וַיָּרַח ה' אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָ'ה אֶל-לִבּוֹ וגו' (ח,כא)

וַיָּרַח ה' אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָ'ה אֶל-לִבּוֹ וגו' (ח,כא)

ויש לשאול מדוע יאמר ה' אל לבו ולא לנח. והרי מצינו שהיה מדבר עם נח.

ויש לומר כי את אשר יצטרך נח אכן ידבר עמו ה'. אך לא יגלה אמרותיו הטהורות ומעשיו לעתיד לבא כי אם אל עבדיו הנביאים, כמו שנאמר באברהם המכסה אני מאברהם אשר אני עושה, (בראשית יח,יז) וכן אצל משה רבנו ושאר עבדיו הנביאים שבכל הדורות. לכן נאמר ויאמר ה' אל לבו. וכאומרו אל לבו ולא אל נח.

ועל דרך הצח יֵאָמֵר מאי אל לב"ו. ר"ת אל ל ב בניו ונביאיו.

ובשימת לב, נאמר פעמיים אל לבו. פעם ראשונה בפרשת בראשית, וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ (בראשית ו,ו), ופעם שניה בפרשת נח וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ (ח,כא). ויש ליתן טעם, מה בין זה לזה.

ולעומקו של מקרא יש לומר שבתחילה אמר כביכול בעצב, וַיִּנָּחֶם ה' כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ. והשני בשמחה. שנאמר וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וגו' כמובא במסכת חגיגה, (ה:) הָא בְּבָתֵּי גְּוָאֵי הָא בְּבָתֵּי בְּרָאֵי. מה שנאמר וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ, העצב כביכול בחדרים הפנימיים, בבתי גוָאי, שנאמר בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה-נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה (ירמיהו יג,יז), ואמר ר' שמואל בר נחמני מפני גאוותה של מלכות שמים, [שנשבתה כביכול משום דור המבול], והשמחה היא בבתים החיצוניים, בבתי בְרָאי. ומפרש המהרש"א הם העמודים החיצוניים שעליהם עומד העולם. והיינו רֵיחַ הַנִּיחֹחַ דהכא שהוא עמוד העבודה.

ועוד מפרש המהרש"א, בתי גוָאי היינו האות ה"א הראשונה שבשם השם, ובתי בְרָאי, היינו האות ה"א השניה שבשם השם.

והם הם הדברים. שהאות ה' הראשונה עדיין במסתרים כנאמר כי יד על כס יה, שאין ה' שלם עד לעתיד לבא, כאשר תעלה גאוותן של ישראל, והה"א השניה היא כאשר יהיה השם שלם, ואין שמחה כמוה בעולמות. ולכן אמר לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם. וכוונתו בזה לאחרית הימים, עת לא יטריד עוד יצר הרע את האדם, ואשר על כן אמר: לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וגו'. (ח,כא).

ויש ליתן טעם מדוע יקלל את האדמה בעבור האדם, ומה השייכות של נתינת הטעם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו לכך שלא יוסיף עוד לְקַלְּלָהּ.

ולעומקו של מקרא יתבאר לפי פירושו של רש''י על הפסוק (בראשית לה,ח) וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת (ב"ר פא, ה.) מלמד שנתבשר שם באֵבֶל שני, שהוגד לו על אמו שמתה. והעלימו את יום מותה, שלא יקללו הבריות כֶּרֶס שיצא ממנו עשו, אף הכתוב לא פרסמה.

וכן מובא בבראשית רבה תולדות פר' טו רִבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא אָמַר אָדָם שֶׁחָטָא לֹא אִמּוֹ נִתְקַלְּלָה? שֶׁנֶּאֱמַר אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, אַף אַתָּה עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי.

הכא נמי, נתקללה האדמה בעבור האדם, כעין כֶּרֶס שיצא ממנה אדם שחטא, ועל ידי כך נתגלגל מוות לבריות. ואשר על כן נכתב הטעם מדוע לא יקלל עוד את האדמה בעבור האדם: כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, שמעתה גלוי לעין כל כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע משננער מבטן אמו, ולא משעה שננער מאדמתו.

ואם עד עתה נתקללה האדמה בעבור אדם הראשון שיצא ממנה, מכאן ואילך לא יקללו עוד הבריות את האדמה בעבור האדם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, משעה שננער מבטן אמו, ואם ירשיע, יקללו הבריות בטן אמו שיצא ממנה, ולא את האדמה.

עד כאן במידת פורענות. ומידה טובה מרובה ככתוב [דברים לב,מג] וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. ופירש רש''י שם: וכפר אדמתו. ומה היא אַדְמָתוֹ, עַמּוֹ, כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת.

עוד בענין הנ''ל, אומרו, לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה יש ליתן טעם מדוע כתב לֹא אֹסִף, חסר ו' וחסר י'.

ועל דרך הצח יש לומר כמו שאמרה רחל, אָסַף ה' את חרפתי. ועל דרך אל תקרי. אל תקרי אֹסִף אלא אָסַף. כן כביכול אומרת האדמה: אָסַף ה' את חרפתי שלא יתלו את יצר הרע בי. אלא משעה שננער מבטן אמו. לכן כתיב לֹא אֹסִף, חסר ו' וחסר י'. שבזה סרו טענות האדם מן האדמה. כי אָסַף ה' את חרפתה.

ועל דרך זו יוטעמו דבריו של רבי יהושע בן לוי במסכת ברכות (יט,עמ'א) כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים [כלומר כל המספר בגנותם לאחר מיתתם] נופל בגיהנם. ויש ליתן טעם מדוע יפול בגיהנום.

ויש לומר, שהרי במותם כבר אין להם יצר הרע, וכביכול אָסַף ה' את חרפתם היא חרפת היצר הרע. ומה לו לדבר על יצרם הרע שאיננו כבר.

ועוד, שהרי אמר הקב"ה בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. וכל המספר אחר מטתו של ת"ח, כלומר בגנות יצרו, כאילו מספר בגנות תורתו שהיתה תבלין ליצרו. ועל כן ראוי ליפול בגיהנום.

ועוד, הרי אמרו (ברכות יט.) תנא דבי ר' ישמעאל אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שודאי עשה תשובה.

ובתיקונים (תיקוני הזהר תקונא חמישאה דף קמא ע''ב) נדרש באופן שונה, והחליפו היום עם הלילה, שבנוהג שבעולם אדם עולה על יצועו בלילה ועושה חשבון הנפש על יום אתמול כי עבר: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁחָטָא בַיּוֹם אַל תְּהַרְהֵר אַחֲרָיו בַלַּיְלָה, דְּוַדַּאי עָשָׂה תְשׁוּבָה.

ואין לך לילה גדול מזה של יום המוות שבו כל יציר נברא מחזיר נשמתו בטהרה לאחר שעשה תשובה בראותו את תהום הגיהנום אשר תחתיו פעורה. ואל תהרהר אחר מיטתו כי כבר אסף ה' את חרפתו. לכן כל המהרהר אחר מיטתו במותו, כאילו מהרהר אחר וידויו על מיטתו מחיים, ולכן ראוי ליפול באותה גיהינום שנמלט ממנה מי שהתוודה סמוך למיטתו. כי כבר אסף ה' את חרפתו שהרי התוודה על חטאו. הכא נמי נאמר לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה כי כבר אסף ה' את חרפתה.