וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ (ט, כב')

וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ (ט, כב')

יש ליתן טעם לאומרו בחוץ. וכי מה לי היכן היו. ופירש הרמב''ן והנה החטא שראה חם ערות אביו ולא נהג בו כבוד שהיה ראוי לו לכסות ערותו ולכסות קלונו שלא יגידנו גם לאחיו והוא הגיד הדבר לשני אחיו בפני רבים להלעיג עליו וזה טעם "בחוץ" וכן תרגם אונקלוס "בשוקא" וטעם וידע את אשר "עשה לו" שגלה חרפתו לרבים. עכ''ל.

ולעומקו של מקרא ועל דרך הצח, יש לומר שתרמוז הפרשה לתוקף מצות הציצית. שלכן צִוָּנו הבורא ית' וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, לתקן כל רְאִיּוֹת האסורות. וְשֵׁם שנזהר ביותר לכסות אביו בכבוד ונמנע ביותר מלראות בקלקלתו, בזה זכה כפירוש רש''י לכיסוי של כבוד, וזכו בניו לטלית של ציצית. וכמבואר לקמן.

ולכן הדגיש הכתוב לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ. רמז למצות הציצית שתכליתה להיות בחוץ. לקיים וּרְאִיתֶם אֹתוֹ. וגם להסוברים שיש להסתיר את החוטים על פי הסוד, על כל פנים יהיה מסתכל בהם בעת הברכה, כתרגום יונתן בן עוזיאל.

ואונקלוס תרגם בַּחוּץ בְּשׁוּקָא. וירמוז ליוסף הצדיק שהשאיר בגדו בידה של אשת פוטיפר וינס ויצא החוצה, ותרגם אונקלוס גם כאן בְּשׁוּקָא. שמתוך ששמר על מצות הציצית, שמרה היא עליו שינוס החוצה, לשוק ולא יחטא לאלקים.

ובמדרש פליאה מובא שהציצית היא בגדי החמודות שלקח יעקב מעשו שלקח מנמרוד שלקח מאדם הראשון, היא הנקראת כתנות אור באל''ף, כפי שכתב ר' מאיר בתורתו. ויעקב לבשם בעת אשר קבל ברכת אביו יצחק, ונתנה ליוסף.

וּרְאֵה מה בין יוסף לְחָם. יוסף יצא השוקא לפני העבירה, וינס מפניה. וחם יצא השוקא אחרי העבירה באביו, כמתגאה במעשיו. ואשר על כן נתקללו כנען וחם, ולעומתם שם ויפת נתברכו, שתיקנו חרפת אביהם.

ועוד יש ליתן טעם מדוע יתקלל כנען. והרי אביו חם עשה מה שעשה ולא הוא. ורש''י פירש בשם רבותינו מהמדרש רבה כנען ראה והגיד לאביו לכך הוזכר על הדבר ונתקלל.

ולעומקו של מקרא יש לומר שכנען לא נמנע מלראות את זקנו בקלקלתו, ולכן נתקלל. ויש לשאול, והרי מעשה חם באביו חמור יותר, אלא קללת הבן כמוה כקללת האב, ובקללתו כלל קללת שניהם. ומדה טובה מרובה, ברכת הבנים כמוה כברכת האבות, ובברכתם של הבנים נכללים אבותיהם. כברכת יעקב לאפרים ומנשה, ויקרא בהם שמי ושם אבותי.

וזה שנאמר וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם (ט,כג') ופירש''י שם ויקח שם ויפת. ויקחו אין כתיב כאן אלא וַיִּקַּח, לימד (ב"ר לו, ו.) על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית. וכמפורש לקמן בענין גוג ומגוג:

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וגו' וְקָבְרוּ שָׁם אֶת גּוֹג וְאֶת כָּל הֲמוֹנֹה וְקָרְאוּ גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג: וּקְבָרוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל לְמַעַן טַהֵר אֶת הָאָרֶץ שִׁבְעָה חֳדָשִׁים. (יחזקאל, לט, יב)

ויש להבין על מה ולמה נצטוו בני ישראל לקבור את גוג שבעה חדשים. ואם תאמר כדי לטהר את הארץ, מדוע יהיה מוטל דוקא על ישראל. והרי בימי גוג ומגוג יהיו הכל לעבדים לישראל. ויש לומר שמזמן נח כבר נצטוו על הדבר, כפי שמביא רש"י בפירושו עה"ת. והיא תכנית של קורא הדורות מראש. אשר בעת השתכר נח ונתגלה קלונו, באו שם ויפת להציל כבודו של אביהם, שנתבזה על ידי חם אחיהם. וְשָׁם נאמר: וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ.

מפרש רש"י: פרק ט' פס' י"ח: ויקח שם ויפת. אין כתיב ויקחו אלא ויקח, לימד (ב"ר לו, ו.) על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו, שנאמר אתן לגוג מקום שם קבר (יחזקאל לט, יא.).

יוצא איפוא ששם ויפת זכו במדה כנגד מדה לכיסוי של כבוד. הם כיסוהו בכיסוי של כבוד שלא יתבזה, לכן יזכו לכיסוי של כבוד. שֵׁם, יזכו בניו לטלית של ציצית, ויפת יזכו בניו שיכסו את גוג ומגוג וכל חילותיו בעפר, לאחר מלחמת גוג ומגוג.

ורש"י נתן טעם מדוע שפר חלקו של שם, יותר מיפת. שהרי שניהם נתאמצו במצוה. אלא ששם נתאמץ יותר. שנאמר וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, פרסם הכתוב את שם לפני יפת. ועוד שכתוב ויקח ולא ויקחו. כלומר שהאחד נתאמץ יותר ואיזה הוא זה שם שכתוב ראשונה. וַיִּקַּח שֵׁם. לכן מבני בניו של שם יזכו לכיסוי של כבוד בחייהם, בתפילה, היא הטלית של ציצית, וגוג ומגוג מצאצאיו של יפת יזכו לכיסוי של כבוד לאחר מותם, לקבורה.

ועל כך יש לשאול, והרי יש לפניו יתברך דרכים רבות לזכות את ברואיו. ומדוע יבחר ליפת דוקא לזכותו במותו, ולא בחייו. ויש לומר, על דרך מה שהכתיב בתורה וחי בהם. שהמצוות נתנו לחיות בהם. ושם נתאמץ במצות כיבוד אב, ולכן זכה בחייו לטלית נאה לבני בניו, הם עם בני אברהם. ויפת שנתאמץ פחות במצוה יזכה במותו בלבד לכיסוי של כבוד והוא להיקבר, שתכסהו האדמה ולא יהיה לבזיון.

ועדַיִן יש לשאול, והרי בנים רבים היו לשם, וממנו עממים רבים, ומנין שיזכו לטלית דוקא בני אברהם, אלא יש לומר על פי המדרש רבה, (בראשית, פרשיה מג, ט') שכאשר אמר אברהם למלך סדום (בראשית יד, כג') אִם-מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ-נַעַל וְאִם-אֶקַּח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת-אַבְרָם אָמַר רִבִּי אַבָּא בַּר מַמָּל אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ אֲמַרְתְּ אִם מִחוּט, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְבָנֶיךָ מִצְוַת צִיצִית, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (במדבר טו, לח): וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת, וּמְתַרְגְּמִינַן חוּטָא דִתְכֶלְתָּא.

היוצא איפוא, שמצות טלית שהיא בגד של כבוד, ניתנה לבני שם. ועדיין איני יודע כביכול מי יקבלנה. וכאשר בא אברהם ואמר אם אקח מחוט וגו' ולא תאמר אני העשרתי את אברם, נבחר אברהם אבינו מכל צאצאי שם להיות זוכים בטלית עם ציצית.

ודייקא נמי ברש"י כדלעיל, על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית. והיינו, שעל ידי שם זכו לטלית בלבד. והיא של ציצית, אבל עדין ללא ציצית. ובציצית עצמה זכו רק בבא אברהם, ובזכות שאמר אם אקח מחוט וגו', זכו בזכותו לפתיל תכלת הוא הציצית להיות על הטלית שניתנה להם על ידי שם.

ולעומקו של מקרא יש לומר, שבזכות הכיסוי כבוד של הציצית, וציצית דומה לרקיע, זכו אחרי כן כל עם ישראל על ידי אהרון גם לכיסוי כבוד של ענני כבוד. כי אהרון הכהן נתכהן בבגדי כבוד, של כהונה, ולכן ראוי שיהיו ענני כבוד על ידו. וכל היקר הזה על ידי התאמצות במצות כיבוד אב, שהיא דוגמא לכיבוד אבינו שבשמים. ויפת שלא נתאמץ במצוה זכה לכיסוי הקבר. ויש לומר שלכן קוראים את קבורת גוג בסוכות. שעל ידי כך מתבררת מתנת קורא הדורות מראש לבני בניהם של שם ואברהם, בעודנו יושבים תחת צילא דמהימנותא היא כיסוי כבוד זכר לענני הכבוד. ולכן נקראת סוכה כך, מלשון כיסוי.

וחז"ל רמזו לזה במסכת ברכות, (דף י' עמ'א) למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו [והכוונה לגוג ומגוג שבא למרוד בהקב"ה] אף אתה אמור לו כלום יש בן שמורד באביו, אלא הוה [שכך היה עם אבשלום שמרד באביו] הכא נמי הוה כלומר כך יהיה בגוג שימרוד ברבו.

כאן גילה הכתוב, על ידי אבשלום, שכל מה שגוג מורד ברבו כבר נמצא בשרשים של זלזול בכיבוד אב על ידי יפת מאבותיו. ושמו מוכיח עליו, אב-שלום. שאם בן יכבד אב ועבד אדוניו, אזי שלום יהיה לו. ודוד המלך ראה לתקן את הדבר הזה משרשו לכן אמר בני אבשלום בני בני וגו' שמונה פעמים, להעלותו ולהחזירו לשרשו. ואמרו בגמ' (סוטה י' עמ'ב') שבע פעמים להוציאו מגיהנום, ופעם שמינית י"א להביאו לעולם הבא. כלומר להחזירו לשרשו. ויש לומר שעל ידי תפילת דוד המלך, החזירו לשרשו של אברהם אבינו שאמר ליצחק הנני בני, ונאמר גם שם בני, בני, שבע פעמים.

ולעומקו של מקרא יש לומר, שלכן נצטוו ישראל לקבור את גוג שבעה חדשים. שעל ידי התאמצות בקבורתם, שבעה חדשים, מעלים גם הם שבע פעמים את מצות כיבוד אב.