שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ אֶל-הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת-נֹחַ: (ז, ט')
- Noach
- 5787
- Hebrew
שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ אֶל-הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת-נֹחַ: (ז, ט')
פירש רש"י באו אל נח. מאליהן. ונתן ה"שפתי חכמים" טעם לדבריו: דאם לא כן הובאו מיבעי ליה. [ומזה שהביאן הכתוב בלשון בָּאוּ, ש"מ מאליהן באו].
ולעומקו של מקרא נראה כתרתי דסתרי: דאם כן, שבאו מאליהן, יקשה אומרו כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת-נֹחַ: וכן בפסוק טז': וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל-בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וגו'. מאי אֹתוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתָם מבעי ליה. כלומר אם באו מאליהן - כאשר צוה אֹתָם מבעי ליה. ואם כאשר צוה אתו, את נח, - הובאו על ידי נח מבעי ליה.
והאוה"ח הק' תירץ: כי מה שהוא לקיום המין אינם אלא ב' ואותם הביא ה' עד התיבה והוא קבלן, אבל תשלום הז' [כלומר החמש הנותרים] הוא נח טרח בעצמו לקחת אותם כמו שצוה ה' אליו, תקח לך שאינו לקיום המין הוא יטרח בשלו.
ועדיין יש ליתן טעם, היכן ימצא סמך לדבריו מן הפסוק שצֻוָּה רק על החמישה הנותרים, סוף כל סוף כתיב שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל-נֹחַ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת-נֹחַ:
ובשימת לב יש לומר כי יבוא הפסוק השלישי הוא פסוק ט"ו וילמד ע"י טעם הטיפחא: וַיָּבֹאוּ אֶל-נֹחַ אֶל-הַתֵּבָה, שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל-הַבָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים. תחת המילה נֹחַ יש טעם טיפחא שהיא מעין הפסקה קלה בין המלים אֶל-נֹחַ ובין המלים אֶל-הַתֵּבָה. וטעם הטיפחא במילה נֹחַ, הפסיק העניין. לומר לך: וַיָּבֹאוּ אֶל-נֹחַ - מאליהן. אֶל-הַתֵּבָה - הם החמישה הנותרים שטרח נח להביאם. כפירוש אוה"ח הק'.
ועל דרך הצח יבואר: נח הוא שתי אותיות, התיבה (כתיב מלא) הן 5 אותיות, לכן וַיָּבֹאוּ אֶל-נֹחַ - מאליהן, הם שנים, זכר ונקבה. אֶל הַתֵּיבָה - הם החמישה הנותרים שטרח נח להביאם.
או כלך לדרך זו, מדוע נכתב בטיפחא בין נח והתיבה: אֶל-נֹחַ - כדי שיבחין בין הבהמה הטהורה לבין הבהמה אשר איננה טהורה, ומאחר שהבחין - נתן להם רשות להכנס אֶל הַתֵּבָה. וכפי שפירש רש"י לעיל (ז,א-ג) שלמד נח תורה להבדיל בין הטהורה ובין אשר איננה טהורה.
ולפירוש אוה"ח הק' שנח טרח על החמישה הנותרים, תהיה זו טירחתו: מה שהקב"ה הביאן - אין צריך בדיקה. שנאמר: וַיָּבֹאוּ אֶל-נֹחַ. ומה שנח הביאן - צריך בדיקה מלבד אם טהורים או טמאים גם אם יש בהן מום אם אין, כדי שיוכלו להיות נקרבים על המזבח בצאתו מן התיבה. ועל בדיקתם זו נאמר אֶל-הַתֵּבָה.