וַיְשַׁלַּח אֶת-הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ: (ח,ז')

וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב.

פירש רש"י: יָצוֹא וָשׁוֹב. הולך ומקיף סביבות התיבה, ולא הלך בשליחותו, שהיה חושדו על בת זוגו, וכמו ששנינו באגדת חלק (סנהדרין קח:):

יש ליתן טעם לאומרו יָצוֹא וָשׁוֹב. והרי נשמע כעבודת המלאכים שנאמר בהם רצוא ושוב: וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק (יחזקאל א, יד), ומה בין זה לזה.

ואכן, לעומקו של מקרא, בא הכתוב להבדיל בין הטמא לטהור. ראה מה בין העורב שהוא עוף טמא למלאכים הטהורים. העורב מדמה עצמו למלאכים, אך אינו נוהג כמוהם. חדא, שאצל המלאכים רָאָה יחזקאל הנביא שהם רצים, ר"ל שיעשו פעולתם בזולת זמן ובמרוצה, וראה שישובו תיכף מן השליחות כמראה הבזק, והעורב לא רק שלא חזר מיד מן השליחות אלא לא יצא כלל.

ועוד מה נאמר במלאכים כמדרש רבה בשיר השירים וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק, וְלֹא זֶה מְכַבֶּה זֶה וְלֹא זֶה מְכַבֶּה זֶה. מִיכָאֵל שַׂר שֶׁל שֶׁלֶג, וְגַבְרִיאֵל שֶׁל אֵשׁ, וְלֹא זֶה מְכַבֶּה זֶה וְלֹא זֶה מַזִּיק זֶה. ואילו העורב חשד בנח שמזיקו באשת איש.

ועוד, נאמר בשה"ש רבה אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כְּתִיב (איוב כה, ב): עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הָרָקִיעַ שֶׁל מַיִם וְהַכּוֹכָבִים שֶׁל אֵשׁ וְאֵינָן מַזִּיקִין זֶה לָזֶה. מֵעוֹלָם לֹא רָאֲתָה חַמָּה פְּגִימָתָהּ שֶׁל לְבָנָה. והעורב החשיב עצמו לחמה ואת נח ללבנה, ובמחשבתו הרעה רצה להראות את פגימת הלבנה, שנח שנאמר בו איש צדיק תמים היה בדורותיו, כביכול פגום הוא ממנו, שהיה חושדו על בת זוגו.

ועל דרך הצח, לכן קורא בקולו רק-רע, רק-רע, רק-רע, לקיים מה שנאמר בדור המבול (סוף בראשית) וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. ותיקונו של העורב הוא שיעסוק בגמילות חסדים.

וכפירוש רש"י על פסוק זה עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם: פשוטו כמשמעו. אבל מדרש אגדה (ב"ר שם), מוכן היה העורב לשליחות אחרת, בעצירת גשמים בימי אליהו, שליחות של חסד לכלכל את אליהו הנביא.

וליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. שהמלים עַד-יְבֹשֶׁת הן אותיות עד תשבי. הוא אליהו הנביא אליהו התשבי, אליו יִשָּׁלַח העורב לעתיד לבוא, להאכילו בשר מבית המטבחיים של אחאב.