מלוקט מספרים ומסופרים וממלקטים
כתב הגה"ק רבי הלל מקאלאמייא (שירי משכיל – כלל ג פרט ג):
אמרו חז"ל (בראשית רבה פס"ה ס"כ): "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" – בזמן שקולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אין הידים ידי עשו.
ויש לבאר, ד"מצפצף בקול" היינו לימוד בעומק העיון, בבחינת "הפוך בה והפוך בה" (אבות פ"ה מכ"ב). דבר ידוע הוא, שכשמלמדים יחד בעיון ובפלפול לברר לבון ההלכה על בוריו, כל אחד צועק לנצח את חבירו, שנדמה לו שחבירו טועה ואמיתו אתו, כמאמרם ז"ל על "אויבים בשער" (קידושין ל ע"ב). בשעתא דעיילי למרתחא בה, וצועקים בקול כדרך אנשי מלחמה, וכל תועפות גבורה: "דידן נצח". מה שאין כן כשכל לימודם אינו אלא בבחינת "מורגל", ואינם מעמיקים לחדש חידושי תורה, אין ביניהם לא אש תמיד ולא מלחמה נצוחית, ולימודם בקול נמוך.
ומלימוד העיון וחידוש חידושי תורה נמשכת לאדם אהבה גדולה ועזה לתורה, וממנו זוכה ליראה טהורה, ותהיה דבוק בקיום כל תרי"ג מצוות לוקיימן מאהבה. כי רק לימוד העיון הוא פתיחת הלב והמחזק לכל קיום התורה, ומי שלא טעם מעולם מחתש חידושי תורה ונעימותם, לא נתלהב בלבבו אש שלהבת ה' ותורתו. ולימוד זה הוא המרים את דעת הקדושה ומכניע את דעת הקליפה, איש על מקומו לכל כח דיליה. ומעתה בזמן שיש כוח לאש, לא יהיו ידי עשו שולטות.
ובזה יש לפרש הכתוב: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם" (בראשית ט, א–ב). דהנה על הכתוב "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם" (דברים לב, מז) פירש רש"י: "ואם ריק הוא – מכם הוא, שאין אתם יגעים בה", שהרי ר' יוחנן אמר שלש מאות הלכות פסוקות על "בַּעְלַת תְּמוּנָה בַּת מַטְרֵד".
וזהו "פרו ורבו" – לחדש חידושי תורה, שהציצין והפרחים שאתם מחדשים הן המה תולדותיה של תורה. "ומלאו את הארץ" – "ארץ" היא התורה, כתרגום יונתן על "גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ" (תהלים קיב, ב). "ומלאו" הוא היפך "ריק הוא": ויגעתם עצמכם להשיג ולהבין, ולדרוש על כל תיבה ועל כל אות ועל כל קוץ טעמי תורה. ועל ידי שתלמדו בעיון ותולידו חידושי תורה, "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" – הן הן המזיקים וכוחות הטומאה, הנכנעים מפני לימוד העיון.
ועל פי זה יש לפרש גם הכתוב: "וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ, וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ" (בראשית כו, כב). "ופרינו בארץ" – כעין "פרו ורבו" הנ"ל, שאתם מולידים בתורה בעיון ומחדשים בה חידושים; ועל ידי זה תכנע דעת הקליפה, ו"כי עתה הרחיב ה' לנו" – שלא יהיה עוד עלינו לא עשק ולא שטנה.