מדור היכל התורה - "ענייני כתיבת והכנסת ספר תורה, מדור מיוחד שהתחדש לרגל הכנסת ספר התורה לעיר פרעשבורג ותחילת כתיבת ספר תורה לבית רבינו שבדרעזניץ".
נכתב ונערך ע"י הרה"ג ר' אהרן שמרלר שליט"א מח"ס "משמרת ההלכה" וראש מכון "לשכת סופרים" המרכז ללימוד כתיבת סת"ם בארה"ק
• פסקי מרן זי"ע על הלכות ספר תורה •
א) בפסוק "אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ", אם טעה הסופר וכתב "את האלים התהלך", ימחוק אותיות י"ם וישלים אותיות השם כראוי, ואין בזה משום מחיקת השם או נטפל לשמא.
א. בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן רע"ג) כתב וז"ל "אני פה במרחץ עוסק ברפואות וספרי אינם אתי, ומעלתו דחק את השעה להשיב מהר, אודות ספר תורה שנכתב "את האלוקים התהלך נח", והסופר השמיט ה' של "האלקים", וכתב "את האלים התהלך", נראה לי פשוט למחוק י"ם ולכתוב הי"ם במקומו, כי כפי דברי מעלתו זה אפשר, וטעמא כי אע"פ שמצינו הקב"ה נקרא 'אל אלים' (כדכתיב בדניאל פרק י"א פסוק ל"ו "וְעָשָׂה כִרְצוֹנוֹ הַמֶּלֶךְ וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְגַּדֵּל עַל כָּל אֵל וְעַל אֵל אֵלִים יְדַבֵּר נִפְלָאוֹת וְהִצְלִיחַ עַד כָּלָה זַעַם כִּי נֶחֱרָצָה נֶעֱשָׂתָה") כמו שנקרא 'אלקי האלקים', שפירושו אלהי על כל אלהים עליונים השרים ומלאכי מעלה, וגם הוא בעצמו ית"ש נקרא 'אלקים', ואפילו הכי לא נמצא שיקרא הוא ית"ש 'אלים', אלא 'אל אלים' (ואין להקשות מפסוק שבשמות ט"ו י"א "מי כמוך באלים ד'" שהפירוש שם הוא כדפירש רש"י ורמב"ן מי כמוך בחזקים ה' אבל לא שייקרא הוא ית"ש אלים), שהעליונים נקראים 'אלים' ר"ל בעלי הכח ואילות, כדכתיב מלאכיו גבורי כח, והוא ית"ש 'אל אלים', אבל לא יקרא הוא 'אלים' לשון רבים בשום מקום.
וטעמא רבא איכא לחלק ביניהם ד'אדנות' ו'אלהות' שהוא ממאמר המצטרף, כין אין אדון בלא עבד ואין אלהים דיין ושופט בלא נידונים ונשפטים, על כן יאמר על אדון ודיין אחד בלשון רבים 'אלהים', ואין מוסיף ריבוי על אחדותו ית"ש, כי יאמר שהוא דיין אחד על נידונים רבים, וכפירוש רש"י גבי "אדני יוסף" (וכדכתיב גבי משה שהוא יחיד "וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים"), אבל 'אל' יאמר על הכח והגבורות, ואם נאמר עליו 'אלים' לומר שיש בו כוחות הרבה אנו מוסיפים ריבוי על אחדותו ח"ו, על כן לא יתכן לומר על הקב"ה 'אלים' רק 'אל', ואילו נאמר "את האלים התהלך נח" היה משמעותו שעבד עבודה זרה והתהלך את השרים העליונים הנקראים אלים.
