וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מִן-הַתֵּבָה: וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה וְלֹא-יָסְפָה שׁוּב-אֵלָיו עוֹד. (ח,י'-יב')

וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה מִן-הַתֵּבָה: וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה וְלֹא-יָסְפָה שׁוּב-אֵלָיו עוֹד. (ח,י'-יב')

וַיָּחֶל וַיִּיָּחֶל. פירש רש"י לשון הַמְתָּנָה. האחד לשון ויפעל והשני לשון ויתפעל. והוא לשון העושה עצמו. שלא היה בו כח יותר לחכות, כעין: וְהִתְיַחַל. עשה עצמו מְיַחֵל וממתין. עשה עצמו כמו שאמרו גדול הַמַּעֲשֶׂה יותר מן העושה. הגורם לשני לעשות, כן מכריח עצמו להמתין.

ולעומקו של מקרא יש לומר שירמוז בזה לסוף גלות המר הזה, לא להיות מקטני אמנה, ולהתאזר עז ותעצומות לחכות לגאולתנו ופדות נפשנו וגם כי יתמהמה נחכה לו, ונקיים בעצמנו וַיָּחֶל לו בדרך של וַיִּפְעַל. וזה מה שכתוב (איוב לג כט) הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר עד בא משיח צדקנו בב"א. ובראותנו כי יתמו הימים, ואין בכוחנו להמתין, ניחל לו על כל פנים בדרך ההתפעל, בדרך של וַיִּיָּחֶל.