מאא"ז הג"ר ברוך ראפפורט זצ"ל אב"ד פיורדא – זקינו של הברוך טעם
למה נאמר בציווי "אשר לא טהורה" ובמעשה "אשר איננה טהורה"
בגמרא דפסחים (ג ע"א): אמר רבי יהושע בן לוי, לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה" (בראשית ז, ח), עכ"ל.
והקשה החזקוני, אמאי מייתי גמרא מן המעשה ולא מן הציווי, דכתיב נמי שם "וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא" (בראשית ז, ב).
ויש לתרץ, דצריכין להבין באמת: אמאי כתיב בציווי בתיבת "לא", ובמעשה בתיבת "איננה"?
ויש לומר, דרש"י פירש (שם) "מן הבהמה הטהורה" – העתידה להיות טהורה לישראל, למדנו שלמד נח תורה. [משמע מדבריו, דבזמן נח עדיין לא נקבעו כטמאים.] ומקשין העולם, מנא ליה לרש"י את זה? דלמא אף לנח נצטווה תורת טומאה וטהרה.
ויש לומר, דקושייא אהדא מתרצת לחברתה. דאיתא במשנה (סוטה כז ע"ב): בו ביום דרש רבי יהושע בן הורקנוס, לא עבד איוב את הקדוש ברוך הוא אלא מאהבה, שנאמר "הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל" (איוב יג, טו). ופריך (שם לא ע"א): ונחזי האי "לא" היאך כתיב, בלמ"ד וי"ו או באל"ף? ומסקינן: משמע הכי ומשמע הכי, עכ"ל.
ובזה יובן, דהקדוש ברוך הוא ציוה בכיוון לנח בתיבת "לא טהורה" – קרי וכתיב, דלהוי משמע הכי ומשמע הכי: "לוֹ טהורה", ועתידה להיות "לֹא טהורה". אם כן מיושבים נמי דברי רש"י, דלמד שלמד נח תורה וידע דעתידה להיות טמאה.
אמנם בעשיה לא הוצרכה התורה לכלול חידוש זה, דכבר אשמועינן בציווי.
ובזה מתורצת נמי קושיית החזקוני הנזכרת. דמן הציווי לא מוכח דאל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, ממה שעקם כתו"ב "לא טהורה" – דזה נוי"א, דאי הוה כתיב "טמאה" הוה משמע דאף לנח היתה טמאה, לכך כתיב "לא" כנזכר לעיל. אבל מן העשיה, דכתיב "אשר איננה", מדייק ריב"ל שפיר – דהוה ליה למיכתב "טמאה". ודוק.
מאמר אברהם – להג"ר אברהם בן הג"ר אשר וואלירשטיין – נדפס ב'פיורדא' שנת תקי"ז