, שנאמר הַיְצֵא אִתָּךְ.
ועל דרך הרמז והצח, יבוא הטעם הנקרא מְאַיְילָא לרמוז שהיה צריך כוחות נפש להוציא עצמו מן התיבה שנאמר: וַיֵּצֵא-נֹחַ. שהטעם במילה ויצא אינו טפחא (או טרחא) שהוא טעם מפסיק, אלא מאיילא הדומה אמנם במראהו לטיפחא אך בניגוד לטפחא מאיילא הוא טעם מחבר, והוא נקרא כמלה אחת: וַיֵּצֵא-נֹחַ, ושם הטעם יעיד עליו שהיה צריך כוחות ותעצומות להוציא עצמו מן התיבה, כי היה כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל, שכן מאיילא ידמה ללשון אֱיָל שהוא לשון כח ככתוב [תהלים פח, ה'] נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל ופירש רש''י שם: אֵין אֱיָל אין כח, כמו: [תהלים כ, ח'] אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה ופירש רש''י שם: כֹּחִי כמו (פח) הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל וכמו יֶשׁ-לְאֵל יָדִי (בראשית ל''א, כט') ופירש רש''י שם: יש כח וחיל בידי וגו' ולא היה לנח אֱיָלוּתוֹ עמו, לצאת מן התבה. לכן מוטעם וַיֵּצֵא-נֹחַ בטעם מאיילא. כי יצאה ממנו איילותו, וזה נרמז במאיילא שבמלה וַיֵּצֵא.