מאא"ז הג"ר ברוך רפאפורט זצ"ל אב"ד פיורדא – זקינו של הברוך טעם: למה לא נמנתה שביתת הגוי בכלל שבע מצוות

מאא"ז הג"ר ברוך רפאפורט זצ"ל אב"ד פיורדא – זקינו של הברוך טעם

למה לא נמנתה שביתת הגוי בכלל שבע מצוות

בגמרא סנהדרין (נח ע"ב): אמר ריש לקיש, כותי ששבת חייב מיתה, שנאמר "וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח, כב), ואזהרתן זו היא מיתתן. אמר רבינא: ואפילו בשני בשבת. ופריך: וליחשבה גבי שבע מצוות! ומשני: קום ועשה לא קא חשיב, עכ"ל.

מקשין העולם, היאך תליא קושיא זו במאמר רבינא – ותפרך בלאו הכי על ריש לקיש.

ויש לומר, דבלאו הכי לא פריך, על פי מה דאיתא שם (נט ע"א): אמר רבי יוחנן, כותי שעוסק בתורה חייב מיתה. ופריך: וליחשבה גבי שבע מצוות! ומשני: הא דרבי יוחנן מנא ליה – דכתיב "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה" (דברים לג, ד), לנו מורשה ולא להם.

ופליגי אמוראי עלה בפרק ג' דפסחים (מט ע"ב), אי קרינן "מורשה" לשון ירושה או "מאורסה". למאן דאמר "מורשה לנו" – אם כן הוי גזל דידן, וגזל כבר חשיב לה בשבע מצוות. ולמאן דאמר "מאורסה" – הוה ליה כנערה המאורסה, בסקילה; פירש רש"י דלכך גילוי עריות הוא, וכבר קא חשיב לה בשבע מצוות.

הרי דתורה ומצוות הוו להו דידן או כגזל או כנערה המאורסה. אם כן אין מקום לקושיית הגמרא מני שבתא, דהכי קפיד התורה ועליה אמר רחמנא "לא ישבותו" מהאי טעמא.

[רצונו לומר, דמהאי טעמא גופיה – או משום גזל או משום גילוי עריות – נאסרה שבת בבני נח. הואיל ונתוודע שאף השבת נתייחדה לישראל בשני הפנים: צד הגזל – "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל" (שבת י ע"ב), והנוטלה גוזלה. צד המאורסה – "אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא: לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג; אמר לה: כנסת ישראל היא בן זוגך" (בראשית רבה יא, ח), והוא ממש כנערה המאורסה אגיסא ביה. ובזה מתורצת הקושיא: אם כן, כל עצמה שמקיימין בני נח ונתחייבו עליה – דזה נוהג, אשר המצוות לא נתייחדו לישראל בתורת מתנה ובת זוג, ואין בהן לא משום גזל ולא משום אירוסין; מה שאין כן שבת, היא עצמה נתקנה מתנה לישראל ובת זוגם, וכן עסק התורה, דאתקן ש"מורשה" – לכך אקוד בהם רוסנא.]

נמצא תא שמע דאמר רבינא בפירוש "ואפילו בשני בשבת" – דזה נוהג לכל תורתנו, אם כן נוהג לכל גזל ונוהג לכל גילוי עריות – רפיך שפיר "וליחשבה". ודוק.

מאמר אברהם הנ"ל – וכעין זה כתב בספר עיר דמשק אליעזר, להג"ר אליעזר ב"ר מנשה – נדפס ב'זאלקווא' שנת תקכ"ד