וְזֶה הַחִלָּם
וַיֹּאמֶר יְהוָ'ה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת (יא,ו')
וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת. יש ליתן טעם מאי וְזֶה ומאי הַחִלָּם.
ולעומקו של מקרא יש לומר, וְזֶה הכוונה לנח שנאמר בו זֶה ינחמנו. הַחִלָּם שלמדו כולם מנח שנאמר בו וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם (ט,כ') ופירש"י שם עשה עצמו חולין. והתחילו כולם לעשות חולין בעולם כמוהו. ויהיה הַחִלָּם לשון התחלה.
ואשר על כן, יש לומר כאן למדה התורה כלל גדול בהשגחת השם בעולם בענין הכל צפוי והרשות נתונה. שאע"פ שהכל צפוי, עדיין הרשות נתונה לאדם. אבל רק להתחיל את המעשה. שנאמר הַחִלָּם. כי סופם של המעשים מי יְשורֵם, אלא רק הקב"ה יודע תעלומות.
וזה שסיים הפסוק וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. ופירש"י בתמיהה, יבצר לשון מניעה. וכאומרו, האם יחשבו שאין מונע מהם והרי ההשגחה המניעה את כל העולמות, היא תמנע מהם.
ועל דרך הצח, אפשר לומר לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם גם בניחותא. שכל קלקולם כקלקולו של נח בא מן היין, ועתה לא יִבָּצֵר מהם בציר הענבים לעשות מהם יין לקלקול. וזה שפירש"י (ט,כ') שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת, שאינה מביאה לידי קלקול.
וַהֲוֵינָן בָּהּ, מאי נטיעה אחרת. מובא במדרש ב"ר נטיעה שאין עמה תקלה, כגון עץ הזית, שלא נשטף במבול.
ולעומקו של מקרא יש לומר עוד, מאי נטיעה שאין עמה תקלה, נטיעת עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. וכן נטיעת האמונה, לספר בשבחי ה' והשגחתו אשר הנהיג את התיבה, וכו'. שהיא נטיעה שאין עמה תקלה.