הרב אהרן הכהן פרידמן
חכמים תקנו לברך ברכת שהחיינו על קיום מצוות שאינם נוהגות תדיר אלא בזמן מסוים, ואמנם מצינו מצוות שתלויות בזמן שלא תקנו עליהם ברכת שהחיינו, ויש לברר טעם הדבר של"ת עליהם ברכת שהחיינו.
אחת מהמצוות שבאה לזמן ול"ת עליה שהחיינו זה מצוות קריאת ההלל, ואכן, מצינו בראשונים [סוכה מו' א' תוס' ד"ה העושה, הר"ן שם] שדנו מה הטעם של"ת שהחיינו על מצוות קריאת ההלל.
כשהראשונים שואלים מה הטעם של"ת שהחיינו על הלל, הם שואלים מה ההבדל בין מצוות קריאת המגילה שמברכים עליה שהחיינו למצוות קריאת ההלל שלא מברכים עליה שהחיינו.
הטעם שהראשונים שואלים את זה בנוסח זה, כי היה מקום לומר שרק על מצוות שהם במעשה כתקיעת שופר ונטילת לולב תקנו שהחיינו, ולא על מצוות שבדיבור, וע"כ הראשונים שואלים ממקרא מגילה שאף שהיא מצווה שבדיבור תקנו עליה שהחיינו.
יש להוכיח שזו כוונת הראשונים בהזכירם את מצוות קריאת המגילה, בתוס' הרא"ש [סוכה שם] מתרץ על השאלה מ"ט של"ת שהחיינו על הלל, "איכא למימר פרסומי ניסא שאני", ולכאורה צ"ב תירוצו, שהרי ברור שתקנו ברכת שהחיינו גם על מצוות שאינם פרסומי ניסא כמו תקיעת שופר, אלא, שכוונת הרא"ש שיש סברה להבין שרק על מצוות שבמעשה תקנו שהחיינו ולא על מצוות שבדיבור, ולכן לא תקנו שהחיינו על הלל כיוון שהיא מצווה שבדיבור, ובקריאת המגילה אף שהיא מצווה שבדיבור תקנו הלל כיוון שהיא מצווה של פרסומי ניסא.
המגן אברהם [סימן תכ"ב ס"ק ה'] נדרש לשאלה זו וכותב בשם האבודרהם [שער ג' ברכת המצוות ומשפטיהם] "מה שאין מברכים זמן על ההלל, מפני שפעמים החדשים חסרים והוי תוך שלושים", דהיינו, שרק מצווה שבאה אחת לשלושים יום מברכים עליה שהחיינו, וכשהחודש חסר לא עובר ל' יום מקריאת ההלל של החודש הקיים, ואף שבחודש מלא עובר ל' יום מקריאת ההלל האחרונה, צ"ל בכוונתו שלא פלוג רבנן, שלא רצו לחלק שיהיו חודשים שיברכו שהחיינו על קריאת ההלל ויהיו חודשים שלא יברכו שהחיינו על קריאת ההלל.
שאלה מעניינת על תירוץ האבודרהם נשאל הגאון רבי אהרן וואלקין זצ"ל, [שו"ת זקן אהרן ח"א סימן י'] הרי יש ראש חודש שלא אומרים בו הלל, והוא ר"ח תשרי, וכמבואר בגמ' [ר"ה לב' ב'], וא"כ היה צריך להיות שיברכו ברכת שהחיינו על הלל של יו"ט ראשון של סוכות, שהרי עברו שלושים יום ממצוות ההלל האחרונה שהייתה בראש חודש אלול.
ואמנם התירוץ ע"כ פשוט, וכפי שמתרץ ע"כ בשו"ת הנ"ל, שהמג"א הביא רק חלק מתירוץ האבודרהם, [מכיוון שהמג"א נמצא בסימן תכ"ב העוסק בדין הלל בר"ח], ובאבודרהם עצמו מבואר שמה שלא תקנו שהחיינו על הלל שנאמר ביו"ט זה משום שברכת הזמן שמברכים על עצם היו"ט, בליל יו"ט, זה כבר פוטר גם את המצווה של קריאת ההלל, רק שעדיין קשה מקריאת הלל של ר"ח, וע"ז מתרץ האבודרהם שכיוון שלא עובר ל' יום לא תקנו ע"כ שהחיינו, וע"כ ל"ק למה ל"ת הלל על קריאת הלל של יו"ט ראשון של סוכות, וכמו"כ ל"ק למה ל"ת שהחיינו על הלל של ר"ח חשוון, אף שכבר עברו יותר משלשים יום מקריאת ההלל של ר"ח אלול, מכיוון שלא עברו שלושים יום מקריאת ההלל של יו"ט ראשון של סוכות לקריאת ההלל של ר"ח חשוון.
עד עתה עסקנו בבירור תירוצו של האבודרהם בטעם של"מ שהחיינו על הלל, ועתה אזכיר עוד שתי תירוצים שנראה לענ"ד לתרץ.
י"ל שאף שכפי שהזכרנו הראשונים מדגישים שמצאנו ברכת שהחיינו גם על מצווה שבדיבור, בקריאת המגילה, אבל י"ל שעל מצווה שבדיבור, שהדיבור עצמו הוא דברי שבח לקב"ה על חסדיו איתנו, ע"ז ל"ת שהחיינו, וע"כ ל"ת שהחיינו על הלל, שהיא עצמה דברי שבח לקב"ה על חסדיו איתנו. וסברת החילוק בזה, שהברכה באופן כזה יש בה כפל דברים, ואינה מוסיפה על עצם המצווה, שהרי גם בקיום המצווה גופא מודה להקב"ה על חסדיו, והברכה על שהחיינו יש בה כפל דברים. ואין לשאול, א"כ למה תקנו ברכת המצוות על ההלל, שתוכן שבח ההלל הוא על חסדיו הגשמיים איתנו, אבל ברכת המצוות היא שבח עם תוכן אחר, הודאה על חסדיו הרוחניים איתנו שזיכנו במצוות, וזה שבח שונה מעצם ההלל. ועוד, שבברכת המצוות מפרט פירוט הודאה שציוונו על ההלל, משא"כ ברכת שהחיינו שהיא ברכה כוללת שהחיינו וקיימנו, ותוכן שבח זה כבר נמצא בהלל.
עוד י"ל שעצם המעשה של קריאת הלל, שזה מעשה של אמירת מזמורי תהילים, זה מעשה מצווה שנוהג כל הזמן, שמתי שירצה יכול לומר מזמורי תהילים אלו ולקיים בכך מצוות תלמוד תורה, וע"כ לא חשיב מצווה שבאה לזמן, אף שבאמירת מזמורי ההלל יש זמנים שיש בכך קיום מצווה נוספת של אמירת הלל, לבד ממצוות תלמוד תורה, אבל עצם המעשה של קריאת מזמורי התהילים של הלל זה מצווה ששייכת כל הזמן, משא"כ בשאר המצוות כתקיעת שופר ונטילת לולב, זה מעשה שרק בזמנים מסוימים יש מצווה בעשיית מעשים אלו.