וכיון שכן כשכתב הסופר 'האלים' אע"ג ד'אל' מ'אלקים' קודש ואינו נמחק, כמבואר סוף פרק שבועות העדות (ונפסק בשו"ע יו"ד סימן רע"ו סעיף י'), מכל מקום י"ם שהוסיף אח"כ, אע"ג שקידש אותם, הוי ליה כמקדיש בעלי מומין למזבח, כמו שכתב הרב בית יוסף בשם תשב"ץ (וכ"כ הרמ"א ביו"ד סימן רע"ו ס"ב שהכותב של אלהים אחרים לשם קדושה הוי כמקדיש בעלי מומין למזבח ואינו קדוש, והכא נמי כיון דאלים מוכרח להיות שרים עליונים הוי כמקדיש בעלי מומין למזבח ואינו קדוש), וכיון שבעצמותן לא נתקדשו לית בהו גם משום נטפל להשם מלאחריו (דלגבי נטפל להשם מלאחריו נפסק בשו"ע יו"ד סימן רע"ו סעיף ט' שאסור למחוק לאותיות הנטפלות להשם מאחריהם כגון כ"ף של אלהיך. אך כאן שבעצמותן לא נתקדשו אין בזה משום נטפל), כמו שהוכיח הט"ז סימן רע"ו מהא דהיה צריך לכתוב השם והטיל בו דלי"ת וכתב יהודה יעו"ש (זה לשון הט"ז "היה לו לכתוב השם וכתב יהודה, דמוחק ה"א אחרונה ואין אומרים שכבר קדשו השם של י"ה שהוא שם בפני עצמו, ונימא שגם הדלי"ת שכתב וה"א שאחריו, כולם קדושים משום נטפל לשם הראשון, הא לאו קשיא היא כלל, דאין שייכות לומר קדושה משום נטפל לשם אלא ביש לו שייכות, דהיינו שיש לו שום משמעות, כגון אלהיכם, דיש משמעות לכ"ם הנטפל שהוא מפרש אלוה שלכם, ודבר זה הוא כתוב פעמים רבות בתורה, ע"כ אם אירע טעות בשום מקום בזה אמרינן שקדשו השם, משאי"כ בהך ד' וה' שטפל בה במ"ש יהודה אין שום פירוש ושייכות לומר שזה נטפל לשם של י"ה, דהא אין לו שום משמעות והכל רואים שטעות הוא" עכ"ל. וה"ה כאן שכתב אלים שאותיות י"ם אין להם שייכות לשם ראשון ואין בזה משום נטפל). וא"כ פשוט דבנידון דידן י"ם נמחקים לגמרי ולא ישאר מהם מאומה, ויחזור ויכתוב הי"ם במקומם וצריך להתקדש בקדושת השם כמעיקרא כנלענ"ד" עכ"ל.
אולם במשנת אברהם (סימן כ"א סעיף כ"ח וכ"ט) כתב לגבי שם "אלוקינו" שנמצא כתוב "אלינו", שיש מי שכתב שאסור למחוק את היו"ד, כיון דאות יו"ד הוי נטפל ונקרא "קלי" ונתקדש, כיון שיש שם במקום אחר כדכתיב "זה קלי ואנווהו", ומותר למחוק רק אותיות נ"ו, וגם אין תקנה לעשות מהיו"ד אות ה"א, כיון דמה לי מוחק היו"ד על ידי סכין ומה לי מוחקה על ידי קולמוס. אולם הביא בשם החת"ס וז"ל "אך יש מי שכתב בפשיטות גבי ס"ת שנמצא אלהים חסר ה"א, למחוק י"ם לגמרי, ולא ישאר להם מאומה, ויחזור ויכתוב הי"ם במקומם, וצריכין להתקדש בקדושת השם כמעיקרא".
ובקסת הסופר (בתיקונים והוספות שניות חקירה י"ד) הביא את דברי המשנת אברהם, וכתב שאין זה נכון לומר שהחת"ס התיר למחוק היו"ד, כיון שרק בנידון השאלה שם שהיה כתוב 'האלקים' שהוא בה"א הידיעה ולכן היו"ד אין לו שייכות לשם ראשון שאין זה שם 'קלי' אלא 'האלי', ואין שם כזה בשום מקום, כיון שכל שם שהוא בה"א הידיעה אין שייך בו כינוי, ורק בשמות עצמן יש ה"א הידיעה. אבל אם היה כתוב 'אלים' הרי שהיו"ד אכן נתקדש גם לדעת החת"ס, ובכל אופן אין הכרח לומר שהחת"ס מתיר לגרור היו"ד בכהאי גונא.
אך כתב דהתקנה לזה באופן שכתב 'אלים', שימחוק המ"ם ויעשה מן היו"ד אות ה"א על ידי הוספת דיו. ואף שלכאורה יש לפקפק דילמא לא נתקדש היו"ד, וכמו שכתב החת"ס דהוי כמקדיש בעלי מומין למזבח, אך נראה דכיון שבשעת כתיבת היו"ד היה ראוי לעשות ממנה ה"א והרי כתבה לשם קדושת השם, א"כ הקדושה מתנוצצת בה וכשיעשנה ה"א קדוש יאמר לה, שהרי אם היה נזכר מיד אחר עשיית היו"ד והיה מהפכה לה"א וכי לא היה רשאי לתקנה, ומה לי אם עושה מיד אם לא, ומסיים "ועוד י"ל דבכהאי גונא ודאי אמרינן קידושו וגימורו באים כאחד, ונראה דגם החתם סופר ז"ל יודה לזה, אלא דבעובדא דידיה שהיו"ד לא היתה ראויה להיות נטפל כמש"ל, לא הוצרך לזאת, דפשיטא ליה דמותרין למחקן, ולא נחית לעשות ממנה ה"א כי לא הוצרך לעצה זאת".
ב) תיבות "בֵּית-אֵל" (כגון בפרשת לך לך "וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי", ובעוד הרבה מקומות בתנ"ך) יש לכתוב כב' תיבות אך בשורה אחת, אך זה רק לכתחילה, אבל בדיעבד אם הסופר הפריד וכתב את תיבת "בית-אל" בשני שורות, תיבת "בית" בסוף שורה אחת ותיבת "אל" בתחילת השורה הבאה, כשר ואין צריך לתקן, ואם ירצה להחמיר יכול לתקן על ידי שיתלה תיבת "בית" מעל תיבת "אל" אבל לא ימחוק תיבת "אל" ח"ו.
ב. במסכת סופרים (פ"ה ה"י) "אלו שמות הנחלקין, בית אל, בית און, באר שבע, צפנת פענח, פוטי פרע, בן אוני, ידיד יה, הללו יה, רבי יוסי אומר אין נחלקין".
ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן ע"ר) נשאל על סופר שהגיה ס"ת ומצא שהיה תיבות "בית אל" מחולק לב' שורות, כלומר שתיבת "בית" היה בסוף שורה ותיבת "קל" בשורה שאחריה, ונשאל אם ראוי להשאירו כך או לאו ומה תיקונו, והשיב שבמנחת שי כתב (עפ"י הגירסה המתוקנת) שאין לחלק תיבות "בית אל" לב' שורות, ומסיים "אמנם מכל מקום נראה לי דכל הני בדיעבד לא עיכב, ומכל שכן שהבא להחמיר שעכ"פ לא ימחוק שם "אל" אע"פ שלא נתקדש, כי טוב יותר לתלות "בית" למעלה מהשם וזה יותר ראוי מלשלוח יד בתיבת "אל" ח"ו".
ומה שכתב שלכתחילה יש לכתבם בשורה אחת ובדיעבד לא עיכב וכשר אף בשני שורות, כ"כ גם בקסת הסופר (במסורה פרשת לך לך בלשכת הסופר ס"ק ח').
ג) השם שבתיבת "בית-אל" אין צריך לקדשו.
ג. בשו"ת חתם סופר (חלק ו' סימן ה') כתב "פעם אחת נשאלתי מסופר אחד אם צריך לקדש "בית-אל", ואז עדיין לא נדפס הספר בני יונה, ואמרתי מסברא דאינו קודש, דהרי חז"ל עשו יו"ט מגילת תענית ביום דאתבטלא אדכרתא מן שטריא (ר"ה י"ח ע"ב), שהיו רגילין לכתוב שנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון, ונמצא דהפורע שטרו משליכו לאשפה, ע"כ בטלוהו, וקשה אכתי מה יעשו בשטרות הנכתבים בעיר בית אל, שצריך לכתוב שם העיר, ומכ"ש גיטי נשים, אלא על כרחך איננו קודש, מכל מקום מוכח דבמה שכתבו כהן לאל עליון לא נאסר השטר בהנאה, רק שחששו שאח"כ ישליכו לאשפה, אבל זולת זה אין חשש, והיינו משום שהוא חיבור דברים ונכתב על דרך כבוד ד', והדברים ברורים לפע"ד" עכ"ל.
והנה ההוכחה של החת"ס הוא מזה שעשו יו"ט על שביטלו את האזכרות מהשטרות אע"פ שעדיין נשאר בשטרות וגיטין של העיר בית-אל, ש"מ אין בהם משום קדושת השם. וצ"ע מהיכן ההכרח לומר שאין בהם קדושה, הרי אף אילו היה בהם משום קדושת השם אכתי היה שמחה במה שמיעטו בזיון כבוד השם, ומזה שלא ביטלו את האזכרה גם משטרות וגיטי נשים דעיר בית-אל אי אפשר להוכיח כיון שאין דנים אפשר משאי אפשר וכיון שלא היתה ברירה לא ביטלום. והערה זו העיר בשו"ת בנין שלמה (יו"ד ח"ב סימן ח"ב).
ובתשובה אחרת כתב מרן זי"ע (בשו"ת חת"ס יו"ד סימן ע"ר) "וקצת נ"ל נמי סעד מהא שאין הסופרים מקדשים של "אל" שבבית אל, וכתב באליה רבה (סימן קמ"ב סק"ג) הטעם מדלא תרגם אונקלוס בית אלהא אלא כתב בית אל, א"כ מהא גופא מוכח שיש שייכות להתיבות זה עם זה ואינם נחלקים לגמרי, והארכתי בזה במקום אחר".
וז"ל האליה רבה (המובא בדברי החת"ס) "נשאלתי מסופר חכם אחד ששכח איזה שורות בס"ת אחר הפסוק "ויקרא שם המקום ההוא בית אל", ואין תקנה אלא לגרור פסוקים קודם שיכנוס שורות אלו, ויגרור גם תיבת "בית אל" ויהא נקרא "אל בית אביו" לא אל בציר"י, אי רשאין למעבד הכי שישתנה השם על ידי קריאה או לאו. והשבתי מי הגיד לך דבית אל הוא מקודש, ושאלתי לכמה סופרים ואומרים שאין מקדשין אותו כלל, ונ"ל דהתרגום מוכיח כן דבכל מקום מתרגם על "אל" "אלהא", והכא לא מתרגם כלל רק "בית אל". עכ"ל.
אולם בברכי יוסף (סימן רע"ו סעיף כ"ז) הביא שמשמע בשו"ת פני יהושע (או"ח סימן ו') ששם קל שבבית-קל, הוי קודש, והביא שכ"כ מהר"ג קונפורטי ואף הברכי יוסף דעתו נוטה לדעתם שיש לקדש שם זה. אך הוא מסיק "אחר זמן רב ראיתי בתיקון סופרים חדש שכתב שהוא חול, ואם קבלה נקבל, וצריך שיעידו סופרים מובהקים שכך קבלו מרבותיהם דקבלו מרבם דאין צריך לקדשו, והקבלה מכריע".
אמנם בקסת הסופר (במסורה פרשת לך לך) כתב שתיבת "קל" שבבית קל הוא קודש ויש לקדשו. ובגידולי הקדש (כלל ט"ז אות ו') כתב שבמלאכת הקודש (על קדושת השמות למהר"א פלעקלס) כתב שתליא במחלוקת שהובא במסכת סופרים אם תיבת "בית קל" צריך לחלקו או לאו, דלמ"ד מחולקים הם הוי קודש. ומסיק שלדעתו יש לדונו כספק אי קודש אי חול.
ד) סופר סת"ם שהוא מומר לתיאבון למצוות תפילין, כגון שאינו מניח תפילין משום שרץ לעסקיו, אפשר שפסול לכתיבת סת"ם.
ד. בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן ז') נשאל אודות מעשה נבלה שאירע לקהילה אחת שנמצא שם כמה תפילין מסופר סת"ם אחד שמכר להם בתים ריקנים מפרשיות, ועוד יש להם ס"ת אחד מאותו סופר שכתבו לפני שמכר התפילין ההם, ואין ידוע על הס"ת שום פסול, ולא ידעו איך לנהוג עם ספר זה, ואחר זה בא זקן אחד שהיה לו תפילין שמכר לו אותו סופר עוד בטרם כתב את הס"ת, וכשפתחוהו ראו שפרשת והיה אם שמוע נכתב רק חציה, ושאלתם בפיהם מה יעשו עם הס"ת ואם הוא בחזקת כשרות, כיון שיש לחוש שהסופר נחשב למומר הפסול לכתיבה, ועוד שהוא חשוד שלא קידש לשמה. ובתוך התשובה נראה שהחת"ס חשש לשיטת האומרים שמומר לתיאבון לאותו דבר הוי מומר, שהרי כתב "ולומר נהי דלא נחשד להכשיל בס"ת מ"מ ממילא פסול משום כתיבת מומר לתיאבון" ועל אף שלמעשה היקל להם מכמה טעמים (וראה בהערה הבאה) אך יצא לנו מזה שדעת החת"ס שמומר לתיאבון לאותו דבר נפסל.
ויש לדון בזה, דהנה דין זה דמומר בכתיבת סת"ם מקורו בגמרא (גיטין מ"ה ע"ב) "ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין ומסור עובד כוכבים ועבד אשה וקטן וכותי וישראל מומר פסולין, שנאמר וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה", ונפסק בשו"ע סימן ל"ט סעיף א'.
ובגדר מומר יש ג' סוגי מומר כמבואר בפוסקים, ואבן הבוחן בזה הוא כשיש לפניו איסור והיתר מה יבחר לקחת לידו, כדלהלן: א. מומר להכעיס - היינו שיש לפניו איסור והיתר ושביק היתרא ואכיל איסורא. ב. מומר סתם - היינו שיש לפניו איסור והיתר ולוקח מן הבא בידו, ולא קפיד ליקח דוקא מן ההיתר. ג. מומר לתיאבון - היינו שאם יש לפניו איסור והיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא אלא לוקח מן ההיתר.
עוד יש ג' מדריגות בכל אחד מסוגי המומרים כמובא בפוסקים: א. מומר לכל התורה כולה - דהיינו שלא קפיד על שום מצוה. ב. מומר לדבר אחד - דהיינו שרק למצוה אחת אינו חושש אבל שאר המצוות מקפיד. ג. מומר לאותו דבר - כלומר שהוא מומר לדבר אחד אבל אנו צריכים לסמוך עליו דייקא בדבר זה כגון שוחט שמומר לאכילת נבילות, או סופר שאינו נזהר במצוות תפילין וכדומה.
וכתב במג"א (סימן ל"ט ס"ק ג') דמומר שכתבו לפסול כתיבתו, מיירי במומר לכל התורה כולה ואפילו לתיאבון, או מומר להכעיס ואפילו לדבר אחד. ומיהו אם הוא מומר למצוות תפילין אע"פ שאינו להכעיס, אלא הוא מומר סתם כלומר שאינו חושש למצוה זו, דינו כלהכעיס ופסול משום שאינו בר קשירה, וכמו לגבי שחיטה שמומר למצוה זו שאינו חושש לנבילות פסול, משום דאינו בר זביחה. אך אם הוא מומר לתיאבון למצוות תפילין, שאינו מניח תפילין לתיאבון, כגון שהולך אחר עסקיו, כשר לכתוב, כדאמרינן כהאי גוונא גבי שחיטה דמיקרי בר זביחה, וכן מוכח מלשון הר"ן דלא מיפסיל אלא בפורק עול דשביק היתירא ואכל איסורא. אך בסוף דבריו מביא המג"א שמהתוס' (ע"ז דף כ"ו ע"ב ד"ה סמי) מוכח שאף לתיאבון הוי מומר.
אולם בפרי מגדים (בא"א סוף סימן ל"ב בפתיחה) כתב "ומומר לתיאבון לתפילין, איכא לעיונא ביה, עיין מג"א ל"ט ג' (שכתב בריש דבריו שמומר לתפילין לתיאבון אינו נפסל והביא ראיה משחיטה) וקשה מה שהקשה הרשב"א בחולין הביאו הב"י בי"ד א', מומר לתאבון דלמא אתרמי ליה קלקול ולא יגיד, וי"ל דאין קלקולי שחיטה יוצא מבן דעת (פירוש דלגבי שחיטה קיי"ל מעיקר הדין שמומר לתיאבון שחיטתו כשרה), ובתפילין דמלאכה רבה וכמה קלקולים שכיחי באונס, חק תוכות, שלא כסדרן, ושכח לקדש השם, כל אלו אונסים דשכיחי הוה, והוא לא יגיד, כל שיש טורח מטרח לא טרח". ומשמע מדבריו שמומר לתיאבון לאותו דבר פסול לכתיבה.
היוצא מזה שיש פלוגתא אי כתיבת מומר לתיאבון לאותו דבר פסול או לאו, דלדעת המג"א כשר, ולדעת הפרי מגדים פסול, וכן נוטה דעת החתם סופר, ודעה זו הוא דעת התוס' שהובא בסוף דברי המג"א.
ובשו"ת מהר"ם שי"ק (או"ח סימן כ"ב) נשאל ג"כ שאלה מעין זו והביא את דברי החתם סופר שכתב שלא נחשד אלא לתיאבון וז"ל "וניהו דאיכא למימר דעל הכתיבה לא נחשד, דאף דמקיל משום חימוד ממון, אבל לא שביק התירא ואכיל איסורא, וא"כ בוודאי כותב לשמה, וכ"כ אדמ"ו הגאון זצ"ל בתשובת חתם סופר חלק או"ח סימן ז' בכיוצא בזה בסופר שקלקל דלא נחשד רק לתיאבון, אבל לא להכשיל שלא להנאתו עיי"ש, מ"מ קשה להקל, דאף דהוכיחו הר"ן והריטב"א בחולין דף ג' מכותי ומומר שאין פסול יוצא מבן דעת ואין לחוש עליו, היינו בשחיטה, אבל בכתיבה דטעות מצויה ושכיחא, ואי טעי אסור לחוק בחק תוכות, וזה טירחא למחוק הרבה לפי ענ"ד יש לחוש".
ובשו"ת הגרעק"א (סימן ס"ט) ג"כ נשאל שאלה מעין זו בסופר שהוציא מתחת ידו לאנשים הרבה בתים עם קלף ריק בפנים רח"ל, וכתב בינתיים גם שני ספרי תורה, והשיב דהוי מומר לתיאבון למצווה זו ואינו נפסל וכדברי המג"א בתחילה, אך למעשה כתב שזה רק היכא דאין מוצאים טעויות אחר כתיבתו, שהרי אילו מוצאים טעויות יש לחשוש שחקק תוכות, אך כתב שאולי יש לומר סברא שכיון שחשוד רק להכשיל אחרים, אמרינן דלעצמו קפיד אף במצוה זו ולכן כיון שהס"ת הוא לקהל שגם הוא בתוכם ויוצא ידי חובת קריאת התורה ופרשת זכור מס"ת זה, וגם פעמים שהוא עולה לתורה ומברך, יש לומר שבאופן כזה עשה הכל כהלכה, אך מסיים שעל סברא זו אינו רוצה לסמוך זולת אם יסכימו לזה גדולי המורים.
ובמשנה ברורה (סימן ל"ט ס"ק ו') פסק שמומר לתיאבון למצוות תפילין אינו נפסל ונקרא בר קשירה, אבל זה רק בדיעבד אם כבר כתב, אבל לכתחילה אין להניח לאיש כזה לכתוב סת"ם.
ה) סופר סת"ם שהכשיל פעם אחת בתפילין פסולות לא נקרא עדיין מומר ויש להכשיר מה שכתב אחר כך.
ה. ראה סעיף הקודם ובהערה הקודמת, וכהמשך לאותו נידון, כתב החת"ס (שו"ת או"ח סימן ז') להתיר את הספר תורה שכתבו הסופר הנ"ל מכמה טעמים, ואחד מהם הוא שלפני שכתב ספר תורה זה עדיין לא יצא עליו רינון על קלקולים, זולת אותו זקן שנמצאו אצלו התפילין חסרים חצי פרשה והוא יחידי "והוי ליה פעם אחת ולא נעשה מומר בפעם אחת".
והנה בדין מומר בפעם אחת כתב הפרישה (יו"ד ריש סימן רנ"א) שבפעם אחת לא הוי מומר ואפילו בלהכעיס. (וכ"נ דעת הט"ז לענין כשרות שחיטה, דלא נקרא מומר להכעיס בפעם אחת), אך הש"ך חלק על הפרישה וכתב (לגבי שחיטת מומר ביו"ד סימן ב' ס"ק ט"ז וכן ביו"ד סימן רנ"א ס"ק א') בשם מהרש"ל שמומר להכעיס אף בפעם אחת הוי מומר ושחיטתו פסולה דדינו כעכו"ם. אך לגבי מומר לתיאבון בפעם אחת, כתב הש"ך (ביו"ד סימן רנ"א ס"ק א') שאם עבר עבירה פעם אחת לתיאבון לא מיקרי מומר ולא יצא מכלל אחוה.
ולפי"ז כתב במשנ"ב (או"ח סימן ל"ט בביאור הלכה ד"ה או מומר) דמאחר שעפ"י מה שכתב המג"א שמומר למצוות תפילין אע"פ שאינו להכעיס אלא אינו חושש למצוות תפילין דינו כמומר לפסלו מן הכתיבה כיון שאינו בר קשירה ודכוותיהו לגבי שחיטה אינו בר זביחה, וא"כ דינו כמומר להכעיס, ואף בפעם אחת מיפסיל. אך כאמור החת"ס מיירי במומר לתיאבון שבזה לכו"ע לא הוי מומר אלא ברגיל בכך, ולא בפעם אחת.
ו) עפ"י דברי מרן זי"ע יש להעדיף לכאורה לכתוב סת"ם על עור בהמות שמתו בידי שמים מאשר שחוטות שמתו בידי אדם.
ו. בקסת הסופר (ריש פרק ב') כתב "כתיב למען תהיה תורת ד' בפיך ודרשינן מיניה שאין כותבין סתו"מ אלא על עורות מבהמה חיה ועוף הטהורים שהן מותרין לפיך, ואפילו הן מנבלות וטרפות ואפילו מנחורות ועקורות כשרות דלא בעינן אלא ממין המותר לפיך לאפוקי בהמה חיה ועוף הטמאים, ועל עור הדג אפילו הוא טהור אין כותבין עליו מפני הזוהמא שאינה פוסקת בעיבודה, עור השליל מקרי עור לענין זה וכותבין עליו סתו"מ והוא המובחר ואח"כ עור העוף ואח"כ עור החיה ואח"כ עור בהמה ואח"כ עור נבילה".
ובלשכת הסופר (שם) כתב שמקור דין זה הוא מהרמ"ע שכתב בא"ד שם "ואין ספק דשליל של חיה עדיף משל בהמה ובתרוויהו של שחיטה מעלי".
ובהגהות חת"ס הגיה על מה שכתב דשל שחיטה מעלי "לא משמע כן מש"ס שבת דף ק"ח סוף ע"א ע"ש". והנה בגמרא שם איתא "שאל ביתוסי אחד את ר' יהושע הגרסי, מניין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה, דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך, מדבר המותר בפיך, אלא מעתה על גבי עור נבלות וטרפות אל יכתבו, אמר ליה, אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקליטור, איזה מהן משובח, הוי אומר, זה שהרגו מלך. אלא מעתה יאכלו, אמר ליה, התורה אמרה לא תאכלו כל נבלה, ואת אמרת יאכלו, א"ל קאלוס". הרי שמהגמרא משמע שעור נבילות וטריפות עדיפי על השחוטות מפני שמתו בידי שמים, וזו היתה כוונת החת"ס.
אך בלשכת הסופר (שם) הביא את הערת החת"ס, וכתב שבאור זרוע כתב על מימרא זו בגמרא, וז"ל "כתב מורי הרב רבינו שמחה שדחאו בקש דא"כ שהרגה אספיקלטור לפי תשובתו למה כותבין עליו, אלא עיקר הטעם כדמפרש בירושלמי פ"ק דמגילה דנבלות וטרפות אע"ג דאינו מותר בפיך, מינו מותר בפיך" עכ"ל. ומסיק בלשכת הסופר שלפי"ז דברי הרמ"ע נכונים.
ז) מותר למכור ספר תורה ואפילו של ציבור כדי לסייע בדמיו בהוצאות רפואה לחולה תלמיד חכם.
ז. באניה דיונה (יו"ד הלכות ס"ת סימן ע"ר ס"ד) כתב "שמעתי מאדמ"ו הגאון חת"ס שהתיר לאיזה קהילה למכור ס"ת לסייע לתלמיד חכם חולה למרחץ (כלומר להוצאות מרחצאות מרפא), דהרי גברא רבא גדול מתורה, דהרי אמרו חז"ל כמה טפשאי הנהו אינשי דקיימו קמי אורייתא ולא קיימו קמי גברא רבא וכו', והרי מוכרין ס"ת ללמוד תורה וכ"ש להחיותו דהוי אפילו פיקוח נפש, כנ"ל טעמו".
והנה בשו"ע (או"ח סימן קנ"ג) נפסק "מכרו ספרים, לוקחין בדמיהן ס"ת, אבל איפכא להורידן מקדושתן, אסור. י"א דיחיד בשלו, אפילו ס"ת מותר למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה כל שלא הקדישו לקרות ברבים, ויש מי שאוסר אא"כ ללמוד תורה או לישא אשה".
וביו"ד (סימן ע"ר) פסק ותני בלא שום פלוגתא שאסור למכור ספר תורה דיחיד "ואינו רשאי למכרו, אפילו יש לו הרבה ספרי תורה (ואפילו אין לו מה יאכל רק ע"י הדחק. הגהות מיימוני פ"ו) ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש, אסור. אבל ללמוד תורה או לישא אשה, מותר למכור אם אין לו דבר אחר למכור. הגה: וה"ה לצורך פדיון שבויים, מותר למכרו".
ועפ"י פסק החת"ס יוצא שאף שעני שאין לו מה לאכול כי אם בדוחק, אסור לו למכור. אך לצורך רפואת תלמיד חכם מותר. וכפי שכתב באניה דיונה שלא גרע רפואת ת"ח מללמוד תורה שמותר למכור לצורכה. וע"ע בשו"ת חת"ס (יו"ד סימן רע"ט) שלימוד התורה עדיפי מס"ת ולכן מיקרי עילוי עיי"ש.
ח) אסור למכור ספר תורה ישן אפילו כדי לכתוב מדמיו ספר תורה חדש, ואע"פ שעדיין לא קיים מצוות כתיבת ספר תורה, ואפילו שהספר תורה החדש יהא יותר מהודר.
ח. בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן רנ"ד) כתב שאין למכור ס"ת אפילו לצורך הוצאות כתיבת ספר תורה לעצמו, ואפילו אם הס"ת השני יהא מהודר יותר, כיון שלא אמרו חז"ל שמעלין מקדושה קלה לקדושה חמורה אלא כשעצם הקדושה חמורה יותר, אבל לא כשהשני מהודר יותר. וז"ל (בתוספת ביאור במוסגר) "ומה שכתב מעלתו שהיה לו ס"ת שקנה מן אחד ומכרו לכתוב לו ס"ת (היינו כדי לקיים בעצמו מצוות כתיבת ס"ת) אע"ג דבעינן עילוי בקודש היינו עילוי, דבתחילה הוי רק כחוטף מצוה מן השוק, ועתה כותב ס"ת והוה כאילו קבלה מסיני (כדאמרינן בגמרא מנחות דף ל' ע"א "וא"ר יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני") תמהתי על הבנתו בענין מעלין בקודש, לא עיין יפה ריש פרק בני העיר (מגילה כ"ו) דהעליה צריך להיות במצוה הניקנית שהיא קדושה יותר מהראשונה, כגון למכור מטפחת ליקח ספרים וכן הני דחשיב במתניתין (דתנן התם "בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת, בית הכנסת לוקחין תיבה, תיבה לוקחין מטפחות, מטפחות יקחו ספרים, ספרים לוקחין תורה, אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים, ספרים לא יקחו מטפחות, מטפחות לא יקחו תיבה, תיבה לא יקחו בית הכנסת, בית הכנסת לא יקחו את הרחוב וכן במותריהן") ואהאי מיבעיה בהש"ס (שם דף כ"ז ע"א) אי מותר תורה בתורה (כלומר אם מותר למכור ס"ת ישן כדי לקנות ס"ת חדש) ובעי למפשט מדיוקא דמתניתין (מדתנן במשנה "אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים" משמע רק ליקח קדושה קלה הימנה אסור אבל תורה בתורה מותר, אך הגמרא דוחה שאין זו ראיה שמותר לכתחילה למכור שאפשר מיירי בדיעבד) ולמסקנא מסיק דתרי דיוקי וליכא למיפשט (פירוש שאפשר לדייק לכאן ולכאן היינו שרק לעיולי מותר או שרק לא להוריד בקדושה). ונדחק הר"ן מאד ביישוב סתירת הדיוקים (שקשה מסתירת לשון בין הרישא לסיפא דמשנה ריש בני העיר, שבתחילה משמע שרק לעיולי מותר הא בשוין אסור, ובסיפא משמע שרק להוריד בקדושה אסור הא בשוין מותר, אך כתב להלכה "ונקטי בה רבוותא לחומרא" שלא למכור ס"ת ישן כדי לקנות חדש) ולמעלתו מאי טעמא לא אמר הש"ס בריוח דתורה בתורה שפיר דמי היכא דליכא לעילוי עילוי אחרינא, אבל היכא דאיכא עילוי אחריני כגון שזה הספר קנה מן השוק ויכול למוכרו לכתוב, אסור למכור תורה בתורה, כי אם שימכור לכתוב דוקא, אלא על כרחך אין זה עילוי כלל רק כמוכר ספר תורה ליקח אתרוג מה לי לקיים מצות עשה של "ולקחתם לכם" או "ועתה כתבו לכם" וכו' (כלומר שאין זה עילוי בקודש אלא כמוכר ס"ת ליקח מצוה אחרת כמו אתרוג) וא"כ אין לו שום יתד לסמוך עליו וכו' גם מה שכתב דהאי ספרא בתראי ספרא דוקנא טפי הוי ונכתב השני בהידור, וגם זה מעלין בקודש, גם זה אינו, כיון שאין הקדושה קדושה מעולה בעצמה אע"פ שהיא יפה ומהודר כמבואר למתחיל בעיון בסוגיא ר"פ בני העיר" עכ"ל.
ט) אם מכרו ספר תורה באופן שאסור למכרו, אע"פ שאיסור יש בדבר אבל המקח הוי מקח וקיים.
ט. בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן רנ"ד) כתב בענין אחד שמכר ס"ת כדי לקיים מדמיו מצוות כתיבת ספר תורה לעצמו, וראה בהערה קודמת שכתב שאיסור יש בדבר ואין על מי לסמוך להתיר בזה, אך אע"פ כן אין המקח בטל, וז"ל "וא"כ אין לו שום יתד לסמוך, אלא בדיעבד מכירתו מכירה כמו שכתב הר"ן ריש פרק בני העיר הנ"ל ביישוב סתירת הדיוקים (וז"ל "דאע"ג שמכרוהו שלא כדין מכירתן מכירה"), וטעמא נ"ל אע"ג דמקח הנעשה באיסור בעלמא בטל, מ"מ הכא כיון שאפשר בהיתר ללמוד תורה ולישא אשה, אע"ג דאיהו עביד באיסור, אין האיסור בגוף המקח, וכעין סברת סמ"ע וש"ך (בחושן משפט) סימן ר"ח ועיין וק"ל".
וכן בדרשות חת"ס (דף שמ"א טור א) כתב ג"כ בענין זה "הר"ן הקשה דיוקי דמתניתין אהדדי, דמדיוקא דרישא משמע דשוה בשוה אסור, דוקא מעלין, ובסיפא משמע מורידין הוא דלא, הא שוה בשוה שפיר דמי, וכדדייק הש"ס באמת. ותירץ הר"ן דלמאי דקיי"ל מעלין דוקא ושוה בשוה אסור, קמ"ל בסיפא מכרו ס"ת לא יקנו ספרים הא ס"ת קונה דממכרו ממכר, ולא נימא הואיל והמקח נעשה באיסור יתבטל לגמרי, קמ"ל דלא, ע"ש. וצריך להבין הא באמת קיי"ל מקח הנעשה באיסור בטל משום דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני, עיין ש"ע ח"מ סי' ר"ח. וי"ל כמ"ש סמ"ע שם לחלק דמקח שהאיסור בעצמותו וא"א אלא באיסור בזה אמרינן דבטל, משא"כ מוכר בשבת שאפשר לקיים המקח בלא איסור כגון שמוכר ביום חול, בזה אי עביד מהני ע"ש, וה"נ דכותה, הא עכ"פ מצינו מכר בס"ת ללמוד תורה ולישא אשה, ונהי דזה מכרו שלא לצורך הנ"ל מ"מ מקחו מקח